רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רקדן על הגג: יש כזה דבר מחול יהודי

יהודית ברין אינגבר, מחברת "לראות ריקוד ישראלי ויהודי", מספרת על חייה בשנות ה-70 כמורתו של אוהד נהרין וכאחת ממקימי "השנתון למחול בישראל"

תגובות

יש 458 עמודים רוחביים גדולים ועתירי תצלומים, המאוגדים בכריכה קשה מהודרת, בספר החדש שכותרתו הגדולה פרושה בדרמטיות על עטיפת הנייר הצבעונית: "Seeing Israeli and Jewish Dance". הספר, שראה אור באחרונה בארצות הברית בהוצאת Wayne State University, הוא למעשה אסופה של מאמרים מאת כותבים שונים, בהם חוקרים ואמני מחול, שערכה יהודית ברין אינגבר, אמריקאית שהתגוררה בישראל בשנות ה-70.

לאחר מאמר פתיחה נרחב שבו סוקרת אינגבר ייצוגים של מחול בתרבות היהודית מראשיתה, מובאים 19 המאמרים, המטפלים בקשת רחבה של נושאים, כגון: שורשי ריקודי העם הישראליים ומצבם כיום, המחולות של יהודי כורדיסטאן, ריקודי האתיופים בארץ, המחול התימני בישראל ולהקת ענבל, הריקוד היהודי באיטליה הרנסאנסית, ההשקפה הנאצית לעומת ההשקפה הציונית על הגוף היהודי, הריקוד בעולם החרדי, אלמנטים יהודיים במחול האמנותי האמריקאי, והרהור על היחסים שבין היהדות למחול הבימתי בישראל.

איליה מלניקוב איפור: סמדר חזן

אינגבר, שביקרה בחודש שעבר בישראל והשיקה את האנתולוגיה באירוע שהתקיים בספרייה למחול בבית אריאלה בתל אביב, מבהירה כי מדובר בספר המחקרי הראשון שעוסק כולו במחול יהודי. שורשיו של הספר בגיליון מיוחד של כתב העת "Jewish Folklore and Ethnology Review" שהוקדש למחול יהודי, נערך על ידי אינגבר ופורסם בשנת 2000. אנשי ההוצאה ביקשו לפרסם אותו בשלב מסוים כספר, אבל היא ביקשה להרחיב את היריעה, ועל כך למעשה עמלה בעשור האחרון.

"זו לא אנציקלופדיה על מחול יהודי או על מחול בישראל", היא ממהרת להבהיר בראיון שהתקיים לא מכבר בתל אביב, "ואני יודעת שיש הרבה דברים שלא נמצאים כאן". זה לא ספר היסטורי והוא לא מאורגן באופן כרונולוגי, היא אומרת, כי אין לה עניין בכך. פרטים אינפורמטיביים יותר נכללו במילון המונחים המובא בתום הספר. "לא שלחתי את הכותבים לכתוב מאמרים על אוהד נהרין, על התפתחות הבלט בישראל או על מיהו הלל מרקמן. אין על כך כלום כאן, אלה מאמרים שנוצרו מתוך מחקר אקדמי".

ובכל זאת, קבוצת המאמרים הראשונה הוקדשה לחבורה אקלקטית של חמישה אמני מחול שנבחרו בקפידה: מייסדת להקת ענבל שרה לוי-תנאי, אמן המחול היידי הפולני-אמריקאי פליקס פיביץ', הכוריאוגרף היהודי שפעל בברית המועצות ליאוניד יעקובסון (ויצר שם ב-1970 את "חתונה יהודית"), הרקדנית החיפאית המוערכת ירדנה כהן (שציינה ביולי האחרון 101 שנים) והרקדנית והכוריאוגרפית האמריקאית סופי מאסלו. מדוע בחרה דווקא באלה? הם נציגים של התופעות המטופלות בספר, היא אומרת.

י.א. היימרליך

המטרה, מסבירה אינגבר, היתה לספק השקפות רבות על נושא הספר, ולכן אספה טקסטים של שלל כותבים (בהם גבי אלדור, איילה גורן-קדמן, גיורא מנור וג'ניס רוס) הדנים בחיבורים שבין ריקוד ויהדות בתקופות ובמקומות שונים בהיסטוריה. כדי להבין כיצד לחבר ביניהם, היא מספרת שהניחה על רצפת ביתה מאות תצלומי ריקוד שאגרה מאז ראשית שנות ה-70, "ואז הגעתי לרעיון של ארגון הספר על פי הפרספקטיבה החזותית". את עניין הראייה היא ביטאה גם בשם הספר. "רציתי התבוננות אקטיבית", היא אומרת. .

על הכריכה שילבה אינגבר דימוי יפהפה מהמאה ה-19 של אשה הלבושה בהידור ורוקדת, כשמאחוריה קבוצת נגנים. מדובר בציור שמן מ-1847 המתאר כלה בחתונה יהודית שנערכה בעיר איזמיר (שנקראה אז סמירנה), שבו נתקלה אינגבר בקטלוג של תערוכה על יהדות טורקיה שהוצגה במוזיאון ישראל. הציור מיטיב לעטר את הכריכה, אבל מתברר כי אחת הכותבות בספר שראתה אותו הזדעזעה ואיימה לתבוע את ההוצאה לאור. "היא היתה בטוחה שזו רקדנית מוסלמית", מסבירה אינגבר.

עוזרת לשרה לוי-תנאי

אינגבר נולדה ב-1945 בלוס אנג'לס למשפחה ציונית, וגדלה במינסוטה. אביה חובב הארכיאולוגיה היה חבר טוב של יגאל ידין, ואמה היתה הסופרת והמשוררת רות ברין, שסיפקה פרשנות מודרנית לתפילות וטקסטים יהודיים. מגיל צעיר היא למדה בלט קלאסי אצל זוג רקדנים שהגיעו מבלט רוס דה מונטה קרלו. לאחר התיכון השלימה תואר במחול בקולג' שרה לורנס בניו יורק תחת הנחייתה הצמודה של בסי שונברג המהוללת, שאותה היא מתארת כאשה קשה ושתלטנית. בהמשך השתלמה בסטודיו של מרס קנינגהם, רקדה עם מרדית מונק ועבדה ב"דאנס מגזין" במשך שנתיים, כסגנית של העורכות הראשיות.

בראשית שנות ה-70 הגיעה אינגבר עם בעלה הטרי לישראל, מתוך כוונה להישאר פה כמה חודשים, אך בסופו של דבר הם השתקעו לחמש שנים. עוד בניו יורק היא היתה מגיעה בהתמדה לשיעורים בסטודיו של מרתה גרהם, ששיתפה אז פעולה עם להקת בת שבע, מתוך תקווה ש"תתגלה" ותוזמן להצטרף ללהקה הישראלית. כשהגיעה לכאן הבטיח לה בריאן מקדונלד (אז מנהל הלהקה) שיחתים אותה על חוזה ברגע שישוב מנסיעה קצרה לארצות הברית. אך מקדונלד מעולם לא חזר, ואינגבר נאלצה להסתפק בעבודה כמורה למחול בבת שבע ובת דור, שם לימדה בין השאר את אוהד נהרין. "אוהד היה אז בצבא, ואני זוכרת איך הוא והרקדן צבי גוטהיינר היו באים מהבסיס עם הנשק, מניחים אותו על הפסנתר, רוקדים, ואחר כך חוזרים לבסיס".

הרמן חנניה, לע"מ

בישראל היא לימדה במקומות נוספים, שימשה כאסיסטנטית של לוי-תנאי בענבל, סיקרה את המחול הישראלי ל"דאנס מגזין" וכתבי עת שונים, יצרה קשרים עם דמויות בולטות בתחום כמו גרטרוד קראוס וגורית קדמן, וייסדה עם גיורא מנור את "השנתון למחול בישראל".

בשלהי שנות ה-70 היא שבה למינסוטה, שם עסקה בהוראה תיאורטית ופרקטית, יצרה והופיעה כרקדנית במסגרת הרכב שהקימה עם שלושה מוסיקאים ("Voices of Sepharad"), העלתה מופעים שונים, כתבה והרצתה על מחול יהודי וישראלי. את העניין שלה במחול יהודי מייחסת אינגבר להשפעות שחלחלו מהוריה, כמו גם לחוויות שספגה כשגרה כאן בשנות ה-70. "היהדות שלי נבנתה מהרעיונות של אבי על היסטוריה יהודית ומהשירה והליטורגיה של אמי, פעילה ביהדות הליברלית שביקשה להפיח חיים במסורת. אבל בזמנו לא חשבתי שמחול יכול להיות חלק מזה. רק כשהגעתי לישראל ופגשתי תימנים, מרוקאים ורקדנים נוספים, הבנתי שלריקוד יש מקום משמעותי ביהדות, מקום שעליו לא היה לי מושג כרקדנית מקצועית".

אבל מהו בעצם מחול יהודי? האם לא מדובר בהגדרה רחבה מדי? על פי הספר מדובר גם בריקוד שהוא חלק מטקסים דתיים, גם במחולות פולקלוריסטיים של עדות שונות, גם בריקודי העם שהתפתחו באדיבות הלהט הציוני, וגם במחול האמנותי המוצג על הבמה. אינגבר מבהירה כי אינה מעוניינת לצמצם את ההגדרה. "כל סוגי הריקוד מעניינים אותי, היא אומרת, "כל ריקוד שנושא עקבות משמעותיות של יהדות, בין אם זה קשור לעדה מסוימת או לתיאטרון".

נבואת זעם

כחלק מסלידתה מהגדרות מצמצמות, היא גם סבורה כי החלוקה לסוגים שונים של ריקוד ותנועה היא אקט מלאכותי, ובישראל האקט הזה הלך רחוק מדי. "ההשקפה שלי על מחול היא שהגוף הנע יכול להיות מוצב בכל מיני סגנונות, אבל כולם מתנקזים בסופו של דבר לגוף הנע. כאן בישראל זה נראה מאוד מחולק: יש תנועה לתיאטרון, יש כוריאוגרפיה ללהקות מחול, יש הוראת מחול במוסדות להשכלה. יש מין קירות כאלה, ואני שונאת את זה. לכן דרוש מישהו עם פרספקטיבה אחרת, מישהו שלא אכפת לו מהקירות האלה".

כלומר לך יש פרספקטיבה חיצונית וצלולה יותר על מה שקורה פה?

"כנראה".

ואת חושבת שזה מפריע לאנשים כאן שאת מחברת בין ריקודי עם, מחול אמנותי, ריקוד דתי וכדומה?

"אני רואה שזו בעיה, כי כל הזמן שואלים אותי על הפרספקטיבה הזו. אני מרגישה שזה קשה להם".

גם על החיבור הטריוויאלי לכאורה בין מחול יהודי למחול ישראלי, שמתנוסס בשמו של הספר, ניתן לתהות. מתברר כי גבי אלדור, קולגה וחברה של אינגבר, מנהלת עמה פולמוס תיאורטי רב-שנים על הסוגיה. השקפתה של אלדור מתבטאת במאמרה בספר, "לקרוא לזה יהודי: הדיכוטומיה שבין מחול יהודי וישראלי", שבו היא טוענת כי לא היהדות היא זו שנטלה חלק חשוב בעיצוב דמותו של המחול האמנותי בישראל, אלא דווקא התהליכים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו כאן.

באדיבות דבורה חרמון

אבל אינגבר מקפידה להיאחז ביהדות כשהיא מתבוננת על מחול ישראלי, ובכך התמידה גם כששאלתי אותה על מופעי המחול שראתה במהלך ביקורה כאן, בעיקר באירועי "חשיפה בינלאומית". לאחר המחמאות לרקדנים על הטכניקה המצטיינת, היא איבחנה כי עבודות רבות שבהן צפתה, כמו זו של יסמין גודר ("סוף סופה בוא") או זו של ניב שינפלד ואורן לאור ("ספינת השוטים"), משקפות מין אבדון טוטאלי שמזכיר לה נבואות זעם תנ"כיות. "אני חושבת שזה מאוד יהודי לדבר על אבדון ועל קושי", היא אומרת, "להראות את ההתמוטטות של הכל".

מה התגלית המרכזית בספר בעינייך?

"חוקרים רציניים שתומכים בראייה הרחבה שלי לגבי מחול. מצאתי אנשים שיסכימו עם ההשקפה הזאת על יהדות ומחול, שהיא לא השקפה של אדם דתי".

יכול להיות שהעניין שלך במחול היהודי קשור לכך שאת חיה בניכר ובעצם מנסה להיאחז במסורת?

"אני חושבת שזה דבר מאוד יפה לומר, אבל אני לא רוצה להיאחז במסורת במובן המסורתי".

את מבקרת בישראל תכופות, האם את מתגעגעת למגורים כאן?

"כן", היא מהנהנת ללא היסוס, ומדברת על המפגשים המהנים עם הקולגות, חוקרי המחול המקומיים. "הקצב בתל אביב מאוד מתאים לי. אני יודעת שהרבה לא אוהבים את זה, אבל אני אוהבת לטייל פה על הים, ללכת לשיעור גאגא (שפת התנועה של אוהד נהרין) ולהכיר את הדמויות החדשות בתחום המחול".

ומה בהמשך?

"אני חולמת שלא יהיה לי על הכתפיים משהו שאני חייבת להגיש", היא מחייכת, ומספרת על ההתחייבויות הקרובות: הרצאה על לוי-תנאי בכנס באוניברסיטת תל אביב, מאמר לעיתון היהודי-אמריקאי "פורוורד" על "חשיפה בינלאומית", והשקה חגיגית של הספר בניו יורק ב-15 בחודש, במרכז התרבות "92nd Street Y". "אני רוצה לגלות שוב איך זה מרגיש פשוט להירגע ולא לדאוג. יהיה נפלא לשבת ולקרוא רומן, להגיע לכל העמוס עוז והדויד גרוסמן שמצטברים לי ליד המיטה, ופשוט להעניק לעצמי קצת מנוחה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true