בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיין מתחוללת

אדם וחווה, חיי האחיות ברונטה ומבט קומי על הכוריאוגרף המודרני הם כמה מנושאי העבודות שתעלה השבוע בתל אביב להקתה של מרתה גרהם. המנהלת האמנותית, ג'נט איילבר, מספרת על יחסיה עם הכוריאוגרפית הנודעת ומסבירה למה יצירותיה רלוונטיות גם שנים אחרי מותה

תגובות

כאשר ג'נט איילבר, המנהלת האמנותית של מרכז מרתה גרהם בניו יורק, נדרשת לאישיותה של הכוהנת הגדולה של המחול המודרני, שעמה עבדה במשך שנים, היא בוחרת לכנותה "יצור של התיאטרון". "היא היתה יכולה להיות כל דבר", מבהירה איילבר, "מצחיקה, זועמת, מלנכולית. וזאת המהות של גאונותה ויצירתה: שהיא הבינה אנשים ורגשות באופן מאוד עמוק. היא היתה מסוגלת להסתכל עליך ולדעת מי אתה ואיך היא צריכה לדבר אתך כדי לקבל ממך את מה שהיא רוצה; בין שזה היה מופע מחול או המחאה של גיוס כספים".

בדיוק 20 שנה חלפו מאז הלכה הכוריאוגרפית והרקדנית האגדית לעולמה, כשהיתה בת 97, אבל להקתה עדיין חיה. בימים הקרובים נגלה אם היא עודנה בועטת. מהערב (שלישי) ועד שבת, מספר ימים לאחר שהופיעה באיסטנבול ורגע לפני שתמשיך למילאנו, תעלה להקתה של מרתה גרהם סבב של שישה מופעים במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, שירכיבו שתי תוכניות שונות.

התוכנית הראשונה כוללת ארבע יצירות. היא נפתחת עם "Embattled Garden" מ-1958, יצירה שהועלתה גם בלהקת בת שבע בשנות ה-60 תחת הכותרת "הגן אחוז המלחמה", הכוללת תפאורה של איסמו נוגוצ'י, שעמו הרבתה גרהם לשתף פעולה. היא עיצבה בה מעין גן עדן טראגי-קומי שבו נכללות ארבע דמויות: אדם, חוה, לילית ו"הזר". לאחריה תוצג "Chronicle" מ-1936, עבודה שנוצרה כתגובה לפאשיזם הגואה באירופה באותם ימים, שנועדה, על פי התוכניה המקורית, "לתאר את חורבן הרוח שהמלחמה מותירה, ולהציע מענה".

היצירה השלישית היא "Deaths and Entrances" מ-1943, שנוצרה בהשראת סיפורן של האחיות ברונטה ושמה לקוח מתוך שיר של דילן תומס. והרביעית היא "Maple Leaf Rag" מ-1990, היצירה האחרונה שהשלימה גרהם לפני מותה, הכוללת תלבושות שעיצב קלווין קליין ומציעה מבט קומי על הכוריאוגרף המודרני ותהליכי היצירה שלו.

ג'ון דין

בתוכנית השנייה נכללת "Appalachian Spring", עבודה מ-1944 למוסיקה של אהרון קופלנד, שנוצרה לקראת תום המלחמה וסימלה כמיהה אופטימית לעתיד טוב יותר דרך עלילה של זוג צעירים ביום חתונתם. היצירה הועלתה בישראל כ"אביב בהרי האפלצ'ים" בשנות ה-60, באחד מביקורי הלהקה. בחלקה השני של התוכנית יועלה "Snow on the Mesa", דיוקן תנועתי של גרהם שיצר רוברט וילסון ב-1995. הוא מורכב מ-12 חלקים וכולל תלבושות שיצרה דונה קארן.

כיצד נבנתה התוכנית האמנותית למופעים בישראל?

"רצינו שילוב של חלק מהעבודות החדשות שלנו עם כמה מהקלאסיקות הגדולות של גרהם", מסבירה איילבר בראיון טלפוני. "אנחנו יודעים שהקהל הישראלי יותר מעודכן לגבי מרתה גרהם ממרבית הקהלים שלנו, כי יש לה היסטוריה ארוכה שם. אז החלטנו לשלב, לצד הקלאסיקות המובהקות, כמה עבודות שמעולם לא הוצגו בישראל".

כדי לוודא כי הקהל מבין את הקונטקסט האמנותי וההיסטורי של היצירות שמוצגות בפניו, החליטה איילבר להוסיף לפני כל מופע דברי מבוא בני כמה דקות, שבמהלכם היא מציגה את התוכנית האמנותית. "אנחנו עושים את זה כבר חמש-שש שנים וזה הולך טוב מאוד. באמצעות סקרים גילינו כי 74% מהצופים לא קוראים את התוכנייה. אבל הם רוצים עוד מידע, הם רוצים להיות מסוגלים להתבונן בבמה ולעשות גוגל בו-בזמן כדי לקבל מידע. אז החלטנו להוסיף את המבוא הזה והוא מאוד פופולארי".

אף שכמעט כל היצירות שיוצגו בישראל נרקחו על ידי גרהם, בלהקה הבינו כי ההסתמכות על הרפרטואר המפואר אך הסטאטי אינה מספקת, וכדי להפיח חיים במוסד הוותיק הם מקפידים לשלב גם יצירות חדשות של כוריאוגרפים עכשוויים. איילבר מספרת כי הזמינו עבודות מאיבון ריינר, לאר לובוביץ' ואזור ברטון, בין השאר. "אנחנו מאוד מעוניינים בעבודה חדשה שמושפעת מהעבודה הקלאסית של גרהם", היא אומרת, "מהתיאבון שלה לחדשנות ולמה שחדש".

למה להציג פיקאסו?

גטי אימג`ס

גרהם, ילידת 1894, היתה עמוד התווך של המחול האמריקאי במאה ה-20 וללא ספק הדמות המשפיעה עליו ביותר. היא החלה ללמוד ריקוד רק בגיל 21, אצל רות סנט דניס, וב-1926 העלתה את מופע הסולו הראשון שלה. שנה לאחר מכן הקימה בית ספר למחול, שזכה להצלחה יוצאת דופן בזכות הטכניקה הייחודית שפיתחה. להקתה, שנולדה מתוך פעילות בית הספר, כללה בתחילה נשים בלבד, אך מ-1944 רקדו בה גם גברים (בהם היו בין השאר מרס קנינגהם ופול טיילור). עבודותיה הנרטיביות שאבו השראה מהמיתולוגיה היוונית, מהפולקלור האמריקאי ומדמויות היסטוריות נודעות, ואופיינו בחקירה מעמיקה של העולמות הפנימיים של הדמויות, בייחוד של הנשים.

עבודתה ככוריאוגרפית היתה קשורה הדוקות לפעילותה כרקדנית, והיא המשיכה להופיע על הבמה עם יצירותיה עד 1969, כשהיתה בת 75. היא יצרה עד ערוב ימיה, ונפטרה כשבאמתחתה רפרטואר עצום של 181 יצירות. לאורך קריירה של יותר משבעה עשורים, היא השפיעה לא רק על אנשי מחול בולטים כרודולף נורייב, מיכאיל ברישניקוב וטווילה תארפ, אלא גם על שורה של שחקנים ואמנים שביקשו ללמוד ממנה, בהם בטי דייויס, קירק דגלאס, מדונה, ליזה מינלי וגרגורי פק. ב-1976 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית; ב-1998 הכתיר אותה המגזין "טיים" כרקדנית המאה; וב-1991 פורסמה האוטוביוגרפיה שלה, "Blood Meomory". היא נישאה פעם אחת, ב-1948, לאריק הוקינס, הגבר הראשון שרקד בלהקתה, אך הנישואים שרדו שש שנים בלבד.

המחול הישראלי חב לגרהם תודה עמוקה. כאשר הברונית בת שבע דה רוטשילד, תומכת נלהבת בגרהם במשך שנים, החליטה להקים את להקת בת שבע ב-1964, היא הזמינה את גרהם לשמש כיועצת אמנותית, להדריך את הרקדנים ולהעלות בה את יצירותיה. גרהם גם שיתפה פעולה עם המלחין מרדכי סתר ועם האמן דני קרוון, שעיצב תפאורות לכמה מיצירותיה, והגיעה עם להקתה להעלות פה מופעים כמה וכמה פעמים (הראשון שבהם התקיים ב-1956).

מדוע בעצם להקה כמו זו של גרהם, שהבסיס שלה נעלם, שהדמות הבודדת שעליה היא נשענה נפטרה, צריכה להמשיך לפעול?

ג'נט איילבר: "מחול מודרני הוא שדה אמנותי צעיר שלא שאל את השאלה הזאת הרבה, אז פנינו אל צורות אמנות אחרות. אתה יודע, המוזיאונים לא שואלים למה עליהם להציג את פיקאסו, התזמורות לא תוהות מדוע עליהן לנגן את סטרווינסקי. אנחנו מרגישים שהעבודות של מרתה הן יצירות מופת, והן באמת הושוו לאלה של סטרווינסקי ופיקאסו. הן לא כה פשוטות להעברה כמו יצירות מוסיקה ואמנות חזותית, אבל הן עדיין רלוונטיות, הן נצחיות, הן קלאסיקות".

מה גרהם הורתה בצוואתה בנוגע לעתיד הלהקה?

אלברט ווטסון

"לא היה שום דבר בצוואתה על מה שצריך לקרות ללהקה. בשלב מוקדם בקריירה שלה נפוצה שמועה שהיא אמרה שלא אכפת לה מה יקרה אחרי מותה, אבל אני חושבת שזאת היתה סתם פרובוקציה שלה. העובדות הן שבזמן שאני הייתי בלהקה היא הקדישה זמן רב לשחזור עבודות, לצילומן ולסיוע בשימור המורשת שלה. זה היה ברור שהיא ציפתה שהלהקה תחיה".

אלא שמותה של גרהם גרר מאבק משפטי ממושך בנוגע להנהגת הלהקה. היורש החוקי שלה היה רון פרוטאס, שהתיידד עמה בשנות ה-60, סעד אותה כשבריאותה התרופפה כתוצאה מדיכאון ואלכוהוליזם, ולמרות שלא היה רקדן, השתלב בלהקה כיד ימינה. "כשהיא נפטרה הוא החליט שהלהקה והשם שלה נמצאים בבעלותו", מסבירה איילבר, "כמו גם נכסיה האישיים. אז הלכנו לבית המשפט, ושם נקבע כי המרכז של מרתה גרהם הוא בעליו החוקיים של הלהקה ושל שמה. כך יכולנו לממש את הבעלות שלנו על האמנות שלה".

בשנת 2000 הושהתה פעילות הלהקה בשל בעיות כלכליות וב-2003, בעקבות הפסיקה, החלה לפעול ההנהלה החדשה. "כשיצאנו מהמאבק המשפטי היינו בחובות קשים", מסבירה איילבר, "ופיתחנו שיטות עבודה חדשות. יש לנו הרבה יותר תוכניות לפרזנטורים ואנחנו יכולים לעבוד בתיאטראות מאוד קטנים בתקציבים מאוד קטנים. אנחנו יכולים להופיע בבתי אופרה עם 20 רקדנים או בערים קטנות במרכז אמריקה, באודיטוריום של בית ספר תיכון, וכל מה שביניהם. כעת אנחנו כבר לא בחובות, ואני חושבת שזה שיא בכל 85 השנים שבהן קיימת הלהקה".

חלק מרכזי מפעילות הלהקה, מסבירה איילבר, הוא עבודת שחזור. הם נעזרים בעשרות סרטים המתעדים את הריקודים וברקדנים רבים שעבדו ישירות עם גרהם, בהם לינדה הודס (שחיה בעבר בישראל ופעלה בלהקת בת שבע). הלהקה פועלת 30 שבועות בשנה, כאשר יותר ממחציתם מוקדשים לסיורים ברחבי העולם. פועלים בה כיום 15 רקדנים קבועים, ובסיורים מצטרפים רקדנים נוספים לפי הצורך (לישראל הגיעו 20). לבד מהלהקה, במרכז מרתה גרהם פועל בית ספר ותיק שמושך רקדנים מכל העולם; וכן מחלקה מיוחדת המטפלת בשימור המורשת ובזכויות על היצירות.

באילו קשיים את נתקלת כמנהלת אמנותית?

"אנשים באמריקה לעתים חושבים שמחול חייב להיות חדש ולא מכבדים את הישן. עלינו לשכנע אותם שיש לנו עבודות ישנות יוצאות מן הכלל, שיש ערך בקלאסיקות של מחול עכשווי וגם שאנחנו יוצרים עבודות חדשות שהן ממש אקספרימנטליות ובחוד החנית. לקהל, ואפילו לגורמים בעולם המחול, לוקח הרבה זמן להכיר בכך שאנחנו עושים צעדים גדולים".

מתי נעלמה הקשיחות

איילבר, ילידת 1951, למדה בג'וליארד, הצטרפה ללהקתה של גרהם בשנות ה-70 ורקדה בה במשך יותר מעשור. היא כיכבה בתפקידים ראשיים, רקדה בכמה יצירות לצד רודולף נורייב וביצעה שני סולואים בבית הלבן, כאשר הוענקה לגרהם מדליית החירות. בהמשך היא פעלה בלהקה כאמנית אורחת וכיועצת אמנותית, הדריכה רקדנים והעלתה את יצירותיה של גרהם בשלל להקות, בהן בלט האופרה של פאריס. היא מומחית לטכניקת גרהם והרצתה רבות על האמנית ברחבי העולם.

בנוסף, היא רקדה בברודוויי אצל כמה מהשמות הגדולים, כמו אגנס דה מיל ובוב פוסי, יצרה כוריאוגרפיות והופיעה כשחקנית בכמה סרטים וסדרות טלוויזיה. ב-2003 היא הקימה וניהלה את מחלקת המשאבים של מרכז מרתה גרהם, שנועדה לטפל בהעלאת יצירותיה של גרהם ברחבי העולם ובשימור וטיפוח מורשתה בדרכים שונות. ב-2005 היא קודמה אל הניהול האמנותי של מרכז המחול, השוכן בלב מנהטן.

אילו מין יחסים היו לך עם גרהם?

"עבדתי אתה מאוד מקרוב. היא הציבה אותי בכל העבודות החדשות שהיא יצרה, או כמעט בכולן. רקדתי בהרבה מתפקידיה ונהניתי מהבימוי שלה, מההדרכה שהיא העניקה לי כשנכנסתי אל תוך התפקידים שהיא יצרה לעצמה. אלה היו כנראה כמה מהרגעים המיוחדים ביותר בחיי".

וזכית להכיר אותה גם באופן אישי?

"כן, ראינו אותה מדי יום, היא היתה בסטודיו, העבירה שיעורים ויצרה כוריאוגרפיות. היא היתה שם במשך שש-שבע שעות ביום, בשנות ה-80 ואפילו ה-90 שלה. הדבר שאף אחד לא יודע עליה, או שרק מעטים יודעים, הוא שהיה לה חוש הומור פנטסטי, מאוד יבש, מאוד עדין ושקט. והיא אהבה לצחוק, היא מאוד אהבה בדיחה טובה".

מדוע היא מעולם לא הקימה משפחה לדעתך?

"משום שהיא היתה כל כך ממוקדת בדחף היצירתי שלה, בגבולות של המחול, במה שהיה חדש, מרגש וספונטני. היא היתה כל כך יצור של התיאטרון עד שלא היה לה זמן להיות אמא. בקושי היה לה זמן להיות אשה נשואה".

ומה לגבי הקשיחות שלה בסטודיו שעליה דיברו רבים, חווית את זה?

"לא חוויתי את זה. אני חושבת שמשום שהיא חיה כל כך הרבה שנים היו לה מערכות יחסים שונות עם דורות שונים של רקדנים. הדור שקדם לי כלל את הנשים הראשונות שביצעו את התפקידים האישיים של מרתה גרהם, ואני חושבת שזה היה לה מאוד קשה והיא היתה קשוחה אתן. אבל בדור שלי היא הפסיקה לרקוד, קיבלה את תפקידה כאגדה חיה והיתה הרבה יותר נדיבה ואדיבה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו