בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימי הזוהר של בלט בולשוי על המסך בסינמטקים

בתה של נינה טימופייבה, שהיתה אחת הכוכבות של הסרט הרוסי "ספרטקוס" ומתגוררת כיום בישראל, מסבירה למה אמא שלה לא תגיע להקרנה המיוחדת

תגובות

כשיורי גריגורוביץ' החליט להתמודד בשלהי שנות ה-60 עם "ספרטקוס", כלומר ליצור בלט משלו למוסיקה של חצ'טוריאן, ולהביא אל בימת הבולשוי את סיפורו של מנהיג העבדים הנודע שמרד במצביא הרומי העריץ, זה היה כבר אחרי שני ניסיונות כושלים למדי.

הכוריאוגרף היהודי ליאוניד יעקובסון היה חתום על הראשון; הוא העלה את יצירתו בבלט קירוב בלנינגרד בסוף 1956, אך לא הצליח לספק את הקהל. שנתיים לאחר מכן זה היה איגור מוסייב שסיפק גרסה נוספת, הפעם בבולשוי, אך היא נגנזה לאחר תשע הופעות בלבד.

גריגורוביץ', כנראה הכוריאוגרף הרוסי הבולט ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, שניצח בגאון (ולפי חלק מהדיווחים גם ביד קשה) על הבולשוי במשך 30 שנה, לא ויתר. הוא הציג את גרסתו ב-9 באפריל 1968, והפעם הקהל יצא מגדרו. בתוך זמן קצר נהפך "ספרטקוס" לאחד הבלטים הפופולריים ביותר, גם מעבר למסך הברזל. לכוריאוגרפיה המבריקה היה חלק חשוב בכינון ההצלחה הזו, אין ספק, אך לא פחות תרמו לה ארבעת הרקדנים שכיכבו בקאסט המקורי: ולדימיר וסילייב, יקתרינה מקסימובה, מריס לייפה ונינה טימופייבה, שבתחילת שנות ה-90 הגיעה לישראל כדי ללמד באקדמיה למחול בירושלים, ובסופו של דבר השתקעה כאן.

הבלט היה הצלחה כה מסחררת, עד שבאמצע שנות ה-70 הוחלט ליצור לו גרסה קולנועית. רקדני הבולשוי ובראשם ארבעת הסולנים (רק מקסימובה הוחלפה בנטליה בסמרטנובה) חוללו מול המצלמות באולפני "מוספילם" במוסקבה, תחת הבימוי של גריגורוביץ' וואדים דרבניוב, והתוצאה הוכתרה על ידי מבקרת המחול אנה קיסלגוף מה"ניו יורק טיימס" כאחד מסרטי המחול היפים ביותר בכל הזמנים. שוחרי בלט ותיקים ודאי נתקלו בסרט בעבר, הוא גם שודר לא מעט בטלוויזיה הרוסית, אם כי לרוב באיכות בעייתית. אלא שכעת, במסגרת תוכנית של סרטי מחול ומוסיקה סובייטיים שמתקיימת בסינמטקים (ראו מסגרת), הם יוכלו להתענג על עותק חדש ומשוחזר שלו.

עוד כתבות בנושא

עותק הפילם הצלול הזה הגיע לא מכבר לישראל, והצפייה בו על המסך הגדול היא חוויה יוצאת דופן. הזמן מתגלגל 37 שנים לאחור, אל ימי הזוהר של הבולשוי, וניתן לחזות בגדול ובחדות בכל פרט בכוריאוגרפיה של גריגורוביץ', להתרגש מכל תנועה של ארבעת הכוכבים הענקיים הללו, שהם לא רק רקדנים עם טכניקה מצטיינת, הם גם שחקנים מעולים, ולכל אחד מהם אופי ונוכחות שונים לחלוטין.

אם מוסיפים לכך את שאר הרכיבים, כמו המוסיקה האפקטיבית של חצ'טוריאן (שהיא מאוד קולנועית, אם חושבים על זה), עיצוב הבמה והתלבושות המדויק של סימון וירסלדזה, ועבודת הצילום האלגנטית (המזכירה כי ברוסיה, בנוסף לבלט, יש גם מסורת קולנועית עשירה), הרי שברור מדוע מדובר במתכון מנצח.

טימופייבה, שמגלמת את פילגשו החושנית של קראסוס, בוהקת בסרט. קודם כל היא יפהפייה, אבל מעבר לכך, יש בנוכחות הבימתית שלה מין שילוב בלתי אפשרי של איפוק ולהט, היא דרמטית ומרגשת, והתנועה

שלה שופעת באינטיליגנציה. כשהסרט צולם היא אמנם חצתה כבר את ה-40, לא צעירה במונחים של בלט, אך היא במיטבה שם, ולא קשה להבין כיצד המריאה למעמדה הרם וזכתה בתואר הסובייטי המיוחל "אמנית העם". כיום היא בת 76 ומתגוררת בירושלים, אך בשנים האחרונות היא ממעטת לצאת מן הבית ונמנעת ממגע עם התקשורת. בתה, נדיה, רקדנית שממשיכה את המורשת, מקפידה להתראיין במקומה.

לאוניד חרומצ'נקו

"זה הבלט שהכי אהבתי מאז שהייתי קטנה", היא אומרת על "ספרטקוס", "ועכשיו מאוד קשה לי לצפות בו, כי אני מרגישה כאילו כל החיים התרכזו בבלט הזה". נדיה, שנולדה ב-1972, מספרת שכילדה היא נהגה לצפות בבלט הזה ממקום מיוחד שהוקצה לה מאחורי הקלעים, ונזכרת במתח ובעוצמה שאפפו אז את הבמה. "אין רקדן שלא רוצה לרקוד אותו", היא אומרת. "הוא נותן לך כמות אדירה של אדרנלין, זה כמו סמים חזקים".

על סט הצילומים של הסרט, היא מספרת, לא הכל היה זוהר. "הבנתי מאמא שהיה מאוד קשה, כי הם צילמו במשך שמונה שעות ביום, והגוף שלה כל הזמן היה צריך להיות חם. בתיאטרון עושים חימום של שעה, עולים על פוינט ורוקדים. אבל פה כל פעם עצרו, או שמשהו היה לא בסדר, או שצילמו כל פעם מזווית אחרת, או שהיו מתקנים ומצלמים שוב, והיא כל הזמן היתה צריכה להיות מחוממת. אני זוכרת תצלום שלה מהסט שבו היא עומדת לצד מריס לייפה ושניהם תופסים את הראש בתחושת ייאוש".

"ספרטקוס", בניגוד לרפרטואר קלאסי כמו "אגם הברבורים" או "ג'יזל", היה בלט סובייטי בכל רמ"ח איבריו, וככזה הוא שימש סמל לעוצמה של ברית המועצות. לכך תרמה כנראה גם העלילה המהפכנית על מרד העבדים, ואולי גם העובדה שמדובר בבלט גברי, שבו לסולנים ממין זכר יש מקום של כבוד. לכן, מספרת נדיה, כשהבלט הוצג במערב, והוא הוצג שם לא מעט, הרקדנים נאלצו להתמודד עם ניסיונות של פעילים פוליטים לחבל במופעים.

"אמא סיפרה שהיו זורקים על הבמה ביצים ומסמרים, הם היו רוקדים על זה ונפצעים, היה מלא דם. ואז היו חייבים להפסיק את המופע, מרחיקים את הפורעים, מנקים את הבמה ומתחילים הכל מחדש. לעתים היו גם כאלה ששיחררו עכברים בקהל, כך שאנשים היו קמים ממקומותיהם ומתחילים לצעוק".

מי שהתגורר באותן שנים בברית המועצות זוכר כי טימופייבה נחשבה לכוכבת ענקית. זו היתה תקופה של שגשוג בבלט הרוסי, תקופה שבה נשלט התחום בידי רקדנים-כוכבים, תופעה שהיום נדמית פחות דומיננטית. לכל אחד מהכוכבים היה קהל מעריצים משלו, והשאלה המרכזית לא היתה מה רוקדים הערב, אלא מי רוקד הערב. עם זאת, נדיה מבהירה כי אמה הקפידה על צניעות, היתה מאוד ביקורתית כלפי עצמה ולא נתנה להצלחה לעלות לה לראש. היא לא נהגה לפקוד את האירועים החברתיים של ברנז'ת הבלט, וניתבה את כל האנרגיות שלה לעבר העבודה הקשה.

טימופייבה, בת לאם יהודייה ואב נוצרי, הוכשרה כרקדנית באקדמיה לבלט ע"ש וגאנובה (שם עבדה אמה כפסנתרנית), ולאחר מכן הצטרפה לבלט קירוב בלנינגרד (לימים בלט מרינסקי בסנט פטרבורג). אולם אחרי שנתיים, ב-1958, היא הוזמנה להגיע למוסקבה ולהצטרף לבולשוי, שם רקדה עד שלהי שנות ה-80, כשהיתה כבר בשנות ה-50 לחייה. היא מילאה כמעט כל תפקיד ראשי ברפרטואר ותפקידים רבים נוצרו במיוחד בעבורה על ידי שורה של כוריאוגרפים. בנוסף ל"ספרטקוס", היא הצטלמה גם לסרטים רבים אחרים.

הפרימה בלרינה נישאה שלוש פעמים, תחילה למנצח המהולל גנאדי רוז'דסטוונסקי, לאחר מכן לצלם הקולנוע גיאורגי ררברג (אביה של נדיה, שעבד עם אנדריי טרקובסקי וצילם בין השאר את "סטלקר" ו"מראה") ולבסוף למלחין קיריל מולצ'נוב, שהיה בשלב מסוים המנהל של הבולשוי (ומת ב-1982 מהתקף לב בעודו יושב בתיאטרון כדי לצפות ב"מקבת", בלט שהלחין ובו כיכבה אשתו).

נדיה, שאת ילדותה בילתה לא מעט בחללי החזרות של הבולשוי, הלכה בדרכה של האם. היא למדה בבית הספר לבלט של הבולשוי ותיכננה להצטרף ללהקה המובחרת. "הבולשוי היה יותר מהבית, יותר מהחיים, יותר מהכל", היא אומרת. "כך זה היה בראש שלי. מגיל אפס אמא הכינה אותי להיות בבולשוי".

אלא שבדיוק בשנה שבה סיימה את הכשרתה, לא גויסו רקדנים חדשים ללהקה, והיא נאלצה להצטרף במקום לקרמלין בלט. "לאמא זאת היתה מכה ענקית", היא אומרת, "ואני חושבת שזה השפיע מאוד על ההחלטה לעזוב את רוסיה. החלום שלה, שהיא עוזבת את הבולשוי ואני נכנסת למקומה, פשוט התפרק".

בדיוק באותם ימים הגיעה ההצעה ללמד באקדמיה בירושלים, והשתיים החליטו להגיע ארצה לשנה, אך בסופו של דבר השתקעו כאן. הן לימדו באקדמיה יותר מעשור, עד שהחליטו להקים בית ספר משלהם, ובהמשך גם להקה, "בלט ירושלים" (נדיה היא המנהלת האמנותית של שניהם כיום). נינה רקדה עד גיל 70, אך לפני כמה שנים פרשה לביתה והניחה לחלוטין לעיסוק המקצועי.

"היא עברה המון דברים בחיים, ויום אחד היא החליטה שהיא לא רוצה יותר להתעסק בדברים האלה", מסבירה נדיה. "היא מאוד עייפה כי החיים שלה היו מאוד אינטנסיביים. וגם בישראל, אנחנו כבר 20 שנה בארץ, והחיים פה לא היו קלים לה".

כיצד הגיבה טימופייבה כששמעה שמקרינים ברחבי הארץ את "ספרטקוס"? "נחמד", משיבה הבת בצנינות. "אמא מאוד מאופקת בכל מה שנוגע לעבר המקצועי שלה", היא מסבירה. להקרנה החגיגית של הסרט בסינמטק ירושלים הערב היא לא צפויה להגיע, שכן לדברי הבת היא סובלת מליקויים בראייה. אבל גם מעבר לכך, נדמה כי מדובר באשה צנועה שאינה מתחברת למחוות של כבוד, ואף משתדלת לחמוק מהן.

אפילו כשאלכסיי רטמנסקי ערך לכבודה בבולשוי ערב חגיגי לפני כמה שנים, כשמלאו לה 70, והעלה מופע מיוחד עם קטעים ממיטב תפקידיה, היא התקשתה להתמודד עם המחמאה. גם אז, מספרת הבת, החליטה טימופייבה להישאר בבית בירושלים.

תוכנית מיוחדת של סרטי מחול ומוסיקה סובייטיים בסינמטקים 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו