בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תדברו על רוסיה

לקראת בואו לישראל והעלאת ההצגה "בפאריס" בכיכובו כאן, מיכאיל ברישניקוב מספר מדוע לא התרגש משריקות הבוז של הקהל הפאריסאי, מחמיא למחול הישראלי ומשחזר את עריקתו הדרמטית למערב. גם כיום מסרב כוכב המחול לחזור לרוסיה ולו לביקור

2תגובות

11 בספטמבר 2011 היה יום גשום בפאריס. מחוץ ל"שאיו", התיאטרון הלאומי המשקיף אל מגדל אייפל, עמד קהל רב שהתכסה במטריות וצפה בטקס הממלכתי לציון עשור לאסון התאומים. במעמקי התיאטרון, בחדר הלבשה תת-קרקעי קטן שקירותיו צבועים ורוד, ישב מיכאיל ברישניקוב ברגליים משוכלות על כיסא שרופד כולו בקטיפה כחולה. בעוד זמן מה עליו להתכונן לקראת הצגת צהריים של "בפאריס", מחזה חדש בכיכובו שיוצג בחודש הבא גם בישראל.

עיני האוקיינוס הנוצצות, שברקו פי כמה אחרי ההצגה, מפצות על הסנטימטרים החסרים בקומתו, 1.70 מטר בלבד. הן גם מחפות על הקמטים שהתרבו עם השנים וכמו משמרות בכוח את החזות הנערית ששרידיה ניכרים גם בגיל 63. כמה כפתורים בחולצת הטריקו הארוכה שלו פתוחים לראווה, ועל אחת מאצבעותיו טבעת כסופה מסיבית, שמתנופפת באוויר בשעה שהוא מזיז את ידיו ומדבר במבטאו הרוסי הכבד, שלא נעלם גם אחרי 37 שנה בארצות הברית. שפם מעטר כעת את פניו ושערו האפור קצוץ מהרגיל - דרישות של התפקיד החדש, שבעטיין מראהו רוסי יותר מאי-פעם.

ברישניקוב הוא כנראה הרקדן המצליח והנערץ ביותר בעולם. הוא זינק למעמד הזה בצעירותו, לאחר שהדהים את הקהל בניתורים מאתגרי גרביטציה, גמישות ודיוק פנומנליים וקסם בימתי יוצא דופן. במשך השנים שבה וניסתה התקשורת לפענח את המסתורין שאפפו את הכוכב. אבל החידתיות שיוחסה לו כמעט שאינה ניכרת בפגישה עמו, והוא מתמסר לשאלות בחביבות ובפתיחות נמרצת.

יכול להיות שזה הגיל. כשנשאל אם הוא חש שהשתנה במשך השנים, דיבר ברישניקוב על חוכמת החיים שצבר עם הזמן, אמר כי כיום יש לו סבלנות רבה יותר מבעבר ואישר כי נעשה אדם רך יותר. גם גינוניו כיום נדמים צנועים. כשאיחר לפגישה, סיפרה המפיקה של ההצגה, קתרין לקסטון, כי ברישניקוב אוהב לנסוע בתחבורה ציבורית והאוטובוס שבו נסע נתקע בדרך לתיאטרון בגלל סידורי האבטחה של הטקס שהתקיים סמוך לשם. "הוא נאלץ לרדת ממנו ולצעוד ברגל", הסבירה. במשך היום הוא אף ביקש ממנה לקנות בעבורו קובץ כרטיסים למטרו שנמכר בהנחה.

אנני ליבוביץ

עם זאת, הוא מודה כי אינו אוהב להתראיין: "ככל שהשנים עוברות החיים נהיים קצרים ויקרים יותר ואני מעדיף לעשות משהו אחר".

ברישניקוב, מישה בפי מכריו, חי כיום עם משפחתו בניו יורק. לטענתו, הוא מתרגש לקראת ביקורו בישראל, שיהיה השלישי במספר. ב-1996 ביקר כאן לראשונה, עם להקתו "The White Oak Dance Project" והעלה מופע בתיאטרון הרומי בקיסריה, ארבע שנים לאחר שתיכנן לבוא עם אותה להקה וביטל ברגע האחרון.

הביקור השני התקיים לפני קצת יותר משנה, כאשר בא לכאן עם הרקדנית אנה לגונה והעלה עמה מופע שכלל יצירות של אלכסיי רטמנסקי, מץ אק ובנג'מין מילפייה. באותו ביקור דיבר במסיבת העיתונאים על הזמן החולף, וכמה כלי תקשורת חילצו מדבריו כותרות עסיסיות שלפיהן בכוונתו לפרוש בקרוב מהמחול.

כבר שנים שעיתונאים מנסים לדבר על פרישתו מהריקוד של ברישניקוב, שסבל מפציעות רבות ונותח כמה פעמים. אבל הרקדן המהולל, שאמר פעם כי הבמה היא כמו אופיום בשבילו, מעווה את פניו כשהוא שומע על הדיווחים ההם בתקשורת הישראלית. "תקשיב, אני בן 63, זה תלוי מה אני רוקד", הוא אומר.

"ביצירה שעשיתי עם אנה לגונה גילמנו את עצמנו, את הגיל שלנו. אנחנו לא רוקדים את רומיאו ויוליה, את הפה-דה-דה. מץ אק יצר בשנה שעברה עוד עבודה בשבילי ובשביל ניקולס אק, אחיו, שהיה רקדן מפורסם של הכוריאוגרף מוריס בז'אר ועבד עם ג'יימס תיירי. זאת היתה יצירה מרתקת, והוא הרבה יותר מבוגר ממני, קרוב ל-70, ולאחר מכן עשינו גם מופע שבו מץ עצמו רקד.

"להפסיק לרקוד", הוא חוזר על האמירה בזלזול. "זה סוג אחר של ריקוד. אחרי הכל, אני לא רוקד בטייץ לבנים, אני רוקד בנעלי רחוב וג'ינס. גם זה נקרא ריקוד. יש כל מיני סוגים של תנועה - תסתכל על אמני טנגו, פלמנקו, בוטו או הולה. אנשים רוקדים בכל גיל. אתה עושה אהבה - אתה רוקד; אתה אוכל - אתה רוקד. יום אחד אתה מפסיק מסיבות שונות, או מפני שנהפכת לנכה, או כי איבדת עניין, או שאתה לא יכול להפיק עבודה טובה. אז אתה עושה החלטה אובייקטיבית. אבל אני עדיין מעוניין לעבוד עם אנשים ולשתף פעולה".

אז אתה עשוי לרקוד עד יומך האחרון?

"עד היום האחרון אני לא בטוח", הוא צוחק.

ביקורת פוליטית על ביקוריו בישראל אינה מטרידה את ברישניקוב, המקפיד להפריד בין אמנות לפוליטיקה. "אני מודאג", הוא אומר על המצב במזרח התיכון, "אבל אני חושב שחרמות בתחום האמנות אינם הדרך הנכונה". הוא מספר כי לאחר המופעים בשנה שעברה נשאל בראיונות מדוע אינו תומך בחרם על ישראל בגלל הסוגיה הפלסטינית: "אמרתי שאין לזה דבר וחצי דבר עם עבודתי. אני מעוניין לבוא לרקוד בפלסטין יום אחד, בעונג רב".

שמעתי שברמאללה יש תיאטרון מצוין.

"אם אוזמן אגיע לשם. שלח את המסר".

אשלח.

מריה ברנובה

"אולי אז יחרימו אותי בתל אביב", הוא צוחק. "לא, אני לא בוחר בצד אחד בשום צורה".

מחול המוות

אלא שהשנה ייאלצו שוחריו הישראלים של ברישניקוב להסתפק בכישורי המשחק שלו. המחזה "בפאריס", שיועלה במרכז סוזן דלל בתל אביב תשע פעמים מ-15 בנובמבר, הוא עיבוד לסיפור קצר של איוואן בונין - הרוסי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות, ב-1933 - הנפרש על פני עמודים ספורים (ראו מסגרת). זהו סיפורם של גבר ואשה, שני מהגרים רוסים בודדים שמתאהבים בפאריס של שנות ה-30: הוא גנרל בדימוס מהצבא הלבן, שאשתו נטשה אותו לטובת מאהב צעיר; היא צעירה המתפרנסת ממלצרות. אך האהבה לא מאריכה ימים, והסיפור נחתם כאשר הגנרל מת בזמן נסיעה במטרו.

עשו לנו לייק בפייסבוק, וקבלו את מיטב כתבות הסופ"ש ישירות אליכם

"האנשים האלה נבעטו החוצה על ידי הצבא הרוסי", מסביר ברישניקוב. "הם שני אנשים בודדים שמכירים במסעדה רוסית קטנה. אדם מבוגר ואשה צעירה שהעניקו זה לזה את העונג של כמה שבועות ביחד, האהבה האחרונה. ובאופן כלשהו הוא זוכה, כי הוא מת מאושר והיא נותרת לבדה. זה סיפור טרגי, אבל מאוד פשוט".

את העיבוד הבימתי, שנמשך כשעה וחצי, רקח הבמאי ומעצב התפאורה הרוסי דימיטרי קרימוב, העומד בראש מעבדת תיאטרון מוסקבאית שנוסדה ב-2005. זוהי קבוצה של אמני תפאורה צעירים שיוצרים מה שהם מכנים "תיאטרון של ציירים", עבודות בימתיות בעלות שפה חזותית דומיננטית. קרימוב הוא גם נצר למשפחת תיאטרון רוסית מכובדת: אביו היה במאי התיאטרון הנודע אנטולי אפרוס ואמו מבקרת והיסטוריונית התיאטרון נטליה קרימובה.

קרימוב ואנשיו יצרו עולם שכולו שחור-לבן, המשלב מוסיקה, שירה, פנטומימה, הקרנת וידיאו ותצלומי ענק ניידים שיוצרים תפאורה דינמית. במרכז הבמה, המוטה קלות, ניצב משטח עגול גדול שמסתובב מפעם לפעם. לצד ברישניקוב מככבת השחקנית הרוסייה אנה סיניאקינה, ועוד באנסמבל שחקנים מרוסיה ומפינלנד. יחד עם אנשי הצוות הטכני האמריקאים מדובר ב"סוג של יוניצ"ף", מתלוצץ ברישניקוב. ההצגה מבוצעת ברוסית ובצרפתית, עם כתוביות בשפת המקום שבו היא מועלית.

"הכרתי את קרימוב בנסיבות חברתיות", מספר ברישניקוב. "הוא רק שמע עלי אבל מעולם לא ראה אותי על הבמה, לא בתיאטרון ולא במחול. אחרי כמה שנים של היכרות הוא צפה בכמה סרטים שבהם הופעתי, הציע לי להשתתף במחזה והחלטנו ללכת על זה. מובן שהכרתי את בונין, שהרי מדובר באחד הסופרים הרוסים הטובים ביותר של המאה הקודמת. הוא היה סופר שהיגר ולא למדנו את יצירתו בבית הספר מסיבות ברורות. הוא היה אנטי-סובייטי, אף על פי שהסיפורים שלו אף פעם לא מבטאים מאבק פוליטי גלוי כנגד מוסקבה".

זו אמנם הפעם הראשונה שברישניקוב משחק על הבמה בשפת אמו ("זה קל יותר ומתאים לקול ולמבטא שלי"), אך אין זו הופעת הביכורים שלו בתיאטרון. ב-1989 הוא גילם את גרגור סמסא בעיבוד של סטיבן ברקוף ל"גלגול" של קפקא בברודוויי. אחר כך השתתף בהפקת תיאטרון גיאורגית וב-2007 כיכב בניו יורק ב"קצרים של בקט", אסופה של ארבעה מחזות קצרים של סמואל בקט שביימה ג'ואן אקלייטיס.

אבל הפעם מדובר בתפקיד שאליו הוא חש קרבה מיוחדת. "קרימוב בחר בי משום שקודם כל הייתי בערך באותו הגיל כמו הדמות הזאת", הוא אומר, "ויש דמיון בין הדמות לסיטואציה שלי. מובן שמעולם לא הייתי בצבא, אבל אבי היה בצבא. הוא לא היה גנרל, אבל הוא היה סגן אלוף". ברישניקוב גם מדגיש כי הוא מכיר היטב את סיפורם של המהגרים שגיבורי ההצגה נמנים עמם: "הכרתי את האנשים האלה כשהגעתי בפעם הראשונה לפאריס, גנרלים לבנים ואנשי אצולה שבאו להופעות שלי והציגו את עצמם. שוחחתי אתם".

ובכל זאת, מי שרוצה לראות את ברישניקוב רוקד לא ייצא מאוכזב לחלוטין. בתום ההצגה, בסצינה שלא הופיעה בסיפור המקורי ובה שולט פתאום הצבע האדום, מגלם ברישניקוב מעין לוחם שוורים ופורץ במחול ספרדי קצר, שיצר רטמנסקי. הסצינה, מסביר ברישניקוב, שואבת השראה מכך שבתום הסיפור שבה האשה מן הלוויה, מסדרת את הדירה ונתקלת במעילו האפור של הגנרל, אשר לו בטנה אדומה. "זה סמלי", הוא מסביר. "זה דגל אדום, זה דם, זה הגנרל והחיים שלו. זה מאבק ומוות. זה מחול המוות".

קורביס

האתגרים הבימתיים, מטעים ברישניקוב, הם משוש נפשו. לדבריו, הוא מוצף בהצעות לפרויקטים, אך אינו מעוניין להשתתף בהפקות שנדמות לו כהצלחות בטוחות ומוכן להמר. להצעתו של קרימוב לא יכול היה לסרב: "אם הייתי מחמיץ את זה הייתי ממש מתחרט שלא ניצלתי את ההזדמנות הזאת".

אין ספק שזה היה הימור, ועל פי תגובותיו של הקהל הפאריסאי, לא בטוח שהוא היה מוצלח במיוחד. באחת משתי הפעמים שבהן צפיתי בהצגה נשמעו כמה קריאות בוז; בשנייה לא נשמעו קריאות שכאלה, אך מחיאות הכפיים לא העידו על התלהבות יוצאת דופן. "ידעתי שזה יהיה שנוי במחלוקת", אומר ברישניקוב ומוסיף כי הוא מקפיד שלא לקרוא את הביקורות תוך כדי העבודה, כדי שלא יגרמו לו לפקפק בביצועיו.

צעקות הבוז של הצרפתים אינן מפתיעות אותו. "כבר צעקו לי בוז כמה פעמים בפאריס", הוא מספר. "זה היה במופע הראשון שלי עם רולאן פטי. הוא יצר עבודה יפהפייה, ‘פיק דאם', בשלהי שנות ה-70. אני לא שם לב לקריאות הללו, כי פאריס מפורסמת בזה. זה מין סנוביזם מסורתי - אתה חייב להראות שאתה לא חלק מהכלל, שיש לך חשיבה עצמאית. מעין ‘הלכתי לסורבון אז זה אומר שאני יודע טוב יותר'. או-קיי".

על פי הדיווחים, ברישניקוב השקיע בפרויקט 250 אלף דולר מכספו הפרטי וגייס בעבורו 250 אלף דולרים נוספים מחבר רוסי שחי בניו יורק. "עשיתי את זה בשביל הכיף", אמר לאחרונה ל"ניו יורק טיימס". "לא אקבל את הכסף שלי בחזרה לעולם. זה נעשה מתוך אהבה".

הבכורה העולמית של ההצגה התקיימה באפריל בפינלנד ובאוגוסט היא הועלתה גם בהולנד. לאחר מכן הגיע הצוות לפאריס, אל התיאטרון הלאומי. מעט משונה לצפות בהצגה אינטימית שכזו בתיאטרון הממלכתי, באולם גדל-ממדים שמובילים אליו היכלי שיש אימתניים. גם ברישניקוב מסכים שמדובר בתיאטרון גדול מדי וסבור שההצגה תפעל טוב יותר במרכז סוזן דלל.

אחרי שתועלה בתל אביב, תמשיך ההצגה לערים שונות בארצות הברית, איטליה וספרד. אולם על פי דרישת ברישניקוב, היא לא תועלה ברוסיה, ארץ הולדתם של הבמאי ושל חלק ניכר מהצוות. ברישניקוב מודה כי הדבר מעורר מחלוקת וכי ספג ביקורת רבה על כך מגורמים רוסיים. אלא שהרקדן והשחקן, שערק למערב ב-1974, נמנע בעקשנות מביקורים ברוסיה. כשהנושא עולה הוא מחליט לצטט את בונין ואת יוסיף ברודסקי, שמעולם לא שבו למולדתם, ומדגיש כי גם הוא אינו מתכוון לשוב לשם. בלטביה, שבה חי עד שמלאו לו 16, דווקא ביקר.

אל תדברו על עריק

ברישניקוב נולד בריגה ב-1948 להורים רוסים שנשלחו לשם לאחר ועידת יאלטה. אביו היה איש צבא לאומני ונוקשה, "תוצר אופייני של הסטאליניזם, מרובע ולא נחמד במיוחד", כדברי ברישניקוב בעבר. הבן היה קרוב יותר לאמו, תופרת בחנות בגדים, שהיתה לדבריו יפהפייה בלונדינית לא משכילה אך חובבת אמנויות, שנהגה לקחת אותו לראות תיאטרון, אופרה ובלט. היא מתה כשהיה בן 12. שנים לאחר מכן גילה שהתאבדה. "ילדים מחלימים מהרבה דברים מהר מאוד", הוא אומר. "מובן שזו טראומה, אבל יש סיפורים מחרידים מזה".

בערך באותה תקופה הוא החל ללמוד בלט באופן מקצועי. כשהיה בן 16 נסע ללנינגרד והצטרף לאקדמיה לבלט "וגנובה", שם טיפחו אלכסנדר פושקין, מהגדולים שבמורי הבלט של ברית המועצות אז, שעבד קודם לכן עם רודולף נורייב. שלוש שנים לאחר מכן, כמו רבים מבוגרי "וגנובה", הצטרף ברישניקוב לבלט "קירוב" של תיאטרון מרינסקי.

עד מהרה סומן ברישניקוב כווירטואוז וכבעל כריזמה יוצאת דופן, כיכב בתפקידים ראשיים ושורה של תפקידים נתפרו במיוחד בשבילו. בין השאר, הכוריאוגרף היהודי ליאוניד יעקובסון יצר למענו ב-1969 את הסולו "Vestris", שנועד להפגין את הטכניקה המבריקה שלו. קלייב בארנס, מבקר המחול של ה"ניו יורק טיימס" שביקר אז בברית המועצות, תיאר אותו כרקדן מושלם, הטוב ביותר שראה מעודו.

תנאי חייו של ברישניקוב בברית המועצות נדמו משובחים: משכורת עתק, דירה מכובדת, מורים מופלאים, מעמד רם ב"קירוב" וזכויות שנמנעו ממרבית האזרחים. עם זאת, חופש אמיתי לא היה שם, הוא בז למערכת הקומוניסטית והאופקים הנרחבים של המחול במערב קרצו לו.

גטי אימג`ס

אבל זה לא היה פשוט לערוק: סוכני קג"ב היו צמודים תמיד ללהקה ואליהם נוספו גם מודיעים סמויים. ב-1970 ערקה נטליה מקרובה בעת ביקור של "קירוב" בלונדון, ומאז הלך והתהדק הפיקוח של המשטר על חברי הלהקה בחו"ל, ובמיוחד על ברישניקוב, שנחשד כי תיכנן גם הוא להיעלם באותו סיור.

ביוני 1974 השתתף ברישניקוב בסיבוב הופעות של להקת "בולשוי" בטורונטו. בעבר סיפר כי לא חשב שלא ישוב מהסיור הזה, אבל כשהגיע לקנדה נפגש עם כמה חברים ותיקים ורקם עמם תוכנית. היא היתה פשוטה: המסך היה אמור לרדת בשעה 22:30. שני חברים תיכננו לחכות לו ליד מסעדה סמוכה, לקחת אותו לבית בטוח, שם להחליף מכונית ולנסוע לבית אחר באזור כפרי.

אבל לוח הזמנים הסתבך. תחילת המופע התעכבה ברבע שעה, תשואות הקהל התארכו מהרגיל וברישניקוב התבקש להשתתף בקבלת פנים שהתקיימה מיד בתום הבלט. הוא היה בטוח שהעיכוב יחבל בתוכניות, אך כשיצא מן האולם הצליח לחמוק מאנשי הקג"ב, התעלם ממבקשי החתימות ולא הביט לאחור כשאחד הרקדנים צעק לו ותהה לאן הוא הולך. הוא זינק בהצלחה אל הרכב שהמתין בסבלנות וצלח את המבצע.

"הרעידה, קצב הלב", זה הזיכרון החזק ביותר שלו מהעריקה, הוא מספר. "אתה מבין שאתה מתחיל חיים חדשים. זה לא מפני שאתה מפחד או משהו, אלא משום שמדובר בהחלטה הרצינית ביותר בחייך. זה גם קצת מביך".

מדוע מביך?

"משום שאני תמיד מעריץ אנשים שנאבקים בגלוי. לכן שנאתי את המלה ‘עריקה'. זה כמו שיש שני צבאות ומישהו עורק, או בריגול כשסוכנים עורקים לצד השני. אחרי שלמדתי כמה ביטויים ראשונים באנגלית אמרתי שאני ‘selector', אני לא ‘defector' (בוחר, לא עורק). זה גם נשמע כאילו יש משהו ‘דפקטי' באנשים. זאת מלה לא טובה".

המאהב של קארי ברדשו

בארצות הברית ברישניקוב פרח. הוא רקד בשתי הלהקות החשובות במדינה: בתחילה היה לכוכב תיאטרון הבלט האמריקאי (ABT), שם יצר שותפות בימתית משובחת עם הבלרינה גלסי קירקלנד והשתכר כמה אלפי דולרים בעבור כל הופעה. כעבור כמה שנים עשה מהלך שיכול גם הוא להיחשב לסוג של עריקה: הוא עבר ללהקה המתחרה, "ניו יורק סיטי בלט", שהציעה שכר נמוך, אך איפשרה לו לעבוד עם הכוריאוגרף הנערץ עליו, ג'ורג' בלנשין.

לצד עבודתו בלהקות הקלאסיות הוא גם חיפש אתגרים במחול המודרני ועבד עם פול טיילור, אלווין איילי, מרתה גרהם וטווילה תארפ. בתחילת שנות ה-80, כשהיה רק בן 31, שב אל תיאטרון הבלט כמנהל אמנותי, אף שרבים סברו שהתפקיד גדול למידותיו. עם כניסתו למשרה הוא פיטר מהלהקה את קירקלנד, שלפי השמועות סבלה מהפרעות אכילה והתמכרות לסמים. זו, בתגובה, ליכלכה עליו באוטוביוגרפיה שלה "רוקד על קברי".

ברישניקוב מילא את התפקיד במשך עשור, נאבק בשיטת הכוכבים שאיפיינה את הלהקה ושילב בה רפרטואר עכשווי יותר, אך מבחינה קופתית זה לא היה סיפור הצלחה. הוא הותיר את הלהקה בגירעון וספג לא מעט ביקורת.

מה דעתך על הבלט הקלאסי בימינו?

"אני הולך לראות את ‘סיטי בלט', הלהקה של בלנשין. כשילדי היו צעירים לקחתי אותם לראות את ‘היפהפייה הנרדמת', ‘מפצח האגוזים', ‘ג'יזל' ו'אגם הברבורים', אבל הם כבר עברו את הגיל הזה. אם משהו מגיע מבלט האופרה של פאריס, או שמופיע איזה רקדן יוצא דופן, אז אני הולך לראות. אני מתעניין, אבל באופן מרפרף. אני הולך לראות מחזות מסוימים, קונצרטים מוסיקליים או קולנוע, משהו חדש".

אשר למחול קלאסי הוא אומר, "זה בעבר שלי". ואמנם, מאז תחילת שנות ה-90 התמסר ברישניקוב לשלל פרויקטים עכשוויים. בתחילה הקים עם הכוריאוגרף מארק מוריס את "White Oak Dance Project", פרויקט מחול שנהפך ללהקה; זו פעלה עד 2002 בתמיכת הפטרון האמריקאי הווארד גילמן (המטפח את ברישניקוב עוד משנות ה-70). ב-2005 הוא הקים בלב מנהטן מרכז אמנויות הנושא את שמו, שנועד לרכז את פעילויותיה של קרן המחול שהקים ב-1979. המרכז כולל ארבעה חללי חזרות גדולים ושני אולמות, ועד היום רוחשות בו מגוון פעילויות בימתיות של יוצרים שמוזמנים לשם מכל העולם. הוא גאה במפעל הזה ומכנה אותו עבודתו החשובה ביותר.

המשבר הכלכלי, הוא אומר, "השפיע על כל הארגונים ללא מטרות רווח. הרבה יותר קשה היום לגייס כספים". עם זאת הוא מבהיר שמצבו של המרכז טוב ומוסיף: "לחינוך האמנותי זהו רגע כואב, כי הממשלה לא משקיעה כסף בצעירים בעלי השכלה בתחום האמנות. מדינה כמו בלגיה, או כל אחת מהמדינות הסוציאליסטיות במרכז אירופה, משקיעה לעתים באמנות יותר מאשר בכל ארצות הברית. זה מתמיה מאוד. אבל יש לנו עוני והרבה בעיות חברתיות שהנשיא אובמה חייב לטפל בהם, ואנחנו כולנו אתו ומבינים את זה. אני מקווה שהוא יזכה (בקדנציה שנייה, א"ס). אני יודע שהוא לא מאוד פופולרי במדינה שלך, אבל אני חושב שהוא אדם גדול ואני מאוד תומך בו. והילרי קלינטון גם, אני חושב שהיא ‘אשת דינמיט'. היא חברה ותיקה, הכרתי את ביל והילרי קלינטון כשביל היה מושל בארקנסו וצ'לסי היתה בגובה כזה", הוא מורה בעזרת ידו. "אני אוהב אותה מאוד, אני חושב שהיא חכמה מאוד ושהשניים האלה הם שילוב טוב. תמכתי בה לנשיאות אבל אז היא הפסידה וכמובן עברתי לאובמה. אני שמח שהיא קיבלה עליה את המשרה הזאת".

לצד קריירת המחול האינטנסיבית, הספיק ברישניקוב להופיע בשורה של סרטים הוליוודיים. ב-1977 הוא השתתף ב"נקודת מפנה" לצד שירלי מקליין ואן בנקרופט, בתפקיד שעליו היה מועמד לאוסקר לשחקן משנה; ב-1985 כיכב לצד איזבלה רוסליני ב"לילות לבנים", שעלילתו שאבה השראה מחייו. הוא גם טיפח מעמד של סלבריטי, השיק קולקציית ביגוד ובשמים, הצטלם לפרסומות, היה שותף בכמה מסעדות בניו יורק ונראה במקומות בילוי עם שלל ידוענים כמו לייזה מינלי, רומן פולנסקי והמעצב ולנטינו.

ב-2003 העפיל בסולם הסלבריטאות העכשווית כשגילם את מאהבה הרוסי של קארי ברדשו בעונת הסיום של "סקס והעיר הגדולה". את ההשתתפות בסדרת הטלוויזיה - שאולי לא תאמה את תדמיתו האמנותית, אך התבררה כצעד שיווקי מבריק - הוא מתאר כחוויה חיובית. "הרבה אנשים הרימו גבה", הוא מודה, "החברים הרציניים שלי ברוסיה ובמקומות אחרים שאלו אותי למה אני עושה את זה".

הוא מסביר כי ההצעה באה בתקופה שהיה לו זמן פנוי, ואף שלא הכיר את הסדרה קודם לכן, צפה בה והחליט להיענות בחיוב. "זה היה אתגר מסקרן והשחקניות היו נפלאות", הוא אומר. "בטלוויזיה אתה חייב לעבוד מאוד מהר - הם מחליפים טקסט בשנייה האחרונה ואתה צריך לאלתר מול המצלמה. זה בית ספר נהדר למקצוענות. השחקניות האלה חיו יחד במשך שש שנים ועשו זאת באופן רציני, אז בשבילן זה פשוט להגיע לסט ומיד להיכנס לדמות. לי זה היה יותר קשה, אבל אני שמח שעשיתי את זה".

למה אתה לא משתתף יותר בסרטים?

"זה לוקח יותר מדי זמן ואני לא יכול לעזוב את המשפחה שלי לפרק זמן כה ארוך - שישה, שבעה, שמונה חודשים - כדי לעשות סרט גדול. וגם יש לי הרבה עבודה במרכז שלי בניו יורק. מספיק שבעקבות ההצגה הזאת אני כבר חודשיים הרחק מהבית. זה יותר מדי".

ובתור מומחה לסרטי בלט, מה חשבת על "ברבור שחור"?

"לא אהבתי אותו. זה סוג של קיטש. אף על פי שעכשיו זה נהפך לסוג של קאלט. אין לו שום קשר למציאות כלשהי. נטלי (פורטמן) נפלאה, היא שחקנית טובה, אבל זה לא רציני".

נדמה שהמוניטין שלו כדון ז'ואן מוצדקים: כשהוא מתבונן בכריכת הגרסה העברית של "שדרות אפלות" מאת בונין (הקובץ ובו הסיפור "בפאריס"), שעליו מופיעה תמונת אשה בשמלת תחרה דקיקה, הוא בוהה בה במשך שניות ארוכות, קורא בהתלהבות "איזו תמונה" ומחמיא ליופיה.

הרומן המפורסם ביותר שלו היה עם השחקנית ג'סיקה לאנג, שעמה הביא לעולם ב-1981 בת, אלכסנדרה, הקרויה על שם אמו. אך לאנג נטשה אותו לטובת המחזאי סם שפרד. זה שנים הוא חי עם רקדנית העבר ליסה ריינהארט, ולזוג שלושה ילדים: פיטר בן 22, אנה בת 19 וסופיה בת 17. אף אחד מילדיו לא הלך בעקבותיו אל המחול, אבל כולם, חוץ מהבת הצעירה שעסוקה ב"חברים וחברות", כדבריו, פועלים בשדות אמנותיים. אלכסנדרה עובדת לצדו במרכז הניו-יורקי, פיטר לומד קולנוע ואנה לומדת משחק.

בביתו בניו יורק הוא מטפח שלושה חתולים וחובק כבר שני נכדים מאלכסנדרה, בני שבע ותשע. "זה נהדר", אומר ברישניקוב על היותו סב, "הרבה עונג ואין אחריות".

לא כוריאוגרף

ברישניקוב מביע התפעלות מפריחתו של המחול הישראלי ומתכנן לצפות במופעים רבים ככל האפשר במשך ביקורו בארץ. הוא מספר כי הוא מכיר היטב את להקת בת שבע ואת עבודתו של אוהד נהרין, מציין את להקת המחול הקיבוצית ונשמע מרוצה מכך שפועלים כאן הרבה הרכבי מחול קטנים.

"ראיתי כמה יצירות ישראליות מעניינות", הוא אומר. "ההתלהבות מהמחול העכשווי בישראל היא מדהימה. זה הרבה יותר מאשר בניו יורק. אתה הולך ברחבי מרכז סוזן דלל ויש מאות רקדנים וכוריאוגרפים, זה כל כך יפה. אולי לא כל עבודה היא מעניינת, אבל הם מנסים, הם הולכים לראות, הם מביאים כוריאוגרפים מאירופה או מארצות הברית. זה נהדר שיש תמיכה, התלהבות ופסטיבלים. לנו אין סוג כזה של אנרגיה והתלהבות. ואוהד (נהרין) מושך אליו את הרקדנים הטובים ביותר בעולם, זה בטוח. כשצפיתי בלהקה שלו הלסת שלי נפלה לרצפה. מעולם לא ראיתי כזאת קומבינציה של יופי, אנרגיה וטכניקה. שאפו. ממש נשביתי".

כמה מהרקדנים הבולטים שפועלים כיום בבת שבע הם אמריקאים שהשתתפו בעבר בפרויקטים ובלהקות שלך. אפשר לומר שנהרין גזל את רקדניך?

"זה לא הוא. רקדנים הולכים אינסטינקטיבית למקום מאתגר ומעניין. זה יכול להיות להקת ‘DV8', פינה באוש או בילי פורסיית. הם הולכים לעשות משהו שהם מרגישים שיקדם אותם. זה נובע מהערצה של הכוריאוגרפיה, מוסר העבודה וחיים קשים ומאתגרים, כמו

בישראל. אתה יודע, הם מצטרפים קודם כל לאנסמבל ולא ללהקה הבכירה. דיברתי עם הרקדנים, זה לוח זמנים מזעזע, זה ממש כאילו הם הולכים לצבא לכמה שנים. אחרי שאתה עובר סוג כזה של שגרה אתה יכול להתמודד עם כל דבר. מכאן ואילך זה קל יותר. אבל זה לא פשוט להגיע לשם".

ברישניקוב גם מכיר רקדנים ויוצרי מחול ישראלים הפועלים בארצות הברית, בהם דגנית שמי, שהעלתה את יצירתה "2 קילוגרמים של ים" במרכז האמנויות הניו-יורקי שלו בחודש שעבר. "היא עובדת טוב מאוד", הוא אומר. "זאת עבודה מאוד מעניינת, היא עשתה מעין סקיצה שלה בשנה שעברה בחוץ, באזור מסוים במרכז העיר. אני חושב שזה צעד טוב בשבילה".

עוד הוא מציין את יסמין ורדימון, שפועלת בבריטניה. "ראיתי את העבודות שלה וזה פנטסטי", הוא אומר בהתלהבות ומספר כי הוא מעוניין להזמין אותה להופיע עם להקתה במרכז שלו. "התרשמתי ממנה מאוד. היא חכמה מאוד, האופן שבו היא משתמשת בתפאורה ובתאורה. ויש הרבה נשים ישראליות שעוסקות בכוריאוגרפיה - זה נפלא".

מדוע לא פיתחת קריירה ככוריאוגרף?

"כוריאוגרפיה היא כישרון מיוחד, לא כל רקדן יוצר כוריאוגרפיות. היתה לי הזכות לעבוד עם הכוריאוגרפים הטובים ביותר שחיו אי פעם. ממרתה גרהם דרך מרס קנינגהם, בלנשין, רובינס, מארק מוריס ועד מץ אק. למה שאלך ואצור בלט בינוני? כשניהלתי את תיאטרון הבלט העליתי קלאסיקות מהמאה ה-19. את חלקן עשיתי טוב יותר, אחרות גרוע יותר. אבל אני לא כוריאוגרף.

"אני אוהב לשתף פעולה עם אנשים ואוהב לשמש כלי בעבודה של אחרים. אתה לא ישן כל כך טוב כשאתה רקדן - אתה יכול לדמיין מה זה להיות במאי או כוריאוגרף? החיים קצרים מדי, זה מאוחר מדי. אף על פי שיכולתי בוודאי ליצור כוריאוגרפיה הגונה. אבל זה כמו להיות משורר - אתה יכול לחרוז כמה שירים, אבל זה לא אומר שאתה משורר; או שאתה יכול לאלתר קצת על הקלידים, אבל זה לא אומר שאתה מלחין. זה כישרון מיוחד שאתה חייב להיוולד אתו. ואני חושב שאתה צריך לדעת מגיל צעיר מי אתה. אני הייתי רקדן".

ורקדן מצוין.

"ובכן, היה לי מזל להיות במקומות הנכונים בזמנים הנכונים עם האנשים הנכונים. אתה יודע, זה הסיפור של חיי".

זאת אמירה צנועה מאוד.

"לא, זאת האמת. היה לי מזל עם אנשים. אם אני צריך לתת עצה כלשהי לאמן צעיר, אני אומר ‘תהיה לגמרי לא אנוכי בחלק הראשון של חייך והענק מעצמך לאנשים אחרים, זה ישוב אליך'. אנשים באים ועוזרים לך לקראת סוף חייך. וזה קרה לי".

מדוע אתה לא אוהב שאומרים שאתה סמל סקס?

"כי אני לא סמל סקס, זה פשוט מה שאנשים עשו ממני. זה סוג של אשליה שמגיעה מהבמה אולי. אנשים שמכירים אותי יודעים שאין לזה שום קשר למציאות. אני לא רודף שמלות ואני לא סקס מניאק. אני לא נראה טוב, אני לא גבוה. אני לא גיבור בשום צורה ואני לא סוג של מאצ'ו. מה הסיפור עם הסקס הזה?"

ובכל זאת, איך אתה שומר על רעננות ומתחזק את המעמד האטרקטיבי שלך?

"כל בוקר אני קם ומקפיד לאתגר את עצמי. אני לא מתיר לעצמי להיהפך למשועמם, סקפטי, פסיבי או ציני. ואני חושב שזה נתן לי אנרגיה וסקרנות אינטלקטואלית. אתה חייב שיהיו לך חברים מעניינים מאוד שיכולים לאתגר אותך. אם אתה עושה משהו לא כשר, כמו שאתם אומרים, אתה חייב לשמוע מהם. ותגיד גם אתה להם כשהם שוגים. אני חושב שזה המוטו שלי בחיים. תמיד היו לי חברים נפלאים, ברוסיה ומחוץ לה. זה שומר על המוסר ומשתקף על הבמה".

זה מפחיד להזדקן?

"אני חושב על זה. אני מפחד מהמוות כמו כל אחד אחר. אני לא אתאיסט אבל אני לא אדם דתי ואני לא שומר מצוות. במקור אני רוסי-אורתודוקסי אבל אני לא הולך לכנסייה, חוץ מאשר להקשיב למקהלה או לראות את הטקסים, את הכוריאוגרפיה, הרוח והיופי של זה. אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת מה עשוי לקרות".

אתה לא מתגעגע לימים שבהם היית רקדן ראשי בלהקות בלט, לימים שבהם בילית ב"סטודיו 54"?

"סטודיו 54", הוא חוזר בזלזול. "זו כזאת הגזמה. הייתי שם אולי שלוש פעמים בסך הכל. אבל ברגע שרואים אותך שם אז זה מגיע לכל העיתונים והם טוענים שאתה למעשה ישן שם. ברצינות, הייתי שם עם מרתה גרהם, פעמיים, ועם אנדי וורהול, לייזה (מינלי) ומיק ג'אגר, כי באותו זמן כולם היו שם. אבל איך יכולתי להיות שם עד שש בבוקר כשבשעה עשר הייתי צריך להיות כבר בשיעור בלט? מובן שלא. הייתי שם בסך הכל כמה פעמים".

ובכל זאת, האם אתה מתגעגע לאותה תקופה?

"לא", הוא משיב בביטול גמור. "זה היה די כאוטי ומעייף, כי עבדתי שעות ארוכות מאוד. לפעמים עבדתי על שלושה או ארבעה בלטים חדשים בו-בזמן עם כוריאוגרפים שונים, ורקדתי בערבים. זה היה מגוחך. הייתי צעיר וטיפש, אבל הייתי חזק. התוצאות היו משתנות: במקרים מסוימים היו הצלחות, במקרים אחרים כישלונות. העמסתי על הצלחת שלי יותר מדי, וזה קשה לאכול כשהצלחת כה מלאה. אתה שם דברים והכל מתחיל ליפול. ועם הזמן אתה לומד".

כיום אתה אדם מאושר?

"בהחלט. מאוד. השנים האחרונות היו הכי מתגמלות ומעניינות מבחינתי. אני מניח שזה בזכות הקרן שלנו. זה פשוט פרויקט יוצא מן הכלל ומצליח מאוד. אני אחראי להרבה דברים, מגיוס כספים עד בניית התוכנית האמנותית, בחירת הפרויקטים ומפגשים עם האנשים. זאת עבודה של תשע בבוקר עד אחת עשרה בלילה", הוא צוחק.

לפיכך אין זה מפתיע שכאשר הוא נשאל על שיא הקריירה שלו, ברישניקוב מציין את הימים האלה, אף כי ברור שכל מעריץ שלו היה בוחר בתקופה אחרת. הוא מודה כי במשך השנים צבר תרעומת כלפי אנשים מסוימים, אך ממהר להבהיר כי מעולם לא היה עליו להיאבק כדי להשיג את מבוקשו. "אף אחד לא עמד בדרכי", הוא טוען. "היה לי אור ירוק בכל מקום, כל הדלתות היו פתוחות בפני, מעולם לא היתה לי בעיה להשיג עבודה. תמיד עשיתי מה שרציתי. תמיד".

במערב.

"ובכן, תקשיב", הוא מעווה את קולו, "עזבתי כמעט לפני 40 שנה. חיי הם במערב. עזבתי ב-1974 כשהייתי בן 26. הייתי 16 שנים בלטביה, 10 שנים ברוסיה ו-37 שנה כאן. אתה מבין על מה אני מדבר".

כלומר אתה מרגיש כמו אמריקאי אמיתי.

"לחלוטין. אני אוהב להרגיש שאני ‘איש העולם הגדול', אתה יודע. אני מרגיש לגמרי פאריסאי בפאריס. יש לי דירה משלי כאן והרבה חברים ואנשים שאני משתף פעולה אתם, אנשים שאני מרגיש שאני יכול לדבר אתם ברצינות. פאריס תמיד היתה חלום בשבילי, מהילדות. גדלנו על אמנות צרפתית כמו כל הרוסים, אין לזה תחליף. ארצות הברית היא מדינה חדשה. אבל אם הייתי צריך לבחור בין פאריס לניו יורק, הייתי בוחר לגור בניו יורק, כמובן, אף שמבחינה רוחנית אני אוהב את אירופה".

יש לך עוד חלומות שלא הגשמת?

"לא, אני חי מיום ליום. לפעמים אני חולם בלילה, אבל אני לא זוכר על מה חלמתי".

--------------------------------------------------------------------------------------------

גוף רוסי, נשמה אמריקאית | מבין כוכבי הבלט הרוסי שערקו למערב, ברישניקוב נחל את ההצלחה הגדולה ביותר

מה עושה רקדן בלט מצוין לכוכב בינלאומי? האם זה רק הכישרון או גם עיתוי היסטורי ותכונות אופי? ברישניקוב נמנה עם קומץ כוכבי בלט של ברית המועצות שערקו למערב בשנות ה-60 וה-70, עוררו התעניינות תקשורתית גדולה ומילאו את הקופות של הלהקות הגדולות.

מאחורי העריקה מברית המועצות עמדה השאיפה להתפתח ולרקוד רפרטואר שונה מזה הקלאסי של המאה הקודמת, או מהרפרטואר הסובייטי שלא זכה להערכה אמנותית. ביצוע התפקידים הקלאסיים אמנם לוטש להפליא בברית המועצות, אבל הרקדנים שם לא זכו להתנסות בכוריאוגרפיות מרתקות כמו רקדנים במערב, שם פעלו באותן שנים מוריס בז'אר, רולאן פטי וג'ורג' בלנשין. זה האחרון, שנולד ברוסיה והיה כוריאוגרף בבלט רוס של דיאגילב, היגר לארצות הברית בשנות ה-30 והיה לכוריאוגרף האמריקאי החשוב ביותר בתחום הבלט.

כעבור כמה עשורים היה זה ברישניקוב, שמבין כל הכוכבים שערקו בתקופתו, בהם רודולף נורייב ונטליה מקרובה, עשה את המעבר המוצלח ביותר. מעבר לאישיותו הנעימה ולנוכחותו הפיסית, בעיקר פניו שובי הלב עם העיניים הגדולות כשל ילד מתפעם, נוצר שילוב מנצח בין הווירטואוזיות ואמנות הביצוע שעליהן התחנך בברית המועצות לבין סגנונות מחול מערביים שאותם טרף בהנאה גדולה. באמריקה הוא התקבל בחיבוק ונראה שחש בבית.

מובן שברישניקוב זכור בביצועים הנהדרים שלו ברפרטואר הקלאסי - הקפיצות הגבוהות, מחרוזת הפירואטים המסתיימים בהאטה עד כדי עצירה על רגל אחת. אבל זה נכון גם לנורייב. כל הכוכבים הרוסים שערקו היו רעבים להתנסות במחול מערבי, אבל אחרי ניסיונות מספר חזרו לבלט שבו דרך כוכבם. ואילו ברישניקוב פרח על בימת תיאטרון הבלט האמריקאי כמו על בימת ברודוויי לצדה של לייזה מינלי. הוא רקד לצלילים של פרנק סינטרה לכוריאוגרפיה של טווילה תארפ: שינויי הדינמיקה והכיוונים ביצירתה הם אתגר לכל רקדן, בוודאי למי שגדל על ברכי הבלט הרוסי; אבל נראה כאילו ברישניקוב נולד ליצירותיה. הוא גם השתתף בסרטים פופולריים; באחד מהם, "לילות לבנים", הפליא לרקוד סטפס.

בשנותיו כמנהל אמנותי המשיך להופיע כרקדן. מי שציפה לראות את ברישניקוב המבוגר מפזר ניצוצות טכניים בוודאי התאכזב, אבל תענוג היה לצפות ברקדן שהזדקן יפה כשעולמו העשיר הפנימי מחלחל לתוך תנועה שתואמת את מגבלות הגיל.

נראה שבכל תחום שברישניקוב עוסק בו הוא מקרין כנות, מקצועיות והרבה מאוד כישרון. במשך השנים הסקרנות להתנסות במדיה בימתיים שונים הפכה אותו לכוכב במה רב-תחומי. אפשר לומר איפוא שגופו עוצב ברוסיה, אבל הנשמה שלו אמריקאית.

רות אשל

--------------------------------------------------------------------------------------------

שובו של ברק רחוק | "נסיך הריקוד" מנצח אויב בלתי נראה: הזמן החולף. ביקורת על ההצגה "בפאריס" ב"לה מונד"

חברים רבים של מיכאיל ברישניקוב הגיעו לתיאטרון הלאומי "שאיו". הם באו לראות את "מישה", כפי שהם מכנים אותו, משחק לראשונה במחזה "בפאריס", עיבוד לסיפור קצר של איוואן בונין. אפשר היה לחוש בהתרגשות הקלה האופפת פרמיירה ייחודית במקצת, את האהבה של קהל שבוי, בציפייתו ל"נסיך הריקוד".

מה התכוון ברישניקוב להביא עמו לתפקיד גנרל רוסי שהיגר לפאריס בשנות ה-40, לבדו בעיר, עם זיכרונותיו, עם העבר שקבר בתוכו, עם ארצו האבודה? כיצד התכוון להחיות על הבמה את הזמן שבו מתרחשת עלילת הסיפור, שבה הוא מוצא את עצמו ערב אחד נכנס לקנטינה רוסית ומתיישב לשולחן צדדי, כמו דמות של עמנואל בוב?

גבר חבול זה, שאשתו עזבה אותו למען אחר שנתיים לאחר נישואיהם, חי ב"בדידות מוחלטת" הנדבקת אליו ממש כמו טפטוף הסתיו שנדבק למדרכות של פאריס. דומה כאילו אין בכוונתו לוותר עליה אי פעם. "ערב טוב אדוני", אומרת לו המלצרית. הוא זקן, אף אם אינו נראה כך. היא צעירה ויפה, יפה עד כדי להעביר אותו על דעתו. מהגרת ובודדה. הוא לומד זאת בביקוריו החוזרים והנשנים, ערב אחר ערב, בקנטינה שבה נרקם הרומן הלא-ייאמן. אך האהבה לא תאריך ימים. יום אביב אחד הוא מתמוטט במטרו ומת.

זה הסיפור. בסיפור הוא נפרש על פני עמודים ספורים. ההצגה, לעומת זאת, נמשכת שעה וחצי. היא נראית כאילו יצאה מתיבה נושנה שבה נשמרו השרידים של כביכול-אוונגרד מן המאה ה-20. ובכל זאת, ישנה אנה סינייקינה, יפה ומרטיטה. וישנו גם "מישה" במעילו הכהה ובשפמפם שלו. דימיטרי קרימוב מביים אותו כאילו היה אבן חן שצריך לשבץ. זהירות מיותרת. לא זה מה שעובד. כשרואים את ברישניקוב רואים את הזיכרונות שיש לנו מברישניקוב. את כל הערבים המפוארים שנתן, ובמיוחד אותו ערב מטורף על בימה שווייצית, אי-אז בתחילת שנות ה-70, כאשר המם בריחופו הקליל את הרקדנים שליוו אותו.

משהו מאותו ברק רחוק חוזר כשברישניקוב מתווה כמה צעדים בסיום של "בפאריס". ברצף עלילתי נהדר הגנרל המת נהפך ללוחם שוורים. במעילו ההפוך ובקסם שלא פג של גופו, "נסיך הריקוד" מנצח אויב בלתי נראה: הזמן החולף.

בריג'יט סלינו

"לה מונד", 10.9.11

--------------------------------------------------------------------------------------------

זיכרון ממקום אחר

המחזה החדש בהשתתפות מיכאיל ברישניקוב, שביים דימיטרי קרימוב, מבוסס על סיפור קצר של איוואן בונין מ-1940 הקרוי גם הוא "בפאריס". את הסיפור פירסם בונין במסגרת "שדרות אפלות", אוסף סיפורים מ-1946 שתורגם במלואו לעברית על ידי רועי חן וראה אור בישראל ב-2008 (הוצאת ידיעות ספרים).

"'שדרות אפלות' הוא הדוגמה הקלאסית ביותר לאדם שנכנס לתוך עצמו", מסביר חן; "יוצר שאומר ‘יש מלחמת עולם בחוץ, ואני בתוך עצמי: אני בפאריס ואני אכתוב על רוסיה; אני אדם מבוגר ואני אכתוב על התאהבויות של נעורים; אני על סף מוות, מפציצים פה בתים מסביבי, ואני אכתוב על כפר פסטורלי'".

לדידו, הסיפור "בפאריס", שבו גבר ואשה סובייטים נפגשים במסעדה רוסית קטנה בפאריס ומתאהבים, יוצא מנקודת ההנחה שכל הגירה היא סוג של תאונה. "עם כל היופי שבהכרת תרבות חדשה, מדובר על אנשים שאיבדו תרבות אחרת, תרבות ילידית", אומר חן. "והמפגש שלהם לא במקרה מתרחש במסעדה שמגישה אוכל רוסי, כי אנחנו יודעים כמה שהאוכל מעורר את הזיכרונות, כמה שהמטעמים מהבית מעוררים געגועים. פתאום נוצר ביניהם איזה קשר. שני אנשים, רחוק מהבית, ולזה מיתוסף האוכל ומקשר ביניהם. ומה שיפה הוא שלא מדובר במטעמים אדירים. לפי כל הפרטים בסיפור מדובר במסעדה די מחורבנת, לא מקום אנין במיוחד. ועדיין די בכך להעלות בו פתאום את הכאב הזה של הגעגועים וליצור את הקשר אתה".

חן, המדגיש כי שתי הדמויות הללו חצויות מבחינה תרבותית ומשלבות בדיבורן רוסית וצרפתית, סבור כי הסיפור רלוונטי מאוד לישראל. "פה זה באמת קורה", הוא אומר. "באמת יש פה איזו מסעדה רוסית או כל מיני מסעדות עדתיות אחרות, שבהן יכולים להיפגש שני אנשים ולהגיד ‘רגע, היינו פעם באיזה מקום אחר'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו