בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צעד אמיץ

הוא אמנם סבל ממחשבות אובדניות והקריירה שלו נפגעה, אבל דבר אחד היה ברור לכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי: הוא לא יסתיר את העובדה שנדבק בנגיף ה-HIV. להיפך, ההתמודדות עם המחלה היא שעומדת במרכז יצירת המחול החדשה שלו, שתעלה היום במרכז סוזן דלל

32תגובות

באחד מקטעי הווידיאו המשולבים במופע החדש שיצר סהר עזימי עם תמרה ארדה, נראה הרקדן והכוריאוגרף בן ה-37 כשכולו מכוסה בצבע שחור שמנוני, שבוהק מן האור. באקט אימפולסיבי ומטריד הוא פורש את אצבעותיו על פניו וגופו, גורף בציפורניו את המעטפת השחורה וחושף פסים-פסים של שכבה צהובה שמסתתרת מתחת. הצבע הצהוב, מוטיב שחוזר לאורך המופע דרך דימויים שונים, מסמל בעיני היוצר את הנגיף שהתגלה בגופו לפני שנה וחצי, ה-HIV.

כעת, לאחר שאיחד כוחות עם אנשי הוועד למלחמה באיידס והתחבט בנושא ארוכות, החליט עזימי להיחשף בתקשורת כנשא של הנגיף, בעיקר כדי לעורר מודעות בנושא ו"לתת פנים למחלה", כלשונו. "הפנים האחרונות של ה-HIV בארץ היו של עפרה חזה, והיא מתה מבושה", הוא אומר. "אלה לא הפנים שאנחנו רוצים לתת לזה".

לא זו בלבד אלא שיצירתו החדשה של עזימי, ,"Cell in a Human Scale" שתוצג היום ומחר במרכז סוזן דלל בתל אביב, ותועלה שם שוב ב-1 בדצמבר (יום האיידס העולמי), חושפת את סיפורו האישי בקול מאוד ברור. "הייתי יכול להשאיר את זה רק בסוזן דלל, בברנז'ה של הרקדנים, ושזה ייגמר שם פחות או יותר. אבל בתחושתי זה פספוס, מכיוון שזו בדיוק התפישה החברתית הרווחת של ‘בואו לא נדבר על זה'. אז בהתחלה התייחסתי אל זה כצעד אמיץ, ועכשיו זה נראה לי כמו צעד הכרחי. אם העבודה מדברת על זה, אין שום סיבה שזה לא יקבל הד חברתי רחב יותר".

עזימי מספר כי הידבקותו היא פועל יוצא של הבערות הרווחת בנוגע למחלה, שלא פסחה גם עליו עד לא מכבר. "אם יש אחראי ואשם, משהו להטיל עליו את האשמה על ההידבקות שלי מבחינתי היום, זה על הבורות שלי. וכשאני פותח את זה רגע רחוק מעצמי אז אני רואה שזו בורות חברתית, ושנדבקתי באיזו מחלה חברתית הרבה לפני שנדבקתי ב-HIV".

במלים אחרות, עזימי לא היה ער מספיק לצורך בהגנה. "אפשר לחיות עם זה, אנשים כבר לא מתים מזה", הוא מדגים את התפישה המוטעית שקדמה להידבקות. "מה זו השטות הזאת של הזהירות? מה זה כל הפחד הזה שמנסים לייצר? עזבו אותי. מין תחושה של תמימות, אבל מקהות חושים. הדחקה שהיא קוד חברתי שנדבקתי בו. כי אני זוכר שבשנות ה-80 קראתי את הכתבות על הנגיף, אז באמת פחדתי והשתמשתי בקונדום. אבל עם השנים זה התמוסס. גם הייתי בזוגיות ובכלל לא חשבתי להשתמש בקונדום בתוכה. וכשיצאתי ממנה הקונדום היה אופציה".

איך גילית שנדבקת?

"הייתי נורא נורא נורא חולה. חשבתי שהגזמתי, שעבדתי קשה מדי, והחלטתי לנוח. נחתי שבוע, אבל החום רק המשיך לעלות ולעלות ולעלות. לקחתי עוד שבוע, והחום המשיך לעלות ולא לרדת. לא הצלחתי להוריד אותו, גם לא עם כדורים. ואז הלכתי לרופא והוא אמר לי שאולי מדובר במחלת הנשיקה. ואז עבר עוד חודש של ‘מחלת הנשיקה' וזה לא השתפר. בינתיים, בתחילת התקופה עשיתי בדיקת HIV ולא מצאו כלום. ואחרי חודש וחצי עשיתי עוד בדיקה ולא מצאו כלום.

"במשך חודש וחצי הלכתי שלוש פעמים לבית חולים ושלחו אותי הביתה כי ‘אין לי כלום', למרות שהייתי סמרטוט. איבדתי 11 קילו ולא הצלחתי להרים את העיניים בכלל. הייתי כבר במצב נוראי, איום ונורא. לא הצלחתי לאכול והייתי בדיכאון עמוק והיסטרי. לאחר מכן למדתי שכל וירוס שנכנס לך לגוף מייצר דיכאון קליני קטן, שהכימיה מייצרת דיכאון קטן בגוף. וכשמדובר בכזאת מחלת חום, הדיכאון איום ונורא. פשוט הייתי מתחת לקרשים.

"ואחרי שלושה חודשים ששולחים אותי הביתה כי לא מוצאים כלום, הלכתי לחבר שמתמחה בפנימית י' באיכילוב, בעלה של אודליה קופרברג (רקדנית וכוריאוגרפית, א"ס). הלכתי אליהם הביתה ואמרתי לו ‘הצילו! אני לא יודע מה קורה. אתה חייב לעזור לי. מישהו חייב לעזור

לי פה. אני לא מבין איך אומרים שאין לי כלום, אני תיכף נעלם'. והוא באמת נורא נבהל כשהוא ראה אותי, והזמין אותי באותו לילה לפגישה אצלו במחלקה. הם עשו לי בערך מאה בדיקות, לשחפת, לזאבת, ממש להכל. ואז בסוף, אחרי שהוא לקח דם לבדיקות השונות, הוא ביקש ממני לעשות עוד בדיקה אחת ל-HIV. אמרתי לו שבדקו כבר פעמיים, אז הוא אמר לי לעשות את ה'קומבו', כי יש בעצם שני סוגי בדיקות, יש ‘אלייזה' ויש ‘קומבו'. עשיתי את הבדיקה ולמחרת בבוקר גיליתי שיש לי HIV. זה היה מאוד פשוט. ומשם זה התגלגל. היו לי המון סיבוכים רפואיים בהתחלה. גם עכשיו אני עומד לפני ניתוח שאני עובר שלושה ימים אחרי ההופעה האחרונה".

דוד עדיקא

איזה מין ניתוח?

"המערכת החיסונית שלך קורסת, ואז כל מיני דברים יכולים להתחיל לקרות לך בגוף. לי התהוו גידולים במעיים וצריך להוציא אותם".

שפירים?

"כרגע. עוד אחד מהנתונים הוא שרוב הנשאים מתים מסרטן ולא מאיידס. כי הגוף שלנו לא ממש יודע להתמודד עם זה ואז זה נהפך לסרטני".

ואיך יכול להיות ששתי הבדיקות הראשונות שעשית יצאו שליליות?

"בדיקת ה'אלייזה' בודקת בעצם את החלבון בדם שנוצר כתוצאה מהנוכחות של הנגיף. קודם כל הנגיף יכול להיות רדום יחסית, מעט זמן. אצלי הוא כנראה התפרץ מהר, והוא היה מאוד אלים, אבל לקח זמן עד שהחלבון הופיע. ה'קומבו' בודק ממש את הנוכחות של הנגיף בדם. לכן מדובר בבדיקה יקרה ולרוב לא עושים אותה, אלא אם אתה מבקש".

בניגוד לנשאים רבים אחרים, את הידיעה על ההידבקות הוא לא שמר בבטן ולו לרגע. "מיד שחררתי את זה אל מעגלי התמיכה שלי: הורים, אחים, חברים קרובים ואפילו שניים שלושה קולגות. אני חושב שזה הציל אותי בהרבה מובנים. גם כי הייתי מאוד דכאוני ואובדני בתקופה הזאת וגם כי הייתי חולה ונזקקתי להמון עזרה. לא ראיתי סיבה לא לספר, כי לא התביישתי בשום דבר. רק פחדתי מהפחד שלהם בעצם. אבל יש לי הורים מדהימים. אבא שלי תפס את ראשו בשתי ידיו, חייך חיוך ענק ואמר לי ‘איזה מזל שזה לא סרטן, סהר!'. הוא ממש התחיל לקפוץ בבית. אמא שלי נקרעה מבכי, הסתכלתי על האחים שלי והיינו פשוט המומים. כי זה אדם בן 70, בלי שום השכלה. לא תצפה שהוא יידע ש-HIV זו לא מחלה סופנית כבר, ושאני רק נשא ולא חולה איידס. את כל הדברים האלה הוא אמר בעשר הדקות הראשונות לאחר שסיפרתי".

מלניקוב אילייה

לא חששת ממה שיחשבו?

"זה שהמחלה הזאת מועברת על ידי מין - יופי, מעולה. עשיתי סקס, נהדר. אני אדם מיני מאוד ואני אוהב סקס, אז מה? זה לא משהו שאני מתבייש בו. זו אחת הסיבות לדעתי לבושה שנדבקת למחלה הזאת, כי ‘אוי ואבוי, זה משהו שאסור, הוא לא אחראי, הוא פוחז'. ואני לא. כבר הוכחתי שאני לא, ואני לא צריך להמשיך להוכיח את זה. הוכחתי עקביות ואחריות ובגרות. עשיתי את הטעות שלי ואני מודה בה. אני גם לוקח אחריות מלאה על זה ולא מפיל את האחריות על הצד השני".

אתה לא כועס עליו?

"לפעמים כן, לפעמים לא. אני יותר כועס על התופעה, פחות על הבן אדם. כי הוא חלק מהתופעה של ‘לא לספר', של ‘כל אחד לוקח אחריות על עצמו'. זה יותר התופעה שמחרידה אותי. הבן אדם? אני חושב שהעמדתי אותו במקום. כי ניצבתי מולו, דיברנו על זה ואני מקווה שהוא למד את השיעור שלו ושהוא מספר".

לאורך הראיון חוזר עזימי שוב ושוב אל "המחלה החברתית", אותה הדחקה ובורות בנוגע לנגיף. מצד אחד, מהרגע שהתברר שניתן לחיות עם HIV, רבים שכחו את הסכנות ואת הדרכים להימנע ממנו, ויצרו מה שהוא מכנה "הוורדה" של הנושא. מצד שני, החברה ממשיכה להתייחס לנשאים כאל מצורעים, וקיימת חרדה מהאינטראקציה עמם, שנובעת מחוסר ידע מקומם על דרכי ההידבקות המאוד מסוימים (או אולי אפילו איזה חשש לבטוח בנתונים המבוססים הללו).

והסימפטומים של המצב הכאוב הזה, מסביר עזימי, רבים: נערים שנדבקים ולא מספרים לנפש חיה במשך שנים; העובדה שרבים עדיין לא יהיו מוכנים לשתות מהכוס שלו; אנשים שלא נבדקים או מדחיקים את מחלתם ומדביקים אחרים; נשים רבות שנוטלות גלולות למניעת הריון ומוותרות על הקונדום; העובדה שרק רופאי שיניים ספורים בכל תל אביב מוכנים לטפל בנשאים; ואפילו מכון קוסמטיקה נודע מסרב לקבל אנשים שנדבקו. מה גם שרבים שוגים ומשתמשים במילה איידס במקום ב-HIV (איידס הוא מצב שבו מערכת החיסון כבר קרסה, יש רק מקרים ספורים כאלה בישראל).

הבורות של החברה כה אבסורדית, עד שעזימי מרשה לעצמו להשתעשע בה. "לאחרונה הייתי בכל אירועי הרמת מסך, לחצתי ידיים ונתתי חיבוקים ונשיקות בעצם לכל עולם המחול", הוא צוחק. "מעניין מה תהיה התגובה. כי אנשים חרדים, זה מטורף. מעניין מה יהיה עם התלמידים מהתיכון שלימדתי כל התקופה הזאת, ואיך ההורים שלהם יגיבו. מעניין מה יהיה עם כל התלמידים באקדמיה שלימדתי".

מלניקוב אילייה

אחרי שגילית לא התחשק לך פשוט לקום ולנסוע, להתנתק מכל זה?

"עד היום מתחשק לי. אבל זה חלום עתיק שהולך אתי בכל התקופות הקשות, אז אני מכיר אותו. זאת בריחה. הלוואי והייתי יכול לאפשר לעצמי בריחה. בריחה זו גם פונקציה של כסף, אנחנו לא יכולים לעצור הכל ולברוח. אני מתנצל על הבנאליות, אבל הרבה פעמים אמנים אומרים שאין להם ברירה אלא ליצור, ואני מרגיש ככה. אני מרגיש שהדרך היחידה שלי לטפל בעצמי בנושא הזה היא להעלות אותו על הבמה, לעבור את כל התהליך, דרך כל הקושי, ולשים אותו אחר כך מאחורי. עשיתי את זה לא מעט ביצירות שלי".

אגב, האם הרופאים הגבילו באופן כלשהו את היקף פעילותך כרקדן?

"אין שום הגבלה. להיפך, ההמלצה היתה לחזור לפעילות מלאה. כמובן, תוך הקשבה לשינוי וליכולות האישיות. אני, כמו שאתה מבין, הלכתי על זה עד הסוף והשתמשתי בזה".

מבט מיקרוסקופי

המופע החדש משלב תנועה והקרנות וידיאו. תהליך היצירה שלו החל כאשר ארדה, אמנית וקולנוענית ישראלית בת 29 החיה כיום בפאריס, פנתה לעזימי לפני כשנה כשביקרה בישראל והציעה לו לשתף פעולה. היא שבה לצרפת והשניים החלו להתכתב באינטנסיביות. בשלב מסוים הוא חשף את מחלתו בפניה והסביר כי אינו מסוגל לעסוק ביצירתו באף נושא אחר. "מינואר ועד יוני התכתבנו במשך חמישה חודשים ונולדו הרבה טקסטים אישיים", מספר עזימי. "ואז הבנו שכבר יש איזושהי שדרה לעבודה, שנולדה מתוך ההתכתבות".

עזימי רוקד במופע כשפניו וגופו הרזה צבועים לבן, ורק חלציו מכוסים. הוא מודה שתפישת הגוף שלו השתנתה משמעותית בעקבות המחלה, ובאמת תנועתו נדמית כעת משוחררת, פחות מחושבת מבעבר, וכוללת לא מעט עבודת רצפה. ארדה, שנעה בחלל ולעתים פשוט משקיפה על עזימי, לבושה כולה בלבן, צבע שנועד להדהד חיטוי. מאחוריהם ניצבים שני מסכים הצמודים זה לזה בזווית קהה, והרצפה משמשת כמסך שלישי. בנוסף, במהלך המופע עושה ארדה שימוש במקרן ידני.

לפי הטקסט הפרסומי, המופע, שנמשך כ-50 דקות, מציג שתי דמויות המחפשות דרכים לשרוד את הזיהום שמשתלט על גופן ועל סביבתן. קטעי הווידיאו, שעליהם נשזר פסקול הכולל טקסטים של היוצרים לצד מוסיקה מקורית של דידי ארז ושיר של יוקו אונו, מורכבים משורה של סקוונסים שונים שמחלקים את המופע למעין פרקים.

מלניקוב אילייה

אחד הדימויים ששב וחוזר על המסכים הוא חלל ביתי שכל מרכיביו לבנים, שנוצר בהשראת עבודותיו של האמן המוערך מאיר אשל, שפעל בפאריס תחת השם אבשלום ומת ב-1993, כשהיה בן 28. על המסך החלל הזה נדמה בגודל אמיתי, אבל למעשה מדובר בדגם מיניאטורי שיצרה אנה וייסמן (שעמלה גם על התלבושות), ועליו נוספו בשלב העריכה דמויות דינאמיות דמויות גזרי נייר.

"גילינו שאבשלום הלך לעולמו מאיידס, וזה היה מפתיע", אומר עזימי, "כי לא התחלנו לעבוד אתו בגלל זה. פשוט מצאנו בפתרון הארכיטקטוני שלו משהו שאנחנו יכולים לנכס לעצמנו, מין פתרון סטרילי מבודד של חברה מאוד מפוחדת ששמה את המצורעים החדשים שלה בעולם האורבני במין פודים כאלה".

בקטע בולט אחר, בעל ניחוח מיני, מצולמת קבוצה של נשים וגברים שנעים בעירום בחלל חשוך כשלראשם מסיכות גומי, ועליהם מוקרן דימוי יפהפה של מים, שצולם, כך מתברר, בבריכה שתכנן דני קרוון בכיכר התרבות בתל אביב. "התלבטנו הרבה כיצד להעביר את החוויה הזו בצורה הכי ישירה", מתייחסת ארדה לקטע. "מצד אחד באופן פיסי וחושי, אך מצד שני לא לעשות אותה נורא ספציפית, לא לעשות מסיבה או סקס על הבמה".

הקטעים הנוספים כוללים צילומים של מרחב עירוני בדרום תל אביב, הזיה המתרחשת בבית חולים שבה מגלם יובל מסקין את הרופא, שלוש דקות דוקומנטריות של חלל המתנה רפואי וקטע שצולם בדירתו האמיתית של עזימי. ויש אפילו תיעוד וידיאו מיקרוסקופי של נגיף ה-HIV, שהוזמן מקבוצת מדענים אמריקאים שהצליחו לראשונה לצלם תהליך של הדבקת תא, לפני כשנתיים.

מדובר בהפקה מרשימה בקנה מידה ישראלי, בעיקר בשל החומרים האודיו-ויזואליים העשירים ומערך ההקרנה המורכב. "הסיבה שפרויקטים כאלה גדולים לא קורים בארץ זה כי אין כסף", אומר עזימי. "עשינו הפקה שהיא שוות ערך לארבע הפקות בארץ מבחינת המחיר, ואפילו ליותר". ההשקעה נעשתה מתוך חשיבה, תמימה בדיעבד, שבשל הנושא יצליחו היוצרים לגייס תמיכה מסיבית, שכן "אנשי תרבות הם אנשים נאורים שיחבקו את זה".

עזימי פנה אל מנהלי מוסדות וקרנות, אנשים שעמם עבד בעבר, אך כמעט כולם, למעט משרד התרבות והוועד למלחמה באיידס, השיבו את פניו ריקם: "לא רק שנטרקו בפני דלתות, אלא שזה נעשה בצורה מאוד מכוערת ומאוד מעליבה. טעיתי ובגדול, כי הגרעון שאנחנו נמצאים בו עכשיו ממש מדיר שינה מעיני".

הקושי בגיוס כספים בישראל אף מעלה תהיות על המשך הדרך. "התחלתי את השנה הזאת בהבנה שאם אני צריך גם להילחם ככה בשביל להמשיך ליצור, אז יקרה אחד משני דברים: או שאני נשאר בארץ ומפסיק ליצור; או שאני מוצא דרך לעזוב את הארץ. כי הבנתי שאני לא יכול עכשיו לכלות אנרגיה גם במאבק הזה, זה צריך לבוא באופן טבעי".

עזימי מתגורר בחלקה הדרומי של תל אביב, בדירה מרווחת עם ניחוח משכר של כביסה וחתלתולה אנרגטית שלא מפסיקה להתרוצץ. את ילדותו ונעוריו, לעומת זאת, העביר בחדרה. "מכיתה ב' הייתי על הבמה כזמר, שרתי ושרתי, קיבלתי מלגות לפיתוח קול והשקעתי בזה", הוא מספר. "המפנה למחול התרחש לאחר שאחי ראה אותי שר בהופעה ואמר שמה שהכי בלט לו זה שאני לא יודע לזוז ונראה כמו בול עץ. אז הלכתי לקחת שיעורי מחול ומפה לשם מצאתי שם את עצמי הרבה יותר".

דוד עדיקא

הוא רקד בלהקת ענבל, באנסמבל בת שבע, בתיאטרון קליפה וביצירותיהם של ברק מרשל, נעה דר, רונית זיו ועמנואל גת, בין השאר. זה עשור שהוא פועל ככוריאוגרף, ובין יצירותיו ניתן למנות את "בוא תרגיש", "ריוורסי", "טורוס" ו"הרצל אמר". הוא גם מלמד באקדמיה למחול בירושלים, מנהל אמנותית את האנסמבל של האקדמיה וכבר שנתיים שהוא נמנה עם המנהלים האמנותיים של פסטיבל "הרמת מסך". אף שגילוי המחלה גרם לו להוריד הילוך, רוב פעילותו המקצועית נמשכה כסדרה, והוא אפילו העלה שתי בכורות בתקופה הזו ("UTF" ו"האשה האחרת").

בתום סבב המופעים הנוכחי, ולאחר שיתאושש מהניתוח, ייצא עזימי לתקופה של כמה חודשי רזידנסי בארצות הברית. ההזמנה של קרן שוסטרמן היתה מקור לשמחה בעבורו, אך לדבריו היתה זו תחושה רגעית בלבד. "זה מרגש וכיף, נראה לי שאני הולך ליהנות, להתפתח ולגדול, ובתוך כל זה היה לי רגע אחד של שמחה. אבל שנייה לאחר מכן חליתי בדלקת ריאות, אז ממש לא יכולתי לשמוח מזה".

מבחינה פיסית אתה מרגיש כרגע את המחלה?

"קצת", הוא משיב לאחר היסוס ממושך. "אבל בכנות, אני הכי מרגיש אותה ברמה החברתית. פיסית אני מתמודד עם זה. אני שווה נפש מול כל תופעות הלוואי של הכדורים ויש איזו תשישות קטנה שמתלווית לנשאות ככלל, שמאוד השתנתה מהרגע שהתחלתי לקחת כדורים".

אילו כדורים אתה נוטל?

"אני לוקח ארבעה כדורים שמרכיבים את מה שנקרא ‘הקוקטייל'. בעצם לכל אחד בונים קוקטייל שונה. אותרו כמה שלבים שהנגיף עובר כדי להדביק, ואצל כל אחד מהנשאים פוגעים בשלבים אחרים. זה נגיף מאוד חכם, לכן אם אני נדבק שוב, הטיפול הנוכחי יפסיק להיות אפקטיבי ולא בטוח שיימצא לי טיפול חדש, כי הנגיף מפתח סבילות לתרופות. כשבדקו את העמידות שלי אמרו לי ‘ואו, ברכות, הנגיף שלך חלש ואין לו עמידות לאף תרופה'. זה אומר שיכולתי לבחור את הטיפול התרופתי שלי, אבל הרבה נשאים לא בוחרים והם מקבלים טיפול שמתאים לעמידות הנגיף שלהם".

אף שעזימי מודה כי יש משהו נוח בכך שהוא נפטר כעת מהצורך להיחשף באופן פרטני בפניו מכריו השונים ("היציאות הקטנות האלה מהארון קשות כל פעם מחדש"), הוא מדגיש כי לא זה מה שהניע אותו להתראיין כעת על הנושא. "אני מספר כי אני רואה את החשיבות החברתית. אני טיפוס כזה, מוסר חברתי גבוה. אולי יותר מדי גבוה. וגם אחרי החודשים האלה, של הניסיון להעלות את היצירה והמפגש עם הכתפיים הקרות והפחדים החברתיים, אני מבין שזה הדבר הנכון לעשות. למרות שיש רגעים של חרדה בדרך".

האם המחלה הפכה אותך לאדם מפוחד?

"אני לא אדם מפוחד בטבע שלי, אני נלחם בפחדים שלי. אבל הם קיימים, אני לא חושב שיש אדם שלא פועל מפחד".

השאלה אם כעת יותר מבעבר.

"אלה פחדים של אנשים גדולים, אני לא יודע איך להגדיר זאת אחרת. אין בזה שום דבר ילדותי ואין בזה שום דבר שהוא בלי אחיזה במציאות. יש לי פחד היום מסרטן כמו שלא היה לי אף פעם. כשאני מרים את הסיגריה הזאת עכשיו אני עושה לעצמי חשבון נפש, וזה תמיד כך כיום. פעם זה לא העסיק אותי כל כך הרבה, הייתי חושב על זה פעם בחודש, שעלי להפסיק לעשן. אחד הפחדים שלי הוא להיתפש כמסכן בעיני עצמי".

יש פחד ממוות?

"אני לא כל כך מפחד ממוות. אני אומר את זה כאילו בשאננות, אבל אני מעדיף מוות על תלות או חוסר יכולת. המצב שהייתי בו, והיו כמה שבועות ממש קשים, שבהם הייתי במצב נורא, זה לא משהו שאני מוכן לחוות עוד פעם. זה מצב שהייתי מוותר עליו. ואם זה היה מצב המשכי, אני חושב שהייתי מוותר".

בתום המופע, כשעל המסכים מוקרן וידיאו שבו נראה עזימי על הספה בביתו באווירה יומיומית, מוקרא ברקע טקסט שלו על המודעות למחלה, שרובצת עליו מדי יום. בשיחה הוא מספר כי המפגש עם אותה מודעות מתרחש בעיקר בלילה, כשהוא נוטל את הכדורים, ובבוקר, כשהוא מקיץ מהשינה. "היום כשאני הולך לישון אני יודע עם איזה מטען אקום. יש מין חשש שמתלווה לחיי, אני כל הזמן זוכר. זה תמיד שם".

זה בעצם הדבר הראשון שאתה חושב עליו כשאתה קם?

"אחד הדברים, כן. זה כמו שעושים לך ליד האוזן רעש חזק ואחר כך אתה הרבה זמן שומע צליל ארוך שיכול ללוות אותך גם יום שלם. זו מין טראומה של עור התוף. זה זיכרון של סאונד. אז אני חי בתחושה שלפני שנה וחצי מישהו דפק לי צרחה רצינית ליד האזניים ואני כל הזמן שומע את זה".

ותחושת המועקה הזאת לא נחלשת עם הזמן?

"אני מקווה. כי אני מדבר עם נשאים ותיקים והם אומרים לי ‘אוי, השנים, השנים. אתה צריך את השנים, אתה עוד נורא צעיר בזה'. ואני מאוד שמח שהם אומרים לי את זה. יש להם איזושהי אופטימיות או משהו פתור עם זה. ואני רוצה להגיע למקום הזה. אני מקווה להגיע אליו".

--------------------------------------------------------------------------------------------

מחוץ לסל

בניגוד למגמה העולמית, בישראל יש עלייה במספר הנשאים

עזימי מסביר כי קיימות כיום תרופות חדשות שיכולות לסייע לו להתמודד טוב יותר עם המחלה, אך הן אינן כלולות בסל הבריאות. הוא מסביר כי מדובר בתרופות שלא מייצרות את תופעות הלוואי הנוכחיות, ושבטווח הארוך לא יפגעו באותו אופן באיבריו הפנימיים.

ואמנם, מנתוני הוועד למלחמה באיידס עולה כי התקציב שמופנה לאישור תרופות חדשות במשרד הבריאות ירד בשנתיים האחרונות במאות אחוזים. זאת בשעה שהמצב בישראל הולך ומחמיר: רק לפני מספר ימים פורסם כי בזמן שבחו"ל נרשמת ירידה במספר הנשאים החדשים, ב-2010 התגלו בארץ 430 נשאים חדשים, שהם עלייה של 12%. אמנם נהוג לחשוב כי הנשאים כאן מקבלים טיפול מיטבי, אך מתברר כי רק מחצית מהתרופות המומלצות כיום בארצות הברית ובאירופה כלולות בסל התרופות הישראלי.

אבל במשרד הבריאות לא ניכרת התרגשות. בתגובה לנתונים אלה, נמסר משם כי "מדי שנה מתכנסת ועדת הסל להחליט אילו תכשירים יכללו בסל הבריאות. הטיפול התרופתי באיידס הנמצא בסל שירותי הבריאות כולל את התכשירים החדישים ביותר מאז 1987, מועד הכללת התרופות בסל. לא הוצאה אף תרופה מהסל ותכשירים נוספו בהתאם לצורך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו