בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכת ברק: ראיון עם הכוריאוגרף ברק מרשל

הכוריאוגרף האמריקאי-ישראלי מאמין שמחול טוב צריך לתקשר. יצירתו החדשה "וואנדערלאנד" בוחנת את מושג המוות דרך שפת תיאטרון המחול

3תגובות

ברק מרשל אינו מעוניין להציב בפני הצופים שלו חידות. הכוריאוגרף האמריקאי-ישראלי סבור כי גם כשמדובר בתחום מופשט יחסית כמו מחול, תקשורת היא ממש לא מילת גנאי. "זה אירוני בעיני שהדיסציפלינה האמנותית שיכולה להיות הכי מביעה, הופכת להיות רמז של רמז לרגש שהיוצר לא כל כך ברור לגביו, או סוג של מבחן רורשאך", הוא אומר. "כשאני מספר לאנשים שאני כוריאוגרף, לרבים מופיע מבט מפוחד על הפנים. אני לא חושב שהקהל צריך לעסוק במשך שעה בניחושים על מה היצירה שהוא רואה".

ניחושים לא יהיו גם בעבודתו החדשה, "וואנדערלאנד", שתוצג בבכורה הערב בתל אביב, במסגרת מופע משותף עם רננה רז שהפיק מרכז סוזן דלל. מדובר ביצירת תיאטרון-מחול בת 37 דקות (בהמשך היא תפותח למופע לערב שלם), המטפלת באחד הנושאים שהעסיקו את האמנות מראשיתה - המוות. "היצירה התחילה כהרהור על אובדן", מסביר מרשל. "חשבתי על השאלה כיצד האדם מתמודד עם הסוף, והתשובה היתה: עם אהבה, עם בדיחות, עם הומור, עם אנושיות. זה היה רגע שבו איבדתי חבר טוב, והתחלתי לחשוב על המוות ומה הוא מהווה עבור כולנו, איך ברמה מסוימת ניתן להביס אותו".

גדי דגון

בעת הצפייה במופע החדש נדמה כי המהלך הנרטיבי המהודק של עבודותיו הקודמות של מרשל פינה הפעם את מקומו לרצף אירועים אנקדוטלי יותר, מפוזר יותר. עם זאת, הטקסט שניסח היוצר לתוכנייה מתאר בבירור כי מדובר במסע של 10 נפשות שננטשו בשטח הפקר כלשהו (מבחינתו זה יכול להיות גם מכרה, פורגטוריום, או מפעל נטוש לאחר מלחמה), הנאבקות כנגד כוחות שונים בניסיון ליצור תקווה, למצוא אהבה ולאתר את דרכם הביתה, אל חיק אהוביהן.

מקורות ההשראה התרבותיים כללו את סיפורו של אתגר קרת "הקייטנה של קנלר", "חתונת הדמים" של לורקה, סיפורי הילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן, דמותו של כארון מהמיתולוגיה היוונית (כארון היה אמון על השטת הנפטרים הטריים מעולם החיים לעולם המתים), "הדוכסית ממאלפי" של ג'ון וובסטר, יצירותיו של ברונו שולץ, הסרט "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ, מחזותיו השונים של חנוך לוין ושירו של יהודה עמיחי "קוטר הפצצה".

דקדוק של קיפול

כמו בעבודותיו הקודמות של מרשל, מקורות ההשראה תורגמו לקטעי מחול קבוצתיים שמלווים בצלילי מוסיקה סוחפת, ולסצינות תיאטרליות. גם הפעם ניתן לחוש בבירור את השפה הבימתית הייחודית של היוצר על שלל השפעותיה, בהן המחול התימני, התרבות היידית, המחזמר האמריקאי, הפולקלור היהודי, המוסיקה הבלקנית, ואת המשיכה שלו אל העבר, אל הנוסטלגי.

בשתי סצינות ב"וואנדערלאנד" שנחרתות היטב בתודעה, מצמידים הפרפורמרים צינור של מין מפוח לפיהן של דמויות

שהלכו לעולמן. הרקדנים מנפחים שוב ושוב את ריאותיהן ואז לוחצים על גופן, כך שבכל פעם פולטות הגופות הללו כמה מהמלים שיצאו מפיהן בטרם נפחו את נשמתן. מאין מגיח רעיון מלא-דמיון שכזה? "ביליתי הרבה זמן בשוק הפשפשים", מספר מרשל. "אני הולך ומתבונן באובייקטים ויש לי כל הזמן סיפורים שרצים לי בראש, הרבה אסוציאציות. פשוט ראיתי את המפוח הזה והיה קליק".

דניאל צ'צ'יק

היות שמסגרת הזמן של העבודה עם הרקדנים לרוב מצומצמת (המופע הנוכחי נוצר ב-70 שעות בלבד), מרשל משתדל להספיק כמה שיותר לפני הכניסה לסטודיו. "את המוסיקה של העבודה הזאת אספתי במשך שנתיים, עברתי על כ-20,000 קטעים מוסיקליים", הוא מספר. "אני בעצם מתחיל עם רעיון עמום של יצירה, ומה שמניע אותה קדימה זה המוסיקה. אני לוקח קטע מוסיקלי ומצמיד לו רעיון, תנועה, סיטואציה, דמות. האלמנטים האלה מתחילים להיבנות ולהזין אחד את השני, ואז עוד פיסת מוסיקה נכנסת, ואותו תהליך חוזר על עצמו".

ואיך אתה יוצר את התנועה עצמה?

"אני מנסה לכתוב מלים ודיאלוגים בתנועה. זה קשה, אבל אני מנסה למצוא הצדקה לפיסיות של כמעט כל רגע. לדוגמה, יש סצנה שנקראת ‘אוריגמי', שבה הרקדנים עומדים בשורה ועושים תנועות של קיפול. אז פיתחתי דקדוק של קיפול הידיים, וכל רגע היה חייב לשקף מלה מסוימת".

מרשל, בן ה-43, הוא טיפוס אסוציאטיבי שחושב ומדבר בקצב מסחרר, כשבעיניו שוכן כל העת אור המהדהד את שמו. הוא חי כיום בלוס אנג'לס, העיר שבה נולד וגדל. בשנים האחרונות הוא מגיע לישראל אחת לכמה זמן, כדי ליצור. "הייתי רוצה לגור פה", הוא אומר, "פשוט אין לי איך להתפרנס". ואיך מתפרנסים בקליפורניה? מסתבר שמרשל, בוגר אוניברסיטת הרווארד (תיאוריה חברתית ופילוסופיה), הקים שם חברה המספקת שיעורים פרטיים.

"אני מלמד תלמידי תיכון וסטודנטים באוניברסיטאות בכל נושא אקדמי כמעט: היסטוריה, ספרות, כימיה, מתמטיקה. זאת דרך טובה לעשות כסף. ויש לי גם מורים נוספים שעובדים אתי".

מרשל הוא בנה של מרגלית עובד, הכוכבת הגדולה של המחול התימני שרקדה בלהקת ענבל בשנות ה-50 וה-60. היא אמנם נישאה לאמריקאי ועזבה את ישראל, אבל באמצע שנות ה-90 שבה לכאן עם בנה ומונתה למנהלת האמנותית של להקת ענבל. סביבת המגורים החדשה כנראה עשתה את שלה, ומרשל, שמעולם לא עסק במחול לפני כן (ואף נרתע ברמה מסוימת מהתחום), התגלגל אל הכוריאוגרפיה.

עבודתו הראשונה, "דודה לאה", שזכתה ב"גוונים במחול" ב-1995, נולדה מתוך ריקוד ספונטני בסטודיו לאחר מותה של דודתו. עבודתו השניה, "ארץ של תפוזים עצובים", הוצגה שנתיים לאחר מכן ב"הרמת מסך". עבודתו השלישית, "חתונתה של אמה גולדמן" מ-1998 גרפה שלושה פרסים בתחרות "בניולה" בפאריס, בהם הפרס הראשון. לאחר מכן הוא יצא לסיור נרחב באירופה, ועם שובו נענה להצעתו של אוהד נהרין והשתלב ככוריאוגרף הבית של להקת בת שבע. הוא יצר שם כמה עבודות, אך פציעה שחיבלה בקריירה הובילה אותו לשוב ללוס אנג'לס ב-2001 ולנטוש את המחול.

אחרי הנפילה

הוא שב אל התחום רק ב-2008, כשיצר את "מונגר". שנה לאחר מכן, בעקבות ההצלחה, הוא יצר כאן גם את "רוסטר", שבה השתתפה אמו לצד 12 הרקדנים. שתי העבודות, הפקות של מרכז סוזן דלל, זכו להצלחה וסיירו רבות בעולם, בין השאר בפסטיבל "ג'ייקובס פילו" בארצות הברית, בפסטיבל "דאנס אמברלה" בלונדון ובפסטיבל מונפלייה. עד סוף 2012 צפוי מניין ההופעות של שתיהן להגיע ל-107. לאחרונה הוזמן מרשל ליצור בכמה להקות באירופה ובארצות הברית, בהן להקת "בלט ג'אז מונטריאול" ולהקת "באדי טראפיק" בלוס אנג'לס.

איך אתה מתמודד עם ההצלחה?

"אני חייב לומר שאני לא מאמין לזה, זה ממש סוריאליסטי. זה נפלא, אבל אני חושב שאני עדיין לא מעכל את זה. אני מאד שמח על כך שאני יוצר, כי ‘נפלתי מהמפה' - במשך שמונה שנים נאבקתי כל כך הרבה, דפקתי על כל דלת בניסיון להשיג עבודה. ולא היה לי מוניטין רע בכלל לפני כן, אבל לא הצלחתי למצוא עבודה. אני שמח לחזור ומרגיש אסיר תודה על כך שאני ממשיך לקבל הזדמנויות ליצור. זה לא מובן מאליו".

גדי דגון

קיים דמיון רב בין עבודותיך, יש שיאמרו רב מדי. מה יש לך לומר כנגד טענות על כך שאתה חוזר על עצמך?

"מישהו אמר פעם שאמנים למעשה מספרים את אותו הסיפור שוב ושוב, ואני חושב שזה נכון. אני מאד מודע לכך שהעולם שאני יוצר הוא ספציפי, אך בו זמנית אני מנסה לגרום לו לגדול. כשאתה רוצה ליצור שפת מחול בעלת קול ייחודי אתה נשאר בפרמטרים מסוימים וחוקר אותם. חזרתי למחול רק בשלוש השנים האחרונות, אם יהיה לי יותר זמן אני חושב שדברים יזוזו בהרבה כיוונים שונים. יש הרבה הבדלים בין העבודות, אבל השפה? כן, זה אני".

ואיפה אתה רואה את הגדילה הזאת בעבודה החדשה?

"אני חושב שבמונחים של הפיסיות, יש לתנועה כאן איכות הרבה יותר אורגנית. וגם אפשרתי יותר מקום לאלמנטים תיאטרוניים. אני חושב שזאת יצירה עם איזון רב יותר בין מחול לתיאטרון".

כפי שאמרת, עבודותיך מאד תקשורתיות. האם נתקלת בביקורת על כך שאתה מילולי מדי?

"לא אמרו זאת בפני, לא. אבל אני בטוח שבעולם המחול, שבו ההפשטה היא הגביע הקדוש, יש הסבורים כך. אני שומע את זה על היצירות של ענבל פינטו. בכל פעם שאתה מנסה ליצור קו דרמטורגי, אתה פותח את עצמך לביקורת. ואני בסדר עם הביקורת הזאת. אני אוהב את העובדה שאנשים יכולים להבין על מה אני מדבר, אמנות צריכה לתקשר. אנחנו תמיד מדברים על כך שהקהל של המחול מאד מצומצם ומתרגשים כשמגיעים 10,000 צופים בשנה. זה משום שאנחנו נכשלים בתקשורת".

גדי דגון

כמי שיש לו נקודת מבט חיצונית, מה אתה חושב על המחול הישראלי היום?

"אחת האיכויות הנפלאות של המחול הישראלי היא שיש כל כך הרבה סוגים שונים שלו. הוא מגוון כמו דעת הקהל הישראלית. תראה, תמיד יש אנשים שמחקים - את יסמין גודר, את אוהד נהרין - אבל זה עדיין מדהים לראות כמה קולות ייחודיים יש פה, וזה מה שאני אוהב כל כך. הכוריאוגרפים הישראלים מביאים מין חוצפה כזאת של ‘זה העולם שלי, הוא הכי טוב, פאק אוף'. אמנם לא נולדתי בישראל, אבל אני יוצר כאן הכי טוב, וזה בזכות היכולת הזאת לומר את מה שאתה מרגיש".

אולם לצד ההערכה, למרשל יש גם ביקורת, שמגיעה בעיקר בעקבות הסדנאות שהוא מעביר כאן. "אחד החששות שלי כעת, כשאני מתבונן בדור הצעיר, הוא שהם לא מביאים את הישראליות לסטודיו. הם מנסים לחקות יותר מדי את מה שקורה באירופה. קודם כל זה בחיים לא יקרה, כי אנחנו לא אירופים, ושנית, אני לא מבין למה הם רוצים לזרוק את כל העושר הזה של החיים פה. הם עולים על הבמה ופתאום נהיים מין רובוטים ומפחדים לזוז. אני לא מבין למה הם יכולים להיות ישראלים ברחוב אך כשהם נכנסים לסטודיו הם נהיים אירופים משותקים, למה הם לא מביאים לשם את הצבע שיש להם בחיים. אז אני כן חושב שיש איזה טרנד נגד ישראליות במחול".

יש שאיפות להמשך הדרך?

"באופן אידיאלי אני אשמח לגור ולעבוד בישראל באופן קבוע, שתהיה לי כאן להקה משלי. זה המקום שבו אני מרגיש הכי בבית, אני מאוד מחובר לכאן מבחינה אמנותית". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו