בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרקוד ביחד אל פסגת המחול הישראלי

בבת שבע יש להם תנאים אופטימליים, אבל בני הזוג שרון אייל וגיא רוצים יותר חופש. לקראת עבודה חדשה שלהם הם מדברים על ההתמודדות עם ההצלחה

8תגובות

נדמה כי שרון אייל וגיא בכר עוד לא ממש הפנימו את ההצלחה של יצירתם בשנים האחרונות. המעמד שרכשו בזכות מופעי המחול המוערכים, בהם "ברתולינה" (2006), "מקרובה קביסה" (2008) ו"ביל" (2010), הן בקרב הקהל והן בקרב הביקורת, עוד לא חילחל לגמרי לתודעה. "כן?", פוערת אייל את עיניה התכולות כשהיא שומעת כי מהצד זה מצטייר כמו הצלחה בלתי רגילה. "כיף לשמוע", היא מוסיפה. אך כדי להתייחס לסוגיה היא מבקשת מהמראיין להסביר מהי הצלחה בעיניו.

להצלחה פנים רבות. למשל, כשאנשים רבים מתוודעים לאמנות שלך ומגיבים בהתרגשות גדולה.

"נכון", היא משיבה, ופתאום העיניים מתרככות. "זה נורא מרגש. זה הכי חזק. כשאנשים מאוד מתרגשים ובוכים אחרי הופעות. או שהם פשוט קוראים לי ברחוב וצועקים 'שרון, אנחנו אוהבים אותך'".

זה קורה הרבה? בעיקר אחרי הופעות?

"זה יכול לקרות פתאום כשאנחנו הולכים ברחוב, או ששולחים מיילים פתאום. זה נורא כיף. אתה מרגיש אהבה, שעשית משהו לבן אדם. האמת שזה קורה די הרבה".

איזו תגובה זכורה לך במיוחד?

"לא מזמן העלינו את 'ביל' ויצאתי החוצה אחרי כשעה, כי אני לא יוצאת מהר אחרי הופעות. ומישהי באה ונעמדה ככה קרוב אלי", היא מצמידה את כף ידה לפניה. "עוד שנייה היא פשוט אכלה אותי. והיא אמרה לי דברים נורא חזקים. היא אמרה 'את שינית לי את החיים, ובזכותך קצת יותר קל לי לקום בבוקר. בשביל זה שווה לחיות'. אתה יודע, זה לא שאני עושה את זה בשביל הקהל, אבל אם זה מגיע למקומות כאלה, מה אני צריכה יותר?".

אבל מתברר כי אייל, כוריאוגרפית הבית של להקת בת שבע, ובכר, בן זוגה זה שבע שנים וחצי, שיוצר לצדה מאז 2006, כל הזמן מרגישים שהם צריכים יותר. למעשה, לעתים נדמה כי התיאבון היצירתי של הצמד לא יודע שובע. בשנה וחצי האחרונות, מאז שהעלו את "ביל", הם כבר הספיקו ליצור ולהציג שלוש עבודות נוספות: "פטרושקה" בביצוע רקדני אנסמבל בת שבע; "Too Beaucoup", שנוצרה בעבור להקת "האבארד סטריט דאנס" משיקגו (וזכתה לשבחים ב"לוס אנג'לס טיימס"); ו-"Corps de Walk", שהועלתה בלהקת "קארט בלאנש" הנורווגית (שם העלו בעבר את "Killer Pig").

זה לא מטורף?

"זה כן", יורה אייל. "אני לא נראית לך מטורפת?". בכר מוסיף כי "זה מטורף מכל הבחינות, אינטנסיבי כל כך. היה לנו רצף שמבחוץ יכול להיראות חלומי, אבל היה נורא קשה".

למה בעצם לקחתם על עצמכם כל כך הרבה?

"הרבה סיבות", אומרת אייל. "קודם כל כי אנחנו חייבים לעשות את זה, זה נובע מתשוקה. אם אני לא עובדת יום אחד אז קשה לי. באמת. ויש לנו שני ילדים לפרנס". על ההזדמנויות שנקרות בדרכם קשה לוותר, מסביר בכר, ואייל ממשיכה: "אנחנו רוצים לעשות כמה שיותר. אני מרגישה שזה כדור ההרגעה שלי. אם אני לא אקח את זה באופן יומיומי אז לא יהיה טוב".

מה יקרה?

"לא טוב. אתה לא רוצה לדעת. לא טוב".

היצירה היא איפוא אתר תרפויטי בעבור אייל (היא אף משווה אותה לטיפול פסיכולוגי), ואת כדור ההרגעה הנוכחי מספקת העבודה החדשה שיציגו השניים בסוף החודש (30 בדצמבר) בתל אביב, "העבודה של חופש". מדובר במחול שנמשך כ-40 דקות בביצוע 12 מרקדני בת שבע: רייצ'ל אוסבורן, שחר בנימיני, שני גרפינקל, מתן דוד, רבקה היטינג, עדי זלטין, דאג לת'רן, יערה מוזס, סתין סטרוז, בובי סמית, אורי משה עופרי ואיאן רובינסון. הוא יועלה במסגרת ערב משותף עם הכוריאוגרפית יסמין גודר, שתציג עבודה משלה עם חמשת רקדני הלהקה הנוספים.

לשם הלא שגרתי של המופע יש הסבר. מתברר כי בערב המשותף עם גודר היה אמור להשתתף במקור הכוריאוגרף חופש שכטר, שפועל כיום בהצלחה בבריטניה. אולם משזה ביטל, הסכימו אייל ובכר למלא את מקומו. כל הזדמנות ליצור הם כאמור אוחזים בשתי ידיים. "שנינו הסתכלנו אחד על השני, אמרנו שנקרא לזה 'העבודה של חופש' וצחקנו", נזכרת אייל. ומה שכטר חושב על כך? "הוא אמר לי 'אני מקווה שאתם עושים עבודה יפה'", היא צוחקת.

אם בעבודות הקודמות אייל חתמה על הכוריאוגרפיה לבדה, ובכר הוגדר שותף ליצירה, הרי שהפעם הם חותמים ביחד. המופע מורכב משלושה פרקים מאוד שונים זה מזה. את הקטע הראשון הם מכנים "משפחה", משום שנולד מתוך קומפוזיציה סטטית של הרקדנים שנראית כמו העמדה של תצלום משפחתי. אבל אידיליה משפחתית לא ממש תימצא שם, ואולי אפילו ההיפך הוא הנכון. החלק השני קצר וסטטי יותר. הרקדנים נעים בו קדימה ואחורה כקבוצה, כשבחזית ניצבת בובי סמית, מפיה משתפלת קווצת שיער שהיא אוחזת בשיניה, והיא עירומה לחלוטין.

הפרק האחרון, "הפינאלה", כפי שהוא מכונה בחזרות, מציע כוריאוגרפיה גיאומטרית ומאוד שכלתנית, שנהפכת מרשימה יותר ויותר ככל שהיא מתפתחת. הרקדנים נעים קצת כמו רובוטים (ובאמת השיר הקליט המתנגן ברקע שייך ליוצר האלקטרוני האירי "שיט רובוט"), הכל מובחן על ידי שורות שמתפרקות וחוזרות, והידיים המתוחות מונפות באוויר ללא הרף. אייל מסכימה שיש משהו פשיסטי בקטע הזה, אבל טוענת שכאשר היא מתבוננת בו היא רואה רק גלים ומים.

גם הפעם הם משתפים פעולה עם המוסיקאי והדי-ג'יי אורי ליכטיק, ועם מעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי), שני אמנים שנהפכו לחלק אינטגרלי ממערך היצירה שלהם. על עיצוב התלבושות, שחלקן יהיו שחורות והאחרות בצבע גוף, הם עובדים הפעם עם מעיין גולדמן. לפני כל אחד משלושת הפרקים, תפרוץ אייל אל הבמה בבגד גוף שחור "שמרני וסדיסטי" שיכסה את הגוף כולו, גם את כפות הרגלים והידיים, ותבצע סולו קצר שיתבסס על אימפרוביזציה. כל שאר חלקי המופע, אם תהיתם, מתוכננים מראש באדיקות, עד המחווה האחרונה.

החלטתך להשתתף כרקדנית במופע נובעת מהתשוקה להמשיך לרקוד?

"ברור, אני כל כך אוהבת לרקוד. אבל זה לא נובע רק מזה. הרגשתי שיש צורך בחיבורים בין הקטעים, ושזה יכול לתפור את המופע בצורה מאוד מעניינת. ואז העליתי את הרעיון הזה בפני הרקדנים, והיה לי פידבק מעולה, אז החלטנו ללכת על זה. כי יש לי קצת ביישנות או חוסר ביטחון".

"קצת?", קופץ בכר. "הרבה", היא מודה.

איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים על הבמה ופידבקים אינסופיים על היותך רקדנית מחוננת, יש לך עוד חוסר ביטחון בנוגע ליכולתך לרקוד?

"זה לא יכולת לרקוד, זה לא משנה. אתה יודע, אני רואה כל יום את הווידיאו שאנחנו מצלמים בחזרות, כי צריך לעבוד עליו, וקשה לי לראות את עצמי על המסך. אין מה לעשות, ככה אנחנו. הריקוד מאוד יקר לי, וכשמשהו נורא יקר לך, יש לך המון מעורבות רגשית בו".

את מסוגלת לחשוב על יום שבו תפסיקי לרקוד?

"אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא רוצה להפסיק לרקוד. אני לא יכולה".

גדי דגון

מיניות והומור

איך התחלתם ליצור את העבודה החדשה?

אייל: "לא התחלנו, זאת לא התחלה. זה יושב שם כמו איזה כדור שלג שמקבל יותר ויותר שכבות. החומרים התנועתיים הפיסיים באים ממני באינסטינקטיביות. בעצם אני עושה אימפרוביזציה והרקדנים מחקים אותי. מפני שהאימפרוביזציה מהירה ומאוד מורכבת, אז מדובר בלימוד ממושך מהווידיאו שאנחנו מצלמים. זה קשה להוציא את הפרטים והניואנסים הקטנים, אבל כך זה נעשה, באופן לגמרי אינסטינקטיבי".

במהלך החזרות בסטודיו אייל כמעט אף פעם לא יושבת. היא עומדת דרוכה, וכשהמוסיקה מתחילה לנגן, כשהרקדנים נכנסים לפעולה, גם היא מתנועעת ללא הרף, רוקדת במקום. מדי פעם היא עוצרת את הרצף התנועתי באימפולסיביות, מבקשת ללטש משהו. לעתים היא מבליחה שאלה אל בכר, שיושב בשקט ומהרהר, מתייעצת או מבקשת איזה חיזוק. אם ליכטיק ישחרר איזה צליל לא מוכר, היא מיד תקפוץ ותתהה מה שמענו.

השפה שגיבשו השניים במופעים הקודמים ניכרת. גם הפעם מופצץ החלל באנרגיה מסחררת, אוסף של כוחות שולטים במתרחש ומסרבים להניח לרקדנים. התנועה שמתפקעת מהאיברים, הקטעים הקבוצתיים המדויקים, הרפטטיביות, המוסיקה המועדונית, הפרט מול הקבוצה, המיניות, הכאב המתפרץ ואפילו ההומור - כל אלה היו שם קודם, ונוכחים גם כעת. אבל אם העבודות הקודמות ביקשו לשאוב את הצופה אל מסע הזייתי, הפעם מסתמן ניסיון לקטוע את התחושה הרציפה, ולייצר חוויה רגשית מסוג אחר.

"העבודות שלנו הן טריפיות, צלילתיות, היפנוטיות", מסבירה אייל. "לוקח לך זמן, אתה בתוך זה, דברים קורים ואתה לא בטוח שהם קרו. ובעבודה הזאת נורא רצינו את הרגעים האלה, אבל שיהיו מין קאטים כאלה, שתהיה תחושה כאילו יש לך קצר במוח, לטלטל אותך קצת יותר". "רצינו לאתגר את עצמנו", אומר בכר.

"אני מרגישה שיש לי ערוצים חדשים שנפתחים", מוסיפה אייל על התהליך היצירתי הנוכחי, "לטוב ולרע. אני מרגישה דברים מאוד חזקים היום. אולי אני קצת יותר משוגעת...", בכר מציע לה להשתמש במלה "מחוברת" במקום. "יותר מחוברת למקום העמוק הזה שם. יש לי יותר כלים ויותר ערוצים, שנובעים מהקשר שלי עם גיא ביצירה ומהתחושות שאני חווה תוך כדי עבודה".

יש ביצירה החדשה הרבה כאב.

אייל: "נכון".

מה הוביל אתכם למחוזות האלה?

"נורא כואב לי כל הזמן", היא אומרת, ונדמה שלחלוחית מופיעה לרגע בעיניה.

זה נורא מופשט.

"קשה לי לענות על זה", היא אומרת. "זה כמו שאבקש ממך להסביר לי מה זה כשאתה עצוב, להסביר את הרגש. אבל זה אמיתי. מדובר בתחושות, מאבקים, אלה החיים".

למה החלטתם להפשיט את בובי?

אייל: "לא החלטתנו להפשיט אותה, זה פשוט קרה. זה בא ממקום תחושתי וצורני. הרגש והצורה מתחברים להם שם. באסתטיקה, בכוח וברכות היא כל כך מתאימה לכל הדבר הזה. הסיטואציה הזאת פשוט בחרה אותנו, התמונה הזאת נפלה עלינו מהשמיים. אני לא רוצה להגיד שהחלטתי עליה".

"זו דוגמה לאופן שבו אנחנו עובדים", אומר בכר. "זה מתחיל, ואז אורי שם על זה איזה קטע מוסיקלי, ופתאום הכל נראה אחרת. ואז אתה מסדר אותם אחרת, זה מתפתח, ואתה מרגיש שמשהו חסר. אתה לא צריך לחשוב על זה בכלל". אייל: "אני מרגישה שזה לא בא ממקום של לשבת ולחשוב. זה בא אלי ממקום אחר. זה כמו איזה משהו שאני מקיאה החוצה. ואז אנחנו מסתכלים על משהו ביחד, מרגישים, מקשיבים עם אורי למוסיקה, וזה נוצר. זה ממש כמו שטבח טוב עושה את האימפרוביזציה שלו ופתאום הטעמים משתלבים בול".

גדי דגון

אם שרון אחראית על החומרים התנועתיים, שמגיעים מהאימפרוביזציה, איך בדיוק מתבצעת העבודה המשותפת לאחר מכן?

"הכל נעשה בדיבור ובשיתוף", אומרת אייל. "אני חושב ששרון באמת יוצרת את התנועות, אורי יותר את המוסיקה ואני פשוט שם כל הזמן", אומר בכר, ואייל מסכמת: "זה תהליך מאוד אורגני. הדברים צומחים בגלל הטעם והשפה המשותפת".

יש לכם חיבה למוסיקה קצבית, אתם כמעט תמיד עובדים עם ביטים, וגם כאן. מאיפה זה מגיע?

בכר: "במקרה יצא שנולדנו מתי שנולדנו, וזו תקופה של טכנו. אין מה לעשות, נולדנו לתוך העידן הזה. באותה מידה זה יכול היה להיות תקופת רוק. והחוויות האלה מאוד חזקות. במקום ללכת להופעות רוק היינו במסיבות, ברייבים. ושם גם מאוד התחברנו שלושתנו, אורי, שרון ואני".

מנגד, בעבודה הקודמת שלכם בארץ, "פטרושקה", הייתם צריכים להתמודד עם סטרווינסקי.

אייל: "נכון, אבל סטרווינסקי הוא הארדקוריסט, ואני מתה עליו. זה היה אתגר מאוד גדול בשבילנו".

ואיך אתם מרגישים שעמדתם בו?

בכר: "זה התחיל ראש בראש. היו רגעים שישבנו בבית, הקשבנו למוסיקה וקיללנו את איגור, כי לא ידענו איך מתמודדים עם זה. פתאום הוא תוקע לך איזה 'טה דההההה', ואתה חייב לעשות עם זה משהו. אבל היה שלב שאמרנו רגע, אין מלחמה יותר, הולכים יד ביד".

פרט לביל ויולה, שאותו אתם מציינים לרוב כהשראה, האם יש אמנים נוספים שמשפיעים עליכם?

"ראיתי תערוכה של פיפילוטי ריסט ומאוד נהניתי ממנה", אומרת אייל. "מישהו שנשאר אתנו מאוד חזק זה אולף ברונינג", אומר בכר. "ראינו את הסרט החדש של אלמודובר שהיה מדהים", היא נזכרת. "וגם את הרמוני קורין אנחנו נורא אוהבים".

לנצל הזדמנויות

אחרי שיעלו את העבודה החדשה, ימשיכו אל תהליכי יצירה נוספים, אחד בעבור אנסמבל בת שבע בהמשך העונה, וכמה אחרים בלהקות בחו"ל. ההזמנות מחו"ל רק הולכות ומתרבות, הם מספרים. ועם זאת, הם מבהירים כי הם צמאים ליותר מזה. זה כבר לא מספיק ליצור מדי פעם בבת שבע ולהתרוצץ בכל פעם למקום אחר בגלובוס. "אנחנו מרגישים התפתחות", אומר בכר, "ובתקופה הנוכחית אנחנו מחפשים כל מיני הזדמנויות, יותר אפשרויות. לא רק ליצור בבת שבע או בלהקות אחרות. אנחנו רוצים יותר".

מה בדיוק הפנטסיה הזאת כוללת?

"מקום משלנו שבו נוכל לתת את כל מה שאפשר, כל היום, כל הזמן", אומרת אייל. "סביבה שתספק לנו תשומת לב ברמה יומיומית, שנותנת לך להתבטא מכל הבחינות", מוסיף בכר, ואייל ממשיכה: "כי כמו שאתה רואה את העבודה החדשה, מבחינתי זו רק ההתחלה. הייתי יכולה להוסיף בכל דבר שראית עוד 80 פרטים. ואני רוצה לעשות את זה. אני רוצה להגיע למקום של שקט, שבו אני יכולה לעבוד על תנועה אחת 10 שעות".

לכאורה נדמה כי הרצון של השניים לנצח על להקה משלהם מפתיע, שכן בבת שבע יש להם התנאים האופטימליים ליצירה: רקדנים מופלאים, חללי חזרות מובחרים, ביטחון כלכלי, צוות טכני מהשורה הראשונה, מערך שיווק ויחסי ציבור משומן וכן הלאה. ועם זאת, כבר זמן מה נדמה כי בלהקה כמו בת שבע, שבראשה עומד כוריאוגרף מוערך ופעיל כמו אוהד נהרין, אין מספיק מקום לכוריאוגרפית פורייה נוספת כמו אייל.

אסף עיני

החוזה של אייל קובע כי הלהקה מחויבת לאפשר לה ליצור לכל הפחות שתי יצירות בשלוש שנים. יש לציין כי בחוזה הנוכחי, שמסתיים בתום 2012, תיצור אייל בסך הכל ארבע עבודות, מספר כפול מההתחייבות המקורית. ובכל זאת, לא בטוח שגם בחוזה הבא יצוצו הזדמנויות נוספות, והיא מבהירה שהיא רוצה ליצור יותר. ומה גם שתהליכי יצירה הם לא הכל, צריך גם להריץ את העבודות על הבמות, בישראל ובחו"ל, ובמקרה של אייל זה לא קורה מספיק. פרט ל"ביל", שמועלה לא מעט, יצירותיהם הקודמות של אייל ובכר כמעט ולא משולבות ברפרטואר השוטף של הלהקה, שמתמלא מדי שנה עם יצירותיו של נהרין.

השניים מקפידים לבטא את ההערכה שהם רוחשים ללהקה, שהרבה בזכותה הגיעו להישגים המתוארים, אך אומרים כי הגדילה שלהם כאמנים הובילה לשינוי בצרכים. "מבחינת היצירה שלי, הראש שלי והצינורות שבי, אני מרגישה שאני צריכה משהו הרבה יותר גדול", אומרת אייל. "אני פרועה בראש, ואנחנו צריכים הרבה מקום והרבה זמן".

"בת שבע היא להקה מדהימה שמנוהלת על ידי מנהל אמנותי יוצר", היא מסבירה. "אוהד הוא עולם ומלואו, הוא יוצר במרץ והוא צריך את המקום שלו, שזה נורא חשוב. אבל אני מרגישה שאני במקום כמעט חסר פשרות ביצירה שלי, אנחנו רוצים רקדנים וצוות לעבוד איתם על בסיס יומיומי עם כל תשומת הלב שלהם, להמשיך לעבוד ולפתח את העבודה גם אחרי הבכורה, ולהרגיש שיש מקום שיכול לקלוט את כל ההזדמנויות שמגיעות אלינו.

"מטבע הדברים אנחנו רוצים שהעבודות שלנו ייצאו לעולם. ל'קארט בלאנש', לדוגמה, מכרנו את 'Love' (יצירה קודמת של אייל, א"ס), והם לא מפסיקים לסייר, היו להם הרבה סיורים באירופה, היה סיור לארצות הברית, יש להם סיור מתוכנן של חודש וחצי לארצות הברית וקנדה, וזה בסך הכל שלושה חודשים אחרי שהעבודה הועלתה בבכורה. שוב, בת שבע זה באמת מקום מדהים, מקום שגידל אותי ועדיין נותן לנו המון. אבל יש גבול למה שהלהקה יכולה לתת ואנחנו מכבדים את זה".

והעבודה שלכם בחו"ל לא ממלאת באופן מסוים את מה שחסר לכם בבת שבע?

"לא, כי אנחנו לא עובדים שם מדי יום, וזה לא פשוט להחליף כל פעם רקדנים", אומרת אייל. בכר מסכים כי חסרה המשכיות: "זה מהפכני שאני אומר את זה, אבל חסרה לנו סוג של שגרה. זה משהו שבחיים לא חשבתי שייצא לי מהפה, אבל סוג של שגרה במובן שאתה יודע שאתה הולך אחרי ההשקעה שלך ודוחף אותה. זה מה שחשוב, שאתה בונה משהו ופשוט ממשיך לבנות אותו, כמו מין בית שאתה ממשיך לטפח ולתחזק והוא הולך ונהיה יותר מתאים לך".

אז מה יהיה עם עבודתכם בבת שבע? יש סיכוי שתסיימו את שיתוף הפעולה עם הלהקה?

"ברמה העקרונית אין פה עניין של ניגוד אינטרסים", אומר בכר. "אם זו מסגרת עצמאית, בת שבע או כל דבר אחר שמעניין אותנו הם דברים שיכולים לעבוד טוב מאוד במקביל".

איך מממשים את השאיפות האלה בצורה פרקטית? ברור לכם שלא פשוט לפעול בישראל ככוריאוגרפים עצמאיים.

"זה מאוד לא פשוט", אומרת אייל. "זה לא שלא התחלנו לגשש ולבדוק אופציות. אבל התשוקה והאמונה שלנו מאוד חזקות, ויש אנשים שאוהבים ורוצים לעזור". בכר מוסיף כי הם חשים רוח גבית חזקה, ואייל מסכימה: "זה מרגיש מאוד בריא כרגע, טיימינג מאוד מדויק".

יש סיכוי שתעברו לחו"ל בעקבות השאיפות הללו?

"אנחנו לא שוללים שום דבר כרגע", אומרת אייל. "אנחנו פותחים את האוזניים והעיניים, דברים מגיעים ועל הכל אנחנו חושבים. אני לא יכולה להגיד לך כן או לא כי אני לא יודעת איפה, באיזה מקום, איזו להקה, מה יציעו לנו".

כבר קיבלתם הצעות כלשהן?

"יש כל מיני דברים בחיתולים", עונה אייל. "אנחנו מאוד נשמח לשמוע הצעות, רעיונות או כל דבר אפשרי". בכר מאשר: "קיבלנו הצעות ואנחנו ממשיכים לקבל. משום שרק התחלנו להיות פתוחים להצעות כאלה, אנחנו עדיין לא נוקטים בשום צעד קונקרטי".

על תסריט פוטנציאלי שבו אייל יורשת בהמשך את מקומו של נהרין כמנהלת אמנותית של בת שבע, היא לא מוכנה לדבר. "אני לא אענה לך על זה, רק אגיד שאני מאוד רוצה מקום משלנו, אני רוצה שקט, סטודיו, זמן, חופש". בכר לא כל כך אוהב את השאלה. "זו שאלה תיאורטית אז גם התשובה תיאורטית", הוא אומר. "בעצם השאלה שואלת אם כשיהיה מקום מעניין שיציע הזדמנות נענה בחיוב. אז התשובה היא כן".

והניהול האמנותי של בת שבע הוא מקום מעניין בעיניכם?

"כן", הוא משיב. "בגדול כן".

לרקוד כל בוקר

עד שהעתיד המקצועי של השניים יתבהר, הם מעדיפים לדבר על האמנות. את "ביל", אגב, הם רואים כאבן דרך. "נראה לי שמשם עלינו על משהו", אומר בכר. "אנחנו כל הזמן במדרגות, ונראה לי שהיתה שם קפיצת מדרגה להבנה של מה שאנחנו, מין תמצות של מה שאנחנו אוהבים יותר. זה גם היה אחרי שהשתפשפנו, והגענו אליה עם מוכנות קצת אחרת".

הביקורות שיבחו את היצירה, ובעיתון "הארץ" כתבה רות אשל כי "בסוף המופע מתברר כי שרון אייל היא כוריאוגרפית שצריכה לקום כל בוקר וללכת ליצור". אני שואל את אייל מה הציטוט הזה גורם לה לחוש, מצפה לרגש כזה או אחר. "שאני רוצה כל בוקר לקום ולרקוד וליצור כל היום", היא עונה.

אתם שבים ומדגישים כי היצירה שלכם מתבצעת באופן משותף, אבל בכל זאת אנשים מכירים יותר את שרון, והיא זאת שמקבלת את מרבית הקרדיט על ההצלחה. זה לא מפריע לך, גיא, שאתה נותר לרוב בצל שלה?

"להיפך, היה לי מאוד נוח עם זה עד כה. אני מרגיש הרבה יותר נוח במקום כזה, שלא מחייב אותי לדבר ולהתראיין. דווקא בזמן האחרון יש לי יותר קושי עם זה שאני צריך להיות חלק מהדברים האלה. אתה יודע, מדובר במשפחה, וכל קרדיט ששרון מקבלת, גם אם על דברים שלא קשורים אלי, גורם לי ישר להתמלא. זה מאוד מחמיא לי ועושה לי טוב".

ואם שוכחים אותך בפרסום כזה או אחר, זה לא מכעיס?

"ברמת העובדה שצריך להיות קרדיט, אבל לא ברמת האגו".

די נדיר למצוא אמנים בלי אגו.

"אני לא חושב שאני בלי אגו", הוא משיב, אך אייל מחליטה להתערב: "אתה?! סליחה?! אתה בלי אגו יחסית לשאר העולם". הוא לא מעז לערער על הפסיקה ובמקום ממשיך להסביר כמה שהוא נהנה לפרגן לאייל. "חוץ מזה שבאמת לשרון יש קרדיט ענק עוד הרבה לפני שאני נכנסתי לתמונה. בחיים לא הייתי יכול להיות כוריאוגרף בלי שרון", הוא אומר והשניים צוחקים. "בחיים לא".

שרון, כמי שליוותה את בת שבע לאורך כמעט כל שני העשורים האחרונים, המשמרת של נהרין, איך את רואה את המהלך שעבר על הלהקה מאז ועד היום?

"השתכללות אינסופית. הכל השתנה, אבל זה אותו ערוץ. זה היה שורש והיום זה עץ תמיר ועבה".

וזה בזכות מה?

"בזכות כל האלמנטים", היא עונה, ובכר מפרט: "בזכות אוהד, נעמי פורטיס (שהיתה מנכ"לית הלהקה עד 2009 - א"ס), הוועד המנהל, הגאגא, הרקדנים וכמובן שרון". אייל מתבוננת בו המומה. "זה נכון", הוא אומר לה. והיא מסובבת אלי את הראש, מכופפת אותו מעט מטה, ומבהירה: "את זה גיא אמר".

אייל, שציינה לאחרונה 40 שנה (היא מבהירה שלא חגגה ולא נראית מאושרת כשהנושא עולה), נולדה בירושלים, רקדה מילדות, וכשהיתה בתיכון עזבה את מערכת החינוך הפורמלית והתמסרה כולה אל המחול. לפי השמועות היא היתה בליינית רצינית באותם ימים, וגם עבדה כדוגמנית בכל מיני קמפיינים פרסומיים. אל בת שבע היא הצטרפה כרקדנית בסוף שנות ה-80, זמן קצר לפני שנהרין מונה למנהל האמנותי. לא תמיד היה לה פשוט להתמודד עם המסגרת (צרחות היו דרך להפיג מתחים, נכתב וסופר), אבל היא תמיד בלטה בכישורי הריקוד ובקסמה הבימתי הנדיר.

ככוריאוגרפית היא התפתחה במופעים השנתיים של "רקדני בת שבע יוצרים", ובהמשך יצרה לאנסמבל וללהקה. ב-2003, כשנהרין פרש מהניהול האמנותי, היא מונתה למנהלת אמנותית עמיתה של בת שבע, לצד הרקדן היפאני יושיפומי אינאו. כעבור שנה וחצי שב נהרין אל הניהול האמנותי, וב-2005 אייל מונתה לכוריאוגרפית הבית. היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס שרת החינוך, התרבות והספורט (2004) ופרס מפעל הפיס על שם לנדאו לאמנויות הבמה (2009).

לאורך השנים היא הקפידה לחמוק מהתקשורת, נודעה כסרבנית ראיונות סדרתית ותויגה כחידתית ומרוחקת. ולמרות שנותר בה משהו מן החידתיות, כל זה נדמה כיום פחות אקטואלי. היא נזכרת בגיחוך כי היו שנהגו לקרוא לה "אשת קרח". בכר סבור כי הכינוי אינו משקף אותה בעליל, ואומר כי אם כבר היו צריכים לקרוא לה "אשת אש". יש משהו בדבריו.

יכול להיות שהכינוי הזה עלה בעבר והיום נדמה לך משונה כי השתנית לאורך השנים?

"יכול להיות. אולי הייתי יותר ביישנית או חסרת ביטחון ופירשו את זה כסנוביזם. היום, בגלל שיש לי יותר בשר להציע, יותר קל לי. אני מבינה טוב יותר מה אני. זה הכל קשור לביטחון".

ולמה בעצם את לא אוהבת להתראיין?

"יש לי המון חרדות. אם אני אומרת דברים מסוימים אז אחר כך אני מנג'סת לגיא במשך חודש אם הייתי בסדר, אם אמרתי יותר מדי, אם פגעתי במישהו. וגם יש משהו שקשור לפרטיות, לאינטימיות. עם כל הדבר הזה, אתה עדיין רוצה לשמור על הפרטיות שלך ושל המשפחה שלך".

כימיה או תלות?

את בכר, כיום בן 34, הכירה אייל בתחילת שנות ה-2000, כאשר עסק בהפקת מסיבות ואירועי מוסיקה ואמנות מחתרתיים. לבד מן העבודה המשותפת, השניים מטפחים חיי משפחה ומגדלים שני ילדים, נועה, בת 10, וצ'ארלי, בן שלוש, עליהם הם לא מוכנים לדבר כלל. הם משתפים פעולה בסטודיו מאז שאייל הזמינה את בכר לצפות בחזרה על "ברתולינה", ותוך זמן קצר הוא נהפך לשותף פעיל.

לא נמאס לכם זה מזה?

"נמאס", משיבה אייל בהומור, ונדמה כי בכר לא מחבב את הבדיחה. "סתם, מה פתאום", היא מוסיפה. "לי לא נמאס", הוא אומר. "גם לי לא נמאס", היא אומרת ומלטפת את שערו. "תראה", היא אומרת לי, "איך הדבר הזה יכול להימאס עלי?".

בכל זאת אתם חולקים ביחד כמעט את כל הזמן שלכם.

"אם אני מנסה לדמיין מצב ששרון עובדת את השעות שאנחנו עובדים בנפרד, ואני עובד את השעות האלה בנפרד, ואז אנחנו נפגשים בערב, או אחרי סיורים או עבודה של חודש בחו"ל, זה פשוט לא נראה לי הגיוני. זו לא נראית לי זוגיות שהייתי רוצה להיות בה". אייל מסכימה: "אם יום אחד הוא לא מגיע לעבודה אז קשה לי, לא כיף לי. היתה לי עכשיו נסיעה ל'קארט בלאנש' לבד וזה ממש ביאס אותי. גם נסעתי עכשיו לאיטליה, הצטלמתי לכתבה והפקת אופנה בעיתון 'לה רפובליקה', והתבאסתי שהוא לא היה אתי".

זה מתחיל להישמע כמו תלות.

"זו קצת תלות", מודה בכר, "אבל אני אפילו לא רוצה לדמיין מצב אחר". אייל מסבירה כי "זה יכול להתקיים ככה רק מפני שאני מאוד קיצונית וגיא מחזיר את הדברים לפרופורציה. זה פשוט כי אנחנו מאוד שונים. אם הוא היה קצת אחר נראה לי שזה לא היה עובד. זו כימיה".

מה אתם מספיקים לעשות חוץ מלעבוד בלי סוף?

אייל: "יש לנו משפחה, אנחנו מגדלים שני ילדים מדהימים".

ומה עם איזו חופשה באי אקזוטי?

"אנחנו לא עושים את זה", אומרת אייל, "אבל הייתי מאוד רוצה כי אני נורא אוהבת טבע. אין לנו זמן. היינו בשתי חופשות מאז שאנחנו ביחד. מה אנחנו בכל זאת עושים? אנחנו אוהבים לראות סדרות, זה נורא מנקה לנו את הראש. אם אני רואה סדרה מטומטמת כזאת, כמו ג'אנק פוד, זה עושה לי טוב, כי אני מצליחה להסיט את המחשבות שלי מהעבודה".

מהמתרחש בארץ ובעולם הם מנותקים יחסית, לא כל כך רואים חדשות, בעיקר שרון. "אני מתרגשת נורא בקלות, אז אני מעדיפה פחות אינפורמציה".

ומה עם חיי לילה?

בכר: "אין לנו זמן".

בקולנוע דווקא ראיתי אתכם. מה חשבתם על הסרט של וים ונדרס על פינה באוש?

אייל: "בכל פעם שהיא היתה על המסך, רק לראות אותה גרם לי לבכות. אבל חשבתי שיש שם פספוס נוראי. הרעיון של התלת ממד מעולה. האמת שהיה לנו רעיון לפני מספר שנים לעשות סרט ריקוד בתלת ממד, כי זה מאוד אפקטיבי כשאתה מרגיש כך את הרקדנים. אבל הדברים שהוא בחר להראות, הריקודים בכל מיני לוקיישנים, זה היה קצת פשטני וחזר על עצמו. חשבתי שהסרט היה מאוד ממוצע. אבל מאוד התרגשתי ממנה, והמשפט שלה בסוף הרג אותי".

שרון, אמרת לי שיש לך סוטול טבעי וכימיקלים מעניינים במוח. ובכלל יש לך צורת חשיבה מאוד לא קונוונציונלית. איך היית מתארת את האופן שבו נראה הראש שלך מבפנים?

"כמו שניה לפני תאונה", משיב בכר במקומה. "אוי לא", היא מגיבה, "אבל תיאור מעולה. נראה לי שהוא נראה כל רגע אחרת. אתה יכול לפתוח איזו דלת קטנה וזה ייראה לך כמו שפריצים של מים, והדלת ליד תיראה כמו שריפה שכבתה, ופה יהיה רק איזה אור של נר, ופה יהיו בטח שני אנשים רבים, פה ארבעה כלבים. אתה יודע, זה כל כך הרבה, המון אינפורמציה".

אוהד נהרין, המנהל האמנותי של בת שבע, אמר בתגובה: "כששרון סיפרה לי על הרצון להקים מסגרת משלה, הזדהיתי אתה מיד. המסגרת התומכת ששרון זוכה לה מבת-שבע אין לה אח ורע בעולם. במקביל, אני מבין את הרצון והתשוקה של שרון להיות בתהליכים בסטודיו שלה, בלוח זמנים שהיא קובעת ולהופיע בארץ ובעולם מבלי להיות תלויה בלהקה שמרוכזת בעבודתו של יוצר אחר. 22 שנה אני נהנה לתמוך ולשתף פעולה עם שרון כרקדנית וכיוצרת, היא יודעת שיש ויהיה לה גב ממני בכל אשר תלך. שיתוף הפעולה בינינו יימשך גם כשישנה צורה". *

סטיילינג: מעין גולדמן; איפור ושיער: מורן סטוויצקי ל"סולו"; שרון אייל: מכנסי עור; סריג ומגפונים: "הלגה עיצובים", בגד גוף: אמריקן אפרל; גיא בכר: קפוצ'ון משי לנווין ל"הלגה עיצובים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו