בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום 2011

הפתעת השנה במחול

גם כשל טכני נדיר במופע בתיאטרון ירושלים לא פגם בהנאה מהעובדה שישראל נכללה בסיבוב ההופעות האחרון של להקת הכוריאוגרף האגדי מרס קנינגהם

תגובות

התרגשות גדולה עמדה בתיאטרון ירושלים בתחילת חודש יוני האחרון. כל הכרטיסים נמכרו מראש ורבים התאכזבו כשלא השיגו מקומות. ובאמת אף מושב פנוי לא נראה באופק בשעה שכמה מכובדים הטילו את הקוביה שוב ושוב על הבמה, בשם עקרון האקראיות הנודע של מרס קנינגהם, כדי לקבוע את מאפייניו של המופע שעמד להתחיל, "Split Sides" (2003). כל אחד משני חלקי היצירה קיבל אחת משתי אופציות של כוריאוגרפיה, מוסיקה, תאורה, תפאורה ותלבושות, וגורלו של המופע (שהיו לו עד אז 32 גרסאות אפשריות) נחרץ סופית. המסך כיסה שוב את הבמה, ההכנות מאחור נמשכו בהתאם לתוצאות, והקהל שהתרווח במושבים המשיך בשיחות החולין.

היה שם גם טרוור קרלסון, מנכ"ל הלהקה, שישב לצד נעמי פורטיס, יוזמת הביקור של הלהקה בישראל, והשניים נראו נרגשים לפחות כמו זוג הורים בטקס סיום הלימודים של הבן. בשלב מסוים ניגש איש צוות מודאג אל קרלסון וקרא לו אל מאחורי הקלעים. נראה כי משהו אינו כשורה. מקץ מספר דקות נשמע קולו ברמקולים: "גבירותי ורבותי, בעקבות תקלה טכנית, לראשונה בתולדות להקת המחול של מרס קנינגהם, ‘Split Sides' תבוצע רק עם תפאורה אחת". אז את המסך האחורי המרשים שיצר רוברט היישמן לא זכינו לראות, אבל גם הכשל הטכני ההוא באולם שרובר לא הצליח לפגום כהוא זה בביקור ההיסטורי של הלהקה הניו יורקית בישראל.

גדי דגון

באותו ערב חד-פעמי הועלתה יצירה מרתקת נוספת, "Sounddance" (1975), ולאחר מספר ימים התקיימו גם שישה אירועי ריקוד בחללים של מוזיאון ישראל, מעין קולאז'ים כוריאוגרפיים שהורכבו מקטעים מיצירותיו השונות של קנינגהם, ונרקדו לצד יצירות האמנות שבמקום. כל זאת בנוסף לסדרה של סדנאות והרצאות על עבודתו של קנינגהם, שהתקיימה בימים שקדמו למופעים בגלריה "יפו 23" בירושלים. המפגשים המגוונים הללו עם יצירתו של קנינגהם סיפקו רגעים מזוקקים של עונג אמנותי, כאלה שחוזקם מתעצם אם לוקחים בחשבון את תוכניות המחול המסחריות והמשמימות הרבות שמגיעות לכאן מחו"ל בזמן האחרון. לא קשה אפוא להכתיר את ביקור הלהקה של קנינגהם בישראל כנקודת השיא של השנה החולפת בתחום המחול כאן, ובלי כל ספק כהפתעה הגדולה של 2011.

ממד ההפתעה במקרה הזה אינו נובע מן העוצמה האמנותית של היצירות, שלגביה לא היו ספקות מלכתחילה, אלא יותר מכך שאיכשהו הצלחנו להיכלל במה שמכונה "סיור המורשת" - סיבוב ההופעות האחרון אי פעם בתולדות להקתו של הכוריאוגרף האגדי, שהלך לעולמו ב-2009, בן 90. למעשה, מדובר בהישג של עונת התרבות הירושלמית ופסטיבל ישראל, שני הגופים שהיו אחראים על הפקת האירועים, ואיפשרו לנו לקחת חלק בפינאלה המפואר הזה של הלהקה, לספוג קצת מהמורשת של קנינגהם, רגע לפני שהכל נגמר.

אי-פי

"סיור המורשת" היה גם אחד האירועים הבולטים בתחום המחול השנה ברמה הבינלאומית, אם לא הבולט שבהם. הוא החל בפברואר 2010, ובמסגרתו הציגה הלהקה 18 עבודות נבחרות בכ-50 ערים בעולם, בהן הונג קונג, מוסקבה, ברלין, לונדון ופאריס. הוא הופק כחלק מ"תוכנית מורשת" רחבה יותר, ששרטטה את הדרך לקראת סגירת הלהקה. קנינגהם, שהותיר לפני מותו הנחיות ברורות לגבי העתיד, לא רצה שהמפעל הזה, שחרת על דגלו ערכים של חדשנות, יהפוך למעין מוזיאון. סיבוב ההופעות ייחתם מחר, ערב ראש השנה החדשה, עם המופע האחרון בתולדות הלהקה, שיתקיים במבנה ה"ארמורי" במנהטן.

אותה תוכנית, שנועדה "להבטיח את החגיגה המתמשכת של חייו של קנינגהם והישגיו היצירתיים", כללה היבטים נוספים, כמו שימור היצירות בקפסולות דיגיטליות ודאגה לרווחתם של עובדי הלהקה, שנשלחים הביתה. בקרוב יפונו כל חללי הלהקה בווסט וילג', על הסטודיו (שבו פעל גם בית הספר לשיטת קנינגהם) והמשרדים. הזכויות על היצירות יועברו לאחריות הקרן שייסד הכוריאוגרף לפני מותו, שבראשה עומדת קבוצת אנשים שבחר. אין ספק כי יהיו להקות שיעלו מיצירותיו בעתיד, אבל לא יהיו אלה רקדניו של קנינגהם, שאומנו בשיטתו הייחודית, ודי ברור שהרבה מהערך המקורי ייעלם.

את הלהקה ייסד קנינגהם ב-1953 ובמסגרתה הוא יישם את גישתו המהפכנית בנוגע לתפישת גוף, תנועה, חלל, זמן וטכנולוגיה. הוא חיבר יותר מ-150 יצירות, ושיתף פעולה עם שלל מוסיקאים, מג'ון קייג' (שהיה בן זוגו במשך 50 שנה, עד מותו ב-1992) ועד "רדיוהד", וכן עם אמנים חזותיים בולטים (שיצרו תפאורה ותלבושות) כמו רוברט ראושנברג, ג'ספר ג'ונס, רוי ליכטנשטיין, אנדי וורהול, ברוס נאומן ומרסל דושאן. הוא ראה בכוריאוגרפיה, במוסיקה ובעיצוב הבמה והתלבושות כוחות נפרדים ועצמאיים, ולכן הם נרקחו בנפרד ולרוב חוברו רק בערב הבכורה.

גדי דגון

הגפיים המתוחות עד אין קץ, הקואורדינציה והקצב המורכבים, הדינמיקה שבין נקודות קיצון של מהירות ואיטיות, והאסתטיקה התנועתית הייחודית (שנדמית לעתים די רובוטית) - כל אלה נודעו כמאתגרים בעבור הרקדנים, אך לא פחות בעבור הקהל. המעריצים האדוקים היו מהופנטים, אך צופים חדשים לא אחת הרימו גבה ויצאו באמצע המופעים. אלא שהפופולריות כלל לא עניינה את קנינגהם. הוא היה מסור לחיפוש אחר אפשרויות ורעיונות חדשניים, לעקרונות האקראיות שהנחו את תהליכי היצירה, ולתוכנת המחשב שמאז תחילת שנות ה-90 סייעה לו לחבר כוריאוגרפיות.

כל אלה הפכו אותו לתופעה יוצאת דופן ולאחד האמנים הבולטים במאה ה-20, אמן שהשפיע בכלל על עולם האמנות, ובפרט על האופן שבו אנו מתבוננים על מחול ותופשים אותו כיום. רק לפני מספר ימים, במאמר שפורסם לקראת המופע האחרון בתולדות הלהקה, הצדיק אלסטייר מקולי, מבקר המחול של ה"ניו יורק טיימס", את המהללים הרבים שהכתירו את קנינגהם בעשור האחרון לחייו ככוריאוגרף הגדול ביותר בעולם.

"העבודה שלי תמיד היתה בתהליך", סיפר פעם קנינגהם. "סיום של ריקוד השאיר אותי עם רעיון, לעתים קרובות רזה בהתחלה, לריקוד הבא. באופן זה, אני לא חושב על כל ריקוד כעל אובייקט, אלא יותר כעל תחנה קצרה בדרך". ואם אותה דרך אמנותית אורגנית שמתאר קנינגהם נמשכה ברמה מסוימת גם זמן מה לאחר מותו, באותן חגיגות שארגנו אנשיו, חגיגות שלמרבה השמחה לא פסחו גם על מחוזותינו, הרי שכעת ניתן לומר בבירור, בצער המהול בהבנה, כי היא מגיעה אל תחנתה האחרונה בהחלט.

לא מפתיע: החמצה בפסטיבל הרמת מסך

אם היה בשנה החולפת רגע של אדישות מסוימת בנוגע למחול הישראלי, הוא התרחש בנובמבר, בעת הצפייה במופעים השונים של "הרמת מסך". באירוע הוצגו השנה יצירות של עשרה כוריאוגרפים עצמאיים המייצגים את דור העתיד של המחול בארץ, הרכב מכובד לכל הדעות שכלל את איריס ארז, מאיה ברינר, מאיה וינברג, דורון רז, רועי אסף, נועה צוק, גילי נבות, רייצ'ל ארדוס, אסנת קלנר והלל קוגן. ולמרות ההערכה ליוצרים הללו, והתחושה כי בכל אחד משלושת המסכים שהרכיבו את האירוע היה ניתן לאתר גם יצירות מורכבות יותר ובעלות נפח, הרי שהאווירה הכללית שאפפה את האירוע השנה, זו שהשתלטה בבירור גם על השיחות שהתנהלו באותה עת במרכז סוזן דלל וסביבותיו, נשאה ניחוח של החמצה אמנותית.

התחושה הזאת נובעת בעיקר משום הציפייה. כבר התרגלנו כי מדובר באירוע מחול משמעותי המציג מדי שנה כמה וכמה בכורות מסקרנות, אירוע שאליו יש לשאת את העיניים כדי לאתר עשייה מרעננת, חדשנית, מרגשת, פורצת דרך. אותו אירוע שטיפח בעבר שורה של יוצרים מוערכים שהלכו והתבססו, כמו יסמין גודר, עמנואל גת, ניב שינפלד, ענבל פינטו, ברק מרשל ורננה רז.

במת "הרמת מסך" פועלת מאז 1989 ביוזמת ותמיכת המחלקה למחול במשרד התרבות. אשתקד הוחלט שם לשנות את הפורמט, ובמקום מנהל אמנותי אחד הופקד האירוע בידי כמה כוריאוגרפים שהציגו בו בעבר, שכל אחד מהם בוחר כמה יוצרים ומלווה אותם עד הפרימיירה. השנה היו אלה רונית זיו, סהר עזימי ותמר בורר, שממלאים את התפקיד זו השנה השניה. כעת נותר רק לקוות כי במהדורה הבאה תושב לאירוע עטרת עברו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו