בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחה בהפרעה לאומית: ראיון עם הכוריאוגרף דונלד בירד

אחרי פיגוע התאומים הגיע הכוריאוגרף האמריקאי לישראל כדי לחקור את הסכסוך. כעת הוא חוזר עם הפקת מחול יהודית-ערבית

תגובות

הכל החל באותו יום שחור, לפני עשור. "גרתי מרחק ארבעה בלוקים ממרכז הסחר העולמי, ראיתי את המטוס הראשון טס לתוך הבניין וצפיתי בכל התפתחות האירועים", נזכר הכוריאוגרף האמריקאי דונלד בירד. "באותו זמן שאלתי את עצמי מדוע היינו כה מופתעים מכך בארצות הברית, וזה גרם לי להבין שחיינו בתוך בועה של בורות. ואז התחלתי לחשוב שאם אנחנו מסתכלים על העולם, עלינו להתבונן במזרח התיכון, כי אירועי 11 בספטמבר היו קשורים לשם ישירות. אחד הדברים שהאיסלאם הקיצוני טוען הוא שהבעיה לא יכולה להיפתר עד שנתמודד עם הסוגיה הפלסטינית".

כך החל להתפתח העניין של בירד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה שהוביל אותו לאחר זמן מה ליזום פרויקט שבו ישראלים, פלסטינים ואמריקאים יעבדו במשותף על מופע מחול שיטפל בסוגיות הבוערות של האזור. "זה היה רעיון די נאיבי", הוא מודה בחיוך, "אבל באותו זמן הוא היה נדמה כמו רעיון טוב. הייתי מאוד נלהב, אבל אז גיליתי שאנשים אחרים לא נלהבים כמוני".

בערך לפני ארבע שנים הוא הגיע לכאן כדי לנסות לאתר אמנים שישתפו עמו פעולה, ובצד הישראלי גויסו בהצלחה ליאת דרור וניר בן גל; אך אמנים פלסטינים רבים סירבו לחיזוריו, הוא מספר, מחשש שייתפשו כמשתפי פעולה עם גורמים ישראלים. בסופו של דבר נרתם למשימה המוסיקאי ויסאם מורד, המתגורר במזרח ירושלים, אולם עד שצלחו המאמצים להשיג לו ויזה לארצות הברית, העבודה על ההפקה החדשה הסתיימה.

אמיל סלמן

בירד, דרור ובן גל העלו את המופע בסיאטל ב-2008 בביצוע חברי האנסמבל שמנהל שם בירד בשנים האחרונות, תיאטרון מחול "ספקטרום". השם שנבחר למופע היה "A Chekhovian Resolution", ביטוי שהושאל מדבריו של עמוס עוז על גורלו המר של הסכסוך. אבל בכך לא תמה הסקרנות של בירד בנוגע לנושא, ולאחרונה הוא שב לכאן במסגרת "האקדמיה האמריקאית בירושלים", מיזם של הקרן לתרבות יהודית בניו יורק, כדי לחקור את הסוגיה מפרספקטיבה אחרת ולעבוד עם רקדנים משני צדי הסכסוך. הוא איתר שלושה ישראלים לפרויקט, הרקדן עירד מצליח והרקדניות ענת יפה ואור אבישי, וכן רקדנית ערביה מנצרת, שאדן אבו אלעסל, והחמישה נכנסו ביחד לסטודיו בירושלים ועבדו במשך כמה שבועות.

"זה התפתח לכדי משהו מרתק בעיני", סיפר בירד לאחרונה באחד מביקוריו בתל אביב. "אנחנו מתבוננים על הנרטיב של אברהם בתור המקור, ברמה מסוימת, של הסכסוך. רציתי לחשוב על זה כעניין משפחתי, מעין משפחה בלתי מתפקדת. אנחנו עובדים כעת במשך שישה שבועות והתוכנית שלי היא להביא את הרקדנים בהמשך לעבוד בארצות הברית, אחר כך לשוב לכאן לתקופת עבודה נוספת, ואולי בתוך שנה יהיה לנו משהו שנציג כתוצר סופי בפני קהל".

מה אתה מקווה להשיג עם הפרויקט הזה?

"שמתי לב שאנשים כאן עובדים ברמה האינדיבידואלית, שהם ויתרו על כך שהממשלה תעשה דברים ונוקטים בפעולות באופן עצמאי. יש כל מיני אנשים וקבוצות קטנות שמקווים כי אולי תוך חמש, עשר, עשרים שנה יופיע איזה שינוי כתוצאה מהפעולות שלהם. אז אני מקווה שזה מאפיין גם את מה שאני עושה, שזה עוד קול בין שאר הקולות הקטנים שיגרמו לאנשים לחשוב, שיאתגרו את החשיבה שלהם. אין לי תקוות גדולות לשנות את העולם, אני פשוט מוסיף עוד ירק למרק ומקווה שזה יתפתח לכדי מרק משובח".

יוצר לאלווין איילי

בירד נולד ב-1949, גדל בפלורידה ובצעירותו ניגן בחליל. הוא למד באוניברסיטת ייל ובסופו של דבר השלים את התואר באוניברסיטת טופטס (Tufts) בבוסטון, אך במקביל הקדיש את כל מרצו ללימודי ריקוד. "התאהבתי במחול כי היה בו משהו שקשור לכנות של הגוף, האמת ששוכנת בגוף", הוא מספר, "וגם משום שזה היה ממש קשה ואהבתי את האתגר". הוא למד במרכז של אלווין איילי ובבית הספר למחול עכשווי של לונדון, ורקד בלהקות של כמה וכמה כוריאוגרפים בניו יורק, בהם טווילה תארפ וקרול ארמיטאג'.

בהמשך עבר בירד להתגורר בחוף המערבי, שם לימד במכון לאמנויות של קליפורניה והחל לשגשג ככוריאוגרף. בשלהי שנות ה-70 הוא הקים בלוס אנג'לס להקה הנושאת את שמו, שאותה העביר כעבור מספר שנים לניו יורק. לפי דיווחים בעיתונות, באותם ימים הוא סבל מהתמכרויות לסמים ואלכוהול, שמהן הצליח להיפטר לבסוף באמצעות תוכנית גמילה מיוחדת. לאורך השנים הוא יצר גם עבור שורה של להקות אחרות, כמו אלווין איילי ובלט ג'ופרי, שיתף פעולה עם הפקות תיאטרון ואופרה שונות, ואף זכה בפרס בסי על עבודה שיצר ללהקתו ב-1992, "Minstrel Show". ב-2002 הוא עבר לסיאטל וחולל מהפכה ב"ספקטרום", שהיתה עד אז להקה די זניחה. עד היום הוא יצר בסך הכל כ-80 יצירות, רבות מהן נוגעות בנושאים חברתיים או פוליטיים.

המסגרת שבה אתה פועל, אותו ארגון יהודי, לא נראית לך בעייתית בהתחשב בכך שאתה מנסה ליצור מעין דיאלוג אמנותי שקול בין שני הצדדים?

"אם היה מדובר בקרן ישראלית זה היה יותר בעייתי, אני חושב שזה פחות בעייתי כי זו קרן אמריקאית. אבל כן, התוכנית לגמרי מוטה לכיוון הצד הישראלי או היהודי, ובהתחלה התנגדתי לזה. אבל אני יודע שזה כך כי אנשים עושים דברים בקונטקסט של איך שהם מכירים אותם, והקשרים של "הקרן לתרבות יהודית" הם עם גורמים בצד הישראלי - יש להם מעט מאוד קשרים במזרח ירושלים או בגדה המערבית. אז אני יודע שזה כבר מוטה באופן הזה, אבל כאינדיבידואל אני עדיין יכול לשאול שאלות וללמוד כמה דברים שאינם מזוהים עם הקרן. ויש לי דעות משלי. אני לא חושב שזה מועיל תמיד לבטא אותן בקונטקסט הזה. הסוגיה עצמה מאוד מורכבת, אף אחד אינו צודק לחלוטין ואף אחד אינו שוגה לחלוטין, וזה מה שכל כך מסובך בזה".

אובססיה אישית

מה בעצם כל כך מושך אותך לעסוק בסכסוך שלנו? אפשר לומר שמדובר באובססיה?

"אני חושב שזו קצת אובססיה. הסכסוך אינו נוגע רק לישראלים ופלסטינים, אני חושב שזה משהו שצריך להעסיק את כולנו, כי זה מדגים עבורי את המורכבות של דו-קיום באופן כללי. אחד הדברים שמעצבנים אותי לפעמים הוא שאנשים רוצים לצמצם את הסכסוך לשפה מאוד פשוטה, זו מעין חשיבה עצלה, כי אני חושב שזה הרבה יותר מורכב, ואני מעוניין ליצור עבודה שמעודדת אנשים לנהל דיאלוגים על הנושא באופן מורכב. בנוסף, אחד הדברים שלמדתי מלחזור שוב ושוב אל זה, הוא שלא משנה כמה פעמים אחזור אל זה, אף פעם לא אראה או אבין הכל. שזה כמו בצל שאתה מקלף את השכבות ויש עוד ועוד".

השהות כאן שינתה את הפרספקטיבה שלך על הקונפליקט?

"כן ולא. אחד הדברים ששמתי לב אליהם - אולי זה לא קשור ישירות לקונפליקט אבל זה כן קשור - הוא שלא ידעתי, ואני חושב שמרבית האמריקאים לא יודעים, על הערבים הנוצרים ועל התפקיד שהם עשויים למלא במשוואה הזו. במובנים מסוימים הערבים הנוצרים חשים לחץ מהמוסלמים, מרגישים דחוקים לשוליים. מצד שני, הרבה מהם מרגישים שמדינת ישראל מנסה לפלג אותם לערבים מוסלמים ולערבים נוצרים. זה אספקט של הקונפליקט שלא חשבתי עליו לפני כן, לא ידעתי שהוא קיים".

בירד מודה כי הוא מסוגל לדבר על הסוגיות הפוליטיות והחברתיות של אזורנו בלי סוף. ובאמת, בכל נושא שעולה על הפרק הוא מספק חוות דעת מפורטת, כאילו היה תושב של קבע כאן. לא פחות הוא נהנה לשוחח על המחול הישראלי, שאליו נחשף בהרחבה במהלך שהותו בישראל, בעיקר בפסטיבלים שהתקיימו לאחרונה כמו "הרמת מסך" ו"חשיפה בינלאומית". הוא מציין לטובה יצירות של איריס ארז, ברק מרשל, אסנת קלנר ואריאל כהן, בין השאר.

"הבנתי שבארצות הברית ואירופה אנחנו רגילים לדברים הגדולים של אוהד נהרין, איציק גלילי או עמנואל גת, כשהכל מאוד תיאטרלי ומופק", הוא אומר. "ועכשיו נחשפתי ליצירות הקטנות יותר, והיו בהן דברים שאהבתי, אבל גם חשבתי שיש לזה מגבלות. בשבוע הראשון שלי כאן פגשתי את ארקדי זיידס, שאמר לי שלהרבה מהמחול הישראלי כיום חסרה קומפוזיציה, שהתנועה עשויה להיות מאוד מעניינת, אבל שאין לזה מבנה. וזה מה שהרגשתי, שלאנשים היה רעיון אבל אין מבנה שיחזיק את הרעיון, שחסרים העקרונות המארגנים שיכולים להחזיק את הריקוד ביחד. אצל אוהד נהרין למשל, התנועה מאוד מקורית, וזה נהדר, אבל יש גם מבנים שמחזיקים את העבודה ביחד, והארכיטקטורה של העבודות תמיד מאוד חזקה. נדמה שהכוריאוגרפים הצעירים פחות טרודים בארכיטקטורה של היצירה ויותר בביטוי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו