בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המראות ונחיתות: על חמש יצירות מחול חדשות

החיבור בין הגוף לאמונה דתית עומד במרכז 3 יצירות בתיאטרון תמונע. ובסוזן דלל: רננה רז מרקידה לצלילי הימנונים וברק מרשל יוצר קסמי אגדה

תגובות

בשנים האחרונות אנו עדים להקמת מסגרות מחול למגזר הדתי: במכללת אורות באלקנה קיימת מגמת מחול לנערות דתיות ואפילו להקה ששמה "נגה", ובירושלים פועל בית הספר "כל עצמותי תאמרנה" של תמי ורונן יצחקי, המיועד לגברים. החיפוש הוא אחר נקודת ממשק שבין גוף לרוח מתוך האמונה הדתית. ההתפתחות הזאת הולידה את פסטיבל "מחול ורוח - בין שמים וארץ" שהועלה בחודש שעבר בירושלים וכמה עבודות ממנו - שיוצריהן ומבצעיהן חילונים - נדדו לתל אביב.

שלוש היצירות שצפיתי בהן הציעו מסלולים שונים לחיפוש, כשהקושי הוא לתרגם רעיונות לכוריאוגרפיה שיש בה עניין. בשלב זה, הרעיונות וההצעות איך לתרגמן לתנועה הם מעניינים יותר מהתוצאה עצמה, אבל יש לברך על ההתנסות בנושאים חדשים והחיפוש אחר משהו שונה.

המחול של דפי אלטבב הוא לשבע רקדניות, שהן על פי התוכנייה "7 זוגות ידיים חזקות, 7 לביאות, כוח בלתי מנוצח, אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת". ביצירה זו נטשה אלטבב את לקסיקון התנועה העכשווי שלה המוכר מיצירותיה הקודמות ובו מרכיבים אופנתיים של מהירות ואלימות - לטובת שפת תנועה יותר רכה. אלא שהיא נחתה לתוך סגנון תנועה מיינסטרימי שאין בו עניין רב, כך שגם אם היא אזרה אומץ לעזוב את המוכר, היא נעצרה בחצי הדרך מבלי לגלות מחוזות חדשים.

גדי דגון

המחול פותח בריקוד סולו (בתוכנייה לא צוין שם הרקדנית ואפשר לשער שזו הדר יונגר-הראל, המופיעה בראש הרשימה) ובהמשך מצטרפות הרקדניות הנוספות. לקסיקון התנועה של הסולו מפורק עכשיו לעבודה קבוצתית שיש בו מוטיבים חוזרים של האחת-נופלת-לזרועות-השנייה, כנראה כביטוי לרעיון התמיכה ההדדית. אבל בניגוד לסולנית, שפניה היו שטופות בהבעה של אושר וגופה הקרין שמחת ריקוד, שאר הבנות נותרו מבצעות של תנועות, עם פנים חתומות וללא להט, לביאות של "כולן בשביל אחת".

גם התלבושות לא החמיאו לרקדניות: גזרה מרושלת של חולצות וחצאיות בשכבות, שהזכירו לבוש איכרות באירופה של פעם. החלק היותר טוב בריקוד היה הקומפוזיציה של הקטעים הקבוצתיים, שבה הראתה היוצרת את היכולות שלה.

הדואט של ענת יפה מתחיל כחידה. רקדן ורקדנית עומדים זה לצד זה בלבוש אחיד של חולצות ירוקות עם שרוולים ארוכים צמודים וחצאיות קצרצרות של קפלים. הם מבצעים מחרוזת תנועות מכניות משהו, כמעט התעמלותיות, שאין בהן עניין מיוחד. הם עושים זאת כחלק ממילון תנועות מוגדר עם חזרות של מוטיבים וכך זה ממשיך וממשיך. ועולה התהייה בשביל מה כל זה. ואז פתאום הכל נפתר: כאילו כל הביצוע החיצוני הזה של עשייה מוכתבת - אולי סדרת תפילות שיש לבצע גם אם הכוונה נעדרת - אינו אלא מבוא הכרחי המוביל את המתמידים למקום אחר, גבוה יותר. האור נחלש ופתאום, כמו במגע קסם, הם מתחילים להסתובב סביב עצמם כדרווישים.

בעוד הכוריאוגרפיה של יפה עסקה בעשייה חיצונית הפותחת שער פנימי, הרי הריקוד של תמי ורונן יצחקי מתאר חיפוש אישי מבפנים. המחול נפתח כאשר שלוש רקדניות עומדות על הבהונות דקות ממושכות, כמעט ללא ניע (זה לכשלעצמו אתגר טכני מעורר הערכה). יצחקי עומד במרכז הבמה ונותן הנחיות. הוא מדבר על אנטומיה של הגוף, על הקשר בין האיברים, על שיווי משקל, כמורה המסביר איך צריך לבצע את התרגיל מבחינה טכנית.

אחר כך הוא עובר להנחיות רוחניות הנובעות מהאתגר הפיסי. הבוהן של כף הרגל, השפיץ החד, היא נקודת החיבור בין הגוף לאדמה שממנה אפשר לשאוף כלפי מעלה אל השמים, אל הרוחניות. הן מרימות את הזרועות למעלה מחפשות את הקשר בין קצות אצבעות הידיים המבקשות לגעת בשמיים לאותה נקודת חיבור של הבהונות עם האדמה. הוא מעודד אותן לאתגר עצמן, לנתק גם את אחת הרגליים ממגע מהאדמה, לא כדי ליצור צורה חדשה אלא כדי להעצים את הניתוק, להישאב מעלה, להיות יותר ויותר דקיקות. אחר כך רונן מתיישב בקהל והריקוד מתחיל כשהוא מתבונן ב"תלמידותיו".

וההתחלה מורכבת מהניסיונות האישיים של כל אחת מהרקדניות לבדוק את אותו קשר. כל אחת והניסיונות שלה, להעז, לנסות להתנתק, לגבוה, ליפול, לקום ולהמשיך. והנה אחת מהן שנראה כאילו הצליחה, יוצאת בריקוד סולו קצרצר שבו הבהונות מתנתקות ורוקדות מאליהן בעוד האחרות מתבוננות בה ומסייעות זו לזו בחיפוש אחר אותו רגע של קסם.

גדי דגון

הרעיון נפלא בעיני אלא שהתוצאה התנועתית היא עדיין בשלבים ראשונים, צפויים משהו, כאשר הסוד האמיתי של פתרון המשימה המסקרנת הזאת עדיין לא התגלה במלואו.

מסר ברור מדי

רננה רז וברק מרשל, מהכוריאוגרפים היותר מסקרנים הפועלים בארץ, חולקים תוכנית שהיא יוזמה של מרכז סוזן דלל. הלאומיות והפולקלור מעסיקים לאחרונה את רננה רז, והפעם היא בחרה ליצור מחרוזת ריקודים להימנונים של מדינות שונות (דנמרק, טורקיה, מלזיה, קמרון, צ'צ'ניה, מאוריטניה ועוד). ההימנונים הם סמלים של גאווה לאומית ופטריוטיות. לכבודם עומדים. לצליליהם מונף דגל הלאום. וכאשר הכוריאוגרפית מתעלמת לחלוטין ממעמדם, מקלפת אותם מהקשרם הרם ומתייחסת אליהם כמוסיקה נטו, ככמלודיות ומקצבים - נוצר מאליו מתח של אמירה או אף ביקורת פוליטית.

רז יצרה להימנונים ריקודים רגשניים בעלי אופי פרטני - לא כזה המייצג את הקולקטיב. שפת הכוריאוגרפיה היא שגרתית ודלה, אולי כחלק מהמסר שההימנונים, לתפישתה, אינם ראויים להתייחסות רצינית יותר. לכל היותר, הם ראויים לריקוד המתבסס על משחקי ילדים, לדואטים רגשניים, לריקודי סולו פארודיים ובומבסטיים.

הביצוע איכותי וששת הרקדנים מקרינים עוצמה של אנרגיה צעירה, אבל מעבר לרעיון, אין כאן פתרונות כוריאוגרפיים שיוצרים עבודת אמנות. באחד הקטעים מנתרים כל הרקדנים מצד לצד על שתי רגליהם המקובעות בפישוק, תוך שהם מתקדמים בחלל ומשנים את מיקום הידיים באופן צפוי. מין חיקוי פארודי לריקודי עם המתבססים על תנועה חוזרת. בקטע אחר הרקדניות יושבות על כתפי הגברים וקודקודיהן שואף כלפי מעלה בזמן שהגברים מתקדמים לאט לצלילי הימנון עם מוטיבים דתיים, כאילו היו עמודים מיתמרים בכנסייה. ובריקוד לצלילי מוסיקה שנשמעת כהימנון ים תיכוני, שבו חוזר הזמר שוב ושוב על הקריאה "אללה אכבר" - כבר ויתרה רז לגמרי על הקומפוזיציה והרקדנים מקפצים כמו במסיבת ריקודים או אולי בהפגנה, כשהם מאגרפים את כפות ידיהם.

הבעיה בכוריאוגרפיה של "דיפלומטים" היא שהמסר ברור מדי: היא אינה מעובדת ואינה עומדת בזכות עצמה. אפשר ליצור ריקודים פוליטיים איכותיים, אבל אלה צריכים להתרומם מעל לישירות של האמירה הפולמוסית לעבר פתרונות יותר עמוקים ורב שכבתיים.

רעב לעוד

לברק מרשל יש חותמת כוריאוגרפית ברורה. כל ריקודיו נראים כמסכת אחת של מסע דמיוני ב"וונדערלאנד", שהיא חברה יהודית בהגירה, ובה משולבים השורשים התימניים שלו וחייו בארצות הברית, עם מוסיקה בלקנית, חסידית, וסרטים הוליוודיים. נוצר פאזל המורכב ממחול נטו ומסצינות תיאטרליות הכוללות סיפורים קטנים של חוכמת חיים.

המופע נפתח בקריאות המגיעות מאחורי הבמה "להדליק את האור", כאילו זו תקלה בתיאטרון של עיירה קטנה בתחילת המאה. בדיחה. והנה המסך נפתח, האור נדלק ובקדמת הבמה עומדים זה לצד זה הרקדנים, אוחזים חפצים קטנים אישיים, כמו ספל, צעיף, מקל, מזוודה. האור מתעמעם, יוצר אווירת קסם, וכמו בסדנת תיאטרון הם משחקים בהלבשה ויוצרים דמויות חדשות המועמסות על סירה שמשיט רקדן גבה קומה מכוסה בבד שחור. לאן? אולי לוונדערלאנד. הכל פתוח, ותמונת הפתיחה היפה שואבת אותך פנימה לעולם של מרשל.

ההמשך הוא מחרוזת ריקודים קצרים וביניהם שזורים הסיפורים. רוב הריקודים מתבצעים באוניסונו ויוצרים עוצמה של קול ברור. השפה התנועתית בנויה על מחוות ידיים ומחוות חדות במקצבים. אלה מחוות שמדברות - עם פסיקים, נקודות, סימני קריאה וסימני שאלה. הכל בסימנים מודגשים. המחוות מתפוצצות מאנרגיה וסוחפות איתן את הטורסו המעצים את האמירה. הכל מהיר. אין זמן. כרגע אנחנו פה, ואופס, נעלמנו. צריך להספיק. המבנים פשוטים וברורים. גברים לחוד, נשים לחוד, וריקודי זוגות. הייחוד הוא בשפה ובמנוע האנרגיה של הרקדנים.

ישנם גם קטעים ליריים ספורים למוסיקה מתקתקה ממיסה. למשל, הסצינה שבה הגברים נעמדים מאחורי הנשים, נוגעים פה ושם, מזכירה במשהו את פינה באוש, אבל ללא האלימות המגדרית. כאן זו פשוט התענגות של הבנה וכיף של מגע. הסיפורים הקטנים מזכירים את אלה שענבל פינטו ואבשלום פולק אוהבים לשזור ביצירותיהם, אלא שכאן הפנייה איננה לעולם האגדה אלא לסיפורים מעולמו של שלום עליכם. הרקדנים מדברים כשהם מספרים את הסיפורים, הדיקציה שלהם טובה והמשחק מעולה.

גדי דגון

באחת הסצינות יושבות שלוש רקדניות על ספסל ואוחזות באביזרים. בזו אחר זו הן קמות ומודיעות שנמאס, כמה אפשר לסבול, כמה אפשר להבליג, כן, היא עוזבת, הולכת. ובתוך כך הן מעיפות את החפצים לכל עבר בזעם. כל כך מובן ומוכר. בסצינה אחרת עומדים זוגות רקדנים זה מול זה. לא שומעים אותם צועקים אבל מחוות של שפת גוף יוצרות את תיאטרון המחול בזמן שהם מתפשטים וזורקים את הבגדים. ופתאום המהומה נרגעה. הם לובשים בגדים שחורים, כמו חוזים את מה שיקרה מעוצמת הוויכוח - אחד הגברים ילקה בהתקף לב וייפול לרצפה. הם ממהרים לסעוד אותו, מניחים אותו על קרש ומחברים אותו למכונת הנשמה וברגעים אלה שבין החיים והמוות הוא מצליח לפלוט מספר מלים, שהן פירוט מדוקדק של פריטי ארוחת גורמה במסעדה.

וכמו הסתיימה הבדיחה - האור כבה, ונדלק שוב, וכבר אנו בסצינה אחרת של ריקודים מקפיצים, במין עולם סוריאליסטי שבו תיבות נפתחות ונסגרות ולזמן קצוב אנו יכולים להיכנס ולהציץ. הריקוד מסתיים פתאום ומותיר רעב לעוד, כאילו הזמן שניתן לנו להשתתף בחגיגת הוונדערלאנד קצר מדי.

"עזרת נשים" מאת דפי אלטבב. רקדניות יוצרות: הדר יונגר-הראל, מירב דגן, מיכל טישלר, ענת יפה, לורה קירשנבאום, סתיו מרין, מעין גור; "זוב" מאת ענת יפה. רקדנים: אלון קרניאל וענת יפה; "גרטל" מאת תמי ורונן יצחקי. רקדניות יוצרות: חן שילה, עדי חנן, קרן נוטיק. תיאטרון תמונע, 10.1

"הדיפלומטים" מאת רננה רז; "וונדערלאנד" מאת ברק מרשל. רקדנים: ניר בניטה, אבי מצליח, ענבר נמרובסקי, ריטה קומיסרצ'יק, דוב רייבי, אדר ריקליס, יואב גרינברג, גבריאל שפירא, שפיצר, דור ממליה אפרת לוי, שירן שרעבי. מרכז סוזן דלל. 14.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו