בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חולות של ברזל

מה גרם לתמר בורר לזנוח את העיסוק בסכסוך הישראלי פלסטיני ולהתמקד בעבודתה החדשה בשירתו של רבינדראנת טאגור?

תגובות

ניחוח עז של שמנים ארומטיים קידם את הכניסה לסטודיו של תמר בורר, הממוקם בלב אזור תעשייתי בדרום תל אביב. את החלל הקטנטן מילא פסל ברזל גדול דמוי קערה, ששוליו המתקמרים נדמו כעלי כותרת אורגניים. בתוך הפסל שכנו שלושה טונות של חול בעל פיגמנט ורוד שגרגיריו הגדולים נצצו תחת התאורה החמימה. כל אלה שימשו בתור קרקע יוצאת דופן בעבור שלושת הרקדנים - בורר, רן בן דרור ואיילה פרנקל - שתוך זמן קצר החלו בחזרה.

הריקוד החל עם טקס אשכבה. פרנקל, בשמלה לבנה דקיקה, שכבה דוממת ובן דרור רכן מעליה. בורר פנתה לכיוון אחר, פניה כוסו הינומה שחורה והיא שמטה מידיה פנינים שנטמעו בחול. לאחר שה"מנוחה" התעוררה לחיים והחלה לחוג במעגלים, יצרו צעדיה ענני אבק וגרמו לגרגירי חול רבים לזנק אל מחוץ לשולי הפסל. משם התפתחו שלל אינטראקציות בין שלוש הדמויות הללו, שלכל אחת מהן יצרה בורר תפקיד מאוד מוגדר. "רן הוא האדם החי", הסבירה הכוריאוגרפית בתום החזרה, "אני הקול הפנימי של האשה המתה ואיילה היא הנוכחות המדומיינת של האהובה, זו שרן כל הזמן רוצה להשיב לחיים".

"ימוּנה", עבודתה החדשה של בורר, נושאת הדגל של זרם הבּוּטוֹ היפאני בישראל, תוצג החל מהערב ועד שבת בתיאטרון קליפה בתל אביב. העבודה, ששמה כשם נהר בצפון הודו ואלה הקרויה על שמו, נוצרה במהלך עשרת החודשים האחרונים בהשראת "מתת אוהב", מחזור שירתו של המשורר ההודי זוכה פרס נובל רבינדראנת טאגור. הספר, שתורגם לעברית על ידי פועה שלו-תורן וראה אור בישראל ב-1954, מורכב משירי אהבה שכתב טאגור לאשתו, שמתה כשהיתה בת 29 בלבד. מתוך כך נולד מופע שעוסק ביחסיו של האדם עם אהובי לבו המתים.

בורר, בת 46 שרגליה שותקו ב-1990 בעקבות תאונת דרכים, אינה נכנעת למגבלה הפיסית וכבר יותר משני עשורים שהיא יוצרת ומופיעה ללא הרף. "בדרך כלל אני סובלת מסינדרום של ‘עבודה מולידה עבודה'", היא אומרת ונזכרת כי המופע האחרון של "אנה", עבודתה הקודמת ששילבה וידאו ומחול ועסקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, התקיים במרכז הבוטו בפאריס. "ידעתי שזה האפילוג שלה, הרגשתי ששבעתי. זאת היתה עבודה מאוד מאתגרת, גם פיסית אבל גם מאוד נפשית. הקושי הזה הלך והצטבר והרגשתי שמילאתי את תפקידי ואני יכולה להמשיך הלאה".

תמר קדם לם

עם זאת, היא ממהרת להבהיר כי עיסוקה במציאות הבוערת של מחוזותינו לא תם. "אאסוף קצת כוח ואחזור לעוד עבודה פוליטית. היה לי ברור שכדי שאוכל לממש את העבודה הבאה היא חייבת להיות עבודה עם חסד, רכות ועדנה. אני יודעת שאלה מלים שנחשבות בנאליות, אבל אני ממש חווה אותן, בקיום הפיסי שלי קודם כל, כאדם רוקד, ובוודאי בקיום המנטאלי. ובתוכן הפרטי זה היה איזשהו מפגש מאוד משמח עם אמא שלי, שנפטרה לפני 13 שנים וממנה קיבלתי, כשהייתי בת 13, את הספר הזה של טאגור".

מדוע נזכרה פתאום באמה? "הנושא של אמא תמיד קיים אצלי", היא אומרת, "אני חיה את זה כל הזמן. הייתי איתה בקשר מאוד קרוב כשהיא היתה בחיים ואני בקשר מאוד קרוב איתה היום. הנושא שהכי מרתק אותי בעבודה, באמנות, הוא החפיפה של החיים והמוות. אני בעצם כל הזמן מטפלת בנושא הזה בכל מיני אופנים, וגם פה זה הנושא". בהמשך היא מגלה כי גם חייה הפרטיים ידעו חפיפה שכזו, שכן בנה נולד בדיוק לפני 13 שנה, בסמוך למות אמה.

מת, אוהב

אלא שההתבוננות של בורר במוות אינה שגרתית. היא סולדת ממונחים כמו שכול ויגון, מסרבת לראות במוות אובדן סופני וטראגי ומציעה בהקשר זה להביט מזרחה. "דווקא שם, במזרח הרחוק, רואים את המוות כשלב בתוך החיים, ואני מאוד מזדהה עם התפישה הזו. ידיד טוב המוות הזה. לא בתור משהו אקסיומטי, אלא בתור סוג של קטליזטור. זה אולי הדבר שאני הכי אוהבת במוות, שהוא נותן את האופציה של ‘מחדש'".

דניאל בר און

בורר מספרת כי בימי נעוריה, כאשר קיבלה את ספר השירה, היתה יצירתו של טאגור מאוד פופולרית בישראל. "אני חושבת שהקסם שלה הוא בכך שהיא כל כך תמימה, כך שבשלבים שבהם אדם נמצא במצב מאוד תמים ניתן להתחבר אל הנאיביות הזאת בקלות. ואולי בשלבים מאוחרים יותר, כמו שאני מרגישה עכשיו, אפשר דווקא להתבונן במה שנמצא מתחת לפני הפואטיקה הזו. יש בשירה שלו הרבה תכנים שמדברים אלי דווקא מהצד של הבוטו ובחרתי לזהות בה מקומות אפלים".

מנגד, היא מתארת את הבחירה בטאגור כמלכודת שאליה נכנסה בראש מורם. "זה עודף הפואטיות, הקישוט, היופי", היא מסבירה, "כל הדברים שאמנות בת זמננו מאוד רוצה להיזהר מהם וגם אני נורא מפחדת מהם. אבל לאט לאט ראיתי שיש בחומריות הזאת של השירה משהו שגורם לי לקבל את הפואטיקה המתרפקת, את האופרה, שהיא סגנון מוסיקלי שאני לא סובלת, כמשהו קסום שיש לו מקום בנפש שלי, שהוא אפילו איזו סוג של נחמה".

פסל הברזל המרשים, שקוטרו חמישה מטרים, נוצר על ידי נובויה ימגוצ'י, אמן ברזל יפאני שחי ופועל בעין הוד. בורר הכירה אותו לפני 20 שנה, דרך מוסיקאי יפאני שעמו שיתפה פעולה. "היו לי הרבה פגישות עם הארכיטקט אריה קוץ", היא מספרת, "ויחד טיכסנו עצה לגבי הפסל הזה, מה יכיל את החול הזה. ואז יום אחד שכבתי פה בסטודיו וידעתי שזה הולך להיות נובויה. זה מסוג הדברים שרק מחכים שתקלוט אותם". היא הגיעה אליו עם רישום שהכינה ושוחחה עמו על התכנים והדימויים של העבודה, בהם גם פרח הקאמפה (המכונה בעברית פיטנה), שבו עוסק אחד השירים של טאגור שהזין את הריקוד.

"וזה הפרח באיזשהו אופן", מורה בורר על הפסל. "זה בעצם תכשיט ענק שהוא ריקע במשך שבועות". על החיבור שלו עם החול היפהפה שהגיע מהמחצבה בכפר גלעדי, היא אומרת: "האינסופיות של הגרגירים יחד עם המסה הסולידית הכל כך כבדה הזאת, בו זמנית, הרגישה לי מאוד נכונה למעגל הזה, מאוד קשורה לדינאמיקה הזו של החיים והמתים".

איך החיבור בין הגוף האנושי לבין החול משרת את הרעיונות שניסית להעביר?

"באופן מדהים, ברמה הפיסית הכי מוחשית. התנועה בתוך החול הזה - שהוא גם מתנגד וגם מתמסר, גם רך וגם נותן קונטרה - היא רק עוד המחשה המקדמת את כל תפישת הבוטו: שהאוויר שנמצא בינינו בעצם הוא הדבר הסמיך ביותר ואנחנו רק משרתים את הגבולות שלו. ביפאנית זה נקרא ה'מה'. והדחיסה הזאת, שבו-זמנית היא גם מרשה וגם לא מרשה לך לכבוש אותו, היא מרשה לך להצטרף אליו, זו חוויה פיסית מדהימה ולגמרי הרמונית עם התפישה של העבודה. והיא גם קשה, כי האבק חונק. אבל אתה לומד לחיות איתו ומקבל אותו כחלק מהמכלול של השלם הזה".

יותר קל לך לנוע על החול מאשר על משטח לינוליאום?

"לא בהכרח, יש לזה יתרונות וחסרונות. אני לא יכולה להחליק ולכבוש מטראז' בחול, אבל אני יכולה להפוך למים, ובתוך כמה סנטימטרים לפרוש דלתא של הרבה מאוד הסתעפויות, לפחות אני מנסה. זאת חוויה שבהחלט מכנסת את הסנסציה התנועתית למקום שצריך להיות מאוד מוקפד עד שבריר המילימטר".

מעבר לפסקול המוסיקלי - שנע מצלילים אלקטרוניים, דרך נגינות אקוסטיות ועד סונטה לכינור של באך - משמש פסל הברזל כמו תיבת תהודה ענקית. מתחתיו התקין מעצב הסאונד עירד לי שורה של פיקאפים שמחוברים למערכת ההגברה ונועדו להדגיש את קולות התנועה על גבי הפסל. "כל הסאונדים של התזות החול", מסבירה בורר, "הפסיעות, החבטות, כל מה שקורה לנו בטווח הזה שבין החול והברזל יוגבר באופן מסוים".

מחאה, הזנה

בכל זאת, אם מתבוננים על עבודתך הפוליטית לרוב, מישהו יכול לבוא ולומר שהיצירה החדשה די אסקפיסטית.

"יכול להיות שמישהו יגיד זאת, אך אינני מרגישה כך. אני מרגישה שזה חלק מאוד חשוב שאני צריכה לבנות בנפש שלי כדי להמשיך להתקיים בארץ הזו עם הקונפליקט הזה", היא משיבה; וכאילו כדי להוכיח את המחויבות הפוליטית שלה, היא בוחרת לתאר כיצד הופיעה בכפר בית עומר ליד חברון ורקדה מול עשרות נשים פלסטיניות. "נוצר שם מפגש אנושי של כזאת אחווה, כך שלא יכול להיות שאין בין בני האדם האלה אופציה לשלום".

"זה לא שאני פורשת מלהיות פה, לקחת אחריות ולהבין שזו פריווילגיה לבחור לחיות פה", היא מוסיפה. "כי זה לא הכרחי, אבל אם נמצאים פה ניתן גם לעשות משהו בנידון. ונכון, ב'אנה' זה היה מעגל מחאה ופה זה מעגל הזנה. אבל בשביל שאני אוכל להגיד את דברי על הקונפליקט בצורה חריפה אני צריכה גם את המקום הזה".

מה דעתך על הביקורות שנכתבות על עבודותייך?

"אני למודת קרבות", היא צוחקת, "וזה בסדר. תראה, ברור שהפרדוקס הגרוטסקי, ברמה המוחצנת שאני מקיימת בעל כורחי, מעורר הרבה הדים, ואני מבינה ומקבלת את זה. ולאורך השנים עברתי עם עיתונאים שונים תהליכים שאני מאוד מתרגשת מהם".

אילו מין תהליכים?

"למשל אדם שכל מה שהוא יכול היה לראות זה את המוגבלות התנועתית שלי ולא שום דבר אחר, עד מקומות שהוא כבר לגמרי לא מתעניין בזה אלא בעבודה. אני חיה הרבה שנים בטווח שבצדו האחד אני לחלוטין מבוטלת ומפוטרת. היו כאלה שטרחו לפטר אותי. ואני מבינה שזה פחד מוות, אני מבינה שהעימות עם הנושא הזה, כמו שאני חוויתי לפני שחייתי בתוכו, מאוד מאתגר ומאיים. אני מקבלת את זה וזה לא מובן מאליו שלא בזה יתבוננו אנשים, אם הם יודעים זאת, פה בביצה הקטנה שלנו במיוחד. כשאני מופיעה בחו"ל זה נדיר שאנשים בכלל מחברים את העובדה של הפרפורמנס שלי עם היותי מרותקת לכסא גלגלים. בדרך כלל אחרי הופעות אנשים פשוט לא מבינים מה אני עושה על הכסא הזה. זה ברמה של הרקדנות. מבחינת תכנים אני מאוד שמחה להקשיב לביקורת אמנותית. אני אפילו צמאה לביקורת אמנותית טובה ומושכלת, כמו שהייתי מקבלת בזמנו מחזי לסקלי".

מספר ימים לאחר סבב מופעי הבכורה של "ימונה", תחליף בורר כובע ותחשוף את עבודותיהן של שלוש יוצרות שליוותה במסגרת תפקידה כמנהלת אמנותית ב"הרמת מסך" (איריס ארז, מאיה ברינר ומאיה וינברג). זו השנה השניה שהיא ממלאת את התפקיד הזה, והיא מודה שהתמרון בין שני העיסוקים התובעניים אינו פשוט. "זה מאוד אינטנסיבי, אבל היתרון הוא שזה משאיר את ההתעסקות שלי בעצמי ממש בצד", היא צוחקת.

בורר מאשרת כי סגנונה הייחודי גורם לה לחוש אאוטסיידרית בשדה המחול הישראלי ואף מתלוצצת על כך שזה מפתיע שהזמינו אותה לכהן בתפקיד הניהולי ב"הרמת מסך". אולם כשהיא נשאלת כיצד היא מצליחה לגשר בעבודת ההנחיה על פערי הסגנונות הניכרים בינה לבין היוצרים שהיא מלווה, מיד צפה גם הזרות הפיסית. "נקודת המבט שלי לא עסוקה בסגנונות", היא אומרת. "אני רוצה לראות את העבודה חשופה, להבין את האמן שעומד מאחוריה ולעזור לו להבין את העבודה שלו. מן הסתם אני לא יכולה לקום ולהראות לו פראזה כזאת או אחרת, כמו שאני גם לא יכולה לעשות בעבודות שלי. זה מאוד לא מעניין אותי, חוץ מזה שאני פיסית לא יכולה. אבל אני חושבת שזה יותר לא מעניין אותי מאשר שאני פיסית לא יכולה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו