עלתה לבמה: ראיון עם הכוריאוגרפית רייצ'ל ארדוס

בשנותיה בארץ הספיקה הכוריאוגרפית האנגלייה להפוך לאחת היוצרות הבולטות בתחום. בשבת היא תחגוג עשור לעלייתה ותציג 3 עבודות חדשות

אלעד סמורזיק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלעד סמורזיק

לפני עשור בדיוק, רייצ'ל ארדוס בת ה-23 השלימה בהצטיינות תואר שני בכוריאוגרפיה במרכז לאבאן בלונדון, ארזה את כל מטלטליה, נפרדה לשלום מבני משפחתה וממולדתה הבריטית, ושמה פעמיה לעבר ישראל, במטרה להשתקע כאן. למרות שגדלה במשפחה ציונית, ואף ביקרה במחוזותינו כמה וכמה פעמים לאורך ילדותה, העברית לא היתה שגורה כלל בפיה, והידע שלה על מחול ישראלי הסתכם בצפייה במופעים ספורים של ענבל פינטו ולהקת המחול הקיבוצית, ובשמה המפואר של להקת בת שבע שהגיע לאוזניה.

כיום, כשהיא דמות מוכרת בשדה המחול הישראלי, כוריאוגרפית פעילה שבאמתחתה כבר רקורד מכובד, כל זה נדמה כמו זיכרון עתיק וכמעט בלתי נתפש. מאז שהגיעה לכאן, הספיקה ארדוס ליצור כבר תשע עבודות, להשתתף כמעט בכל פסטיבל בארץ, מ"אינטימדאנס" ו"גוונים במחול" ועד "הרמת מסך" ו"חשיפה בינלאומית", לסייר עם עבודותיה ברחבי הגלובוס, להעלות אותן על במות נחשקות כמו מרכז קנדי בוושינגטון ובית האופרה המלכותי של לונדון בקובנט גרדן, ולזכות בפרסים ובאהדת הביקורת.

החלום ליצור מחול, היא מספרת בקולה הדקיק, במבטא הבריטי הכבד, מלווה אותה עוד מימיה כנערה בניוקאסל, העיר בצפון אנגליה שבה נולדה וגדלה. הוריה, צאצאים של משפחות יהודיות ממזרח אירופה, הגיעו לעיר לאחר שאביה, פרופסור לפסיכולוגיה, החל לעבוד באוניברסיטה המקומית, ובסופו של דבר ניוקאסל הפכה לביתם הקבוע. מגיל צעיר נמשכה הבת הבכורה אל עולם המחול והשתתפה בשיעורי ריקוד, אבל רק בעת סדנת יצירה בתיכון התבהר לה כי ברצונה להיות כוריאוגרפית, לא רקדנית.

עם זאת, באנגליה היא מעולם לא הרגישה לגמרי שייכת. הקהילה היהודית בניוקאסל מאוד מצומצמת, היא מסבירה, וזהותה כיהודייה היחידה בכיתה היתה ברורה לכל: "ברגע שלא רציתי ללכת לבית הספר ביום כיפור או בראש השנה אז כבר הייתי ‘היהודייה'. את טיפה שונה, את לא מסכימה לאכול חזיר בבית של החברים, כולם יודעים שאת יהודייה. שם גם הייתי יותר מחוברת לדת, זה היה חלק ממני. אם כבר הייתי שונה מכולם אז היה לי חשוב לבדוק מה זה. היינו הולכים לבית הכנסת ביום שבת, לא משנה אם אחרי זה נכנסים לאוטו ונוסעים לקניון. זה משהו שעושים בתור חלק מהקהילה".

כוריאוגרפיה לא נחשבה למקצוע "לגיטימי" בסביבה שבה גדלה, מסבירה ארדוס, וכדי שתוכל לגשת אל לימודי המחול באקדמיה, הצהירה שבכוונתה להשלים לאחר מכן תואר שני בטיפול בתנועה, תוכנית שמעולם לא יצאה לפועל. רגע לפני תחילת הלימודים, בגיל 18, היא הגיעה לישראל לשנה, התנדבה במסגרות שונות והבינה כי ברצונה לעזוב הכל ולהישאר כאן. אולם הלחצים מסביב שכנעו אותה לבסוף כי הדבר הנכון לעשות הוא לשוב לבריטניה, לנצל את זכותה ללימודים אקדמיים מובחרים בחינם, וכך היא השלימה תואר ראשון במחול באוניברסיטת רוהמפטון בלונדון.

"כשסיימתי את התואר הראשון היה לי הרבה מאוד חוסר ביטחון", היא מספרת. "זה שהייתי הכוריאוגרפית הכי טובה במחזור לא הספיק לי, אז החלטתי ללכת למרכז לאבאן, מקום עם שם גדול יותר, לוודא שאני יכולה יכולה לשרוד תואר בכוריאוגרפיה במקום אחר ולרכוש ניסיון מקצועי". במהלך התואר השני היא התעניינה ביצירת מופעים מותאמי מקום במבנים יוצאי דופן, והעלתה כאלה במוזיאון ויקטוריה ואלברט ובבית המשפט המלכותי. את המאסטר השלימה בפרק זמן כמעט בלתי אפשרי של שנה אחת, משום שלנגד עיניה עמדה מטרה ברורה: לסיים עם הלימודים ולהתמקם בתל אביב.

"יכולתי לראות את עצמי חיה ועובדת באנגליה", היא אומרת, "אבל רציתי לנסות לגור בארץ. נראה לי שפגשתי יותר מדי אנשים שדיברו על לבוא לכאן ואף פעם לא עשו את הצעד הזה. היום כשאני חושבת על כך זה נראה לי הרבה יותר מפחיד מאז. הייתי צעירה ציונית ונאיבית, ופשוט החלטתי שאני קמה והולכת". לפני חמש שנים הצטרפו גם הוריה והתמקמו בירושלים, ולאחרונה גם אחיה השתקע כאן. רק אחותה, היא מספרת, אינה מעוניינת לעזוב את אנגליה.

ארדוס. "קריירה לא פשוטה הבכל מקום"צילום: דניאל צ'צ'יק

עם הגיעה לכאן, הופתעה ארדוס לגלות כי סצנת המחול בישראל עשירה וגועשת, והיה לה ברור כי לפני הכל עליה לעשות שיעורי בית. במשך שנה היא הלכה לכל מופע אפשרי, התוודעה לתחום וביקשה למפות אותו. "בהתחלה זה היה כמו להיות במסיבה שבה כולם מכירים את כולם ואני לא מכירה אף אחד", היא נזכרת. "הייתי אאוטסיידרית ולא הכרתי אפילו את שמות האנשים. רציתי להבין עם מי אני רוצה לעבוד, מי עושה עבודות דומות, להיות חלק מזה".

ואיך התרשמת ממה שראית?

"מאוד הופתעתי לטובה מכך שיש פה כל כך הרבה דברים. הרגשתי שיש פה מקום לכל סגנון אפשרי ושמשהו טוב קורה פה. אני חושבת שהמחול פה הרבה יותר מעניין מאשר באנגליה. כולם שואלים אותי אם יותר קל פה, ואני לא יודעת אם יותר קל, כי אני חושבת שזו קריירה לא פשוטה בשום מקום. אבל משהו בסצינה פה חם ועובד, יש פה איזו התחדשות מתמדת, קורים דברים כל הזמן. באנגליה לא הרגשתי כך".

כדי להפוך לחלק אינטגרלי מהתחום, וגם כדי להתפרנס, היא עבדה כמנהלת חזרות ומנהלת הצגה, ולימדה בבתי ספר תיכוניים. במקביל, פיתחה באופן מתודי את הקריירה ככוריאוגרפית: "הסבירו לי שאם אני רוצה להיות כוריאוגרפית אז המסלול מאוד ברור: יש איקס פסטיבלים המאורגנים לפי גודל, מ"מחול אחר", דרך "אינטימדאנס", "גוונים", "הרמת מסך", "חשיפה בינלאומית", ופשוט נצמדתי למסלול הזה. התחלתי עם עבודה קטנה וכל פעם גדלתי קצת, גם במספר המשתתפים, גם בתקציב. היה לי חשוב להתחיל נכון, להראות לאנשים מי אני ולגרום להם להכיר את השם שלי".

אסתטיקה עדינה

ואמנם, מאז שהגיעה לכאן העמידה ארדוס שורה ארוכה של עבודות, בהן "The Bees & The Birds" (2005), "Without Feathers" (2006), "Alma" (2007), "בפנים יורד גשם" (2008), "Last Orders" (2009) ו"Ou" (2010). העשייה שלה זכתה להישגים גם בחו"ל: "Alma", דואט לגבר ואשה המוקפים בתפוחים, זכה בתחרות הכוריאוגרפיה AICC בדנמרק, ובהמשך נרכש לרפרטואר השוטף של להקת "City Dance Ensemble" מוושינגטון והוצג במרכז קנדי; הטריו "בפנים יורד גשם" הוצג בקובנט גרדן לפני כשנה כחלק מפסטיבל "Firsts"; ואילו "Last Orders" היא עבודה מותאמת מקום ללהקה הדנית "Mancopy", שנוצרה והוצגה במבשלת בירה בעיר ארהוס.

שנת 2011 היתה פורה במיוחד. ארדוס יצרה במהלכה שלוש עבודות שיוצגו במרוכז ביום שבת, במופע חגיגי במרכז סוזן דלל שיציין עשור להגיעה לישראל. הראשונה היא "Why We Tell" בהשתתפות אורי לנקינסקי ועידן יואב, שנוצר בתחילת השנה במסגרת רזידנסי באירלנד. הדואט היפהפה, שהוצג כבר באיטליה ובניו יורק, נוצר בהשראת תיאוריה של כריסטופר בוקר לפיה כל הסיפורים באשר הם מבוססים על שבע עלילות ומבנים קבועים. לקראת סוף השנה היא העלתה ב"הרמת מסך" את "במלים שלה", יצירה לשלוש רקדניות (לנקינסקי, שירן שרעבי וטליה ביק) הבוחנת היבטים של נשיות ומלווה במוסיקה חיה של להקת מונטי פיורי.

בין לבין היא הספיקה ליצור סולו לעידו תדמור, ".and Mr", מחול מינימליסטי בן 25 דקות שנרקח בהשראת הנובלה הנודעת של רוברט לואיס סטיבנסון "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", ומשלב נגינת צ'לו חיה של עדיאל שמיט. "המטרה הכי ברורה שלי היתה שנראה את עידו תדמור לא כמו שכולם מכירים אותו. יש לו סגנון מאוד ברור באופן שבו הוא זז, בתנועות שהוא בוחר לעצמו, עבודת רגליים, קפיצות, כל מיני דברים מאוד וירטואוזיים, ורציתי שנכיר צד אחר שלו".

"זה היה חיבור מאוד מעניין", היא מוסיפה. "הוא לא בגיל של הרקדנים האחרים שעבדתי איתם, עוד מעט הוא יהיה בן 48, וזה גם משהו שלקחתי בחשבון. מבחינה פיסית הוא מסוגל לדברים שאף אחד לא יכול לעשות, זה מדהים, אבל הרגשתי שהגיע הזמן שהוא ימצא דמות שרלוונטית לגיל שלו, שהוא לא יעשה תפקיד שמתאים לרקדן בן 20". תדמור, שיזם את שיתוף הפעולה, אומר בשיחה נפרדת כי ארדוס היא אחת היוצרות המעניינות ביותר בישראל, וכי התהליך עמה היה אחד המרתקים שידע בשלושים שנות הקריירה שלו. הוא מציין את הרצינות והטוטאליות, האינטיליגנציה והפתיחות, ומדבר על דיוק יוצא דופן.

ובאמת מדובר ביוצרת ייחודית בנוף המקומי, כוריאוגרפית שלא התפתחה מתוך קריירת ריקוד ושלא התחנכה על ברכי להקה או אסכולה מסוימת במחול הישראלי. העובדה שהיא צמחה בבריטניה ורכשה את כליה בעולם האקדמי, בולטת בעבודותיה. "יש משהו מאוד תקשורתי בעבודות שלי", היא מאבחנת, "ומאוד חשובים לי האנשים שרוקדים. העבודות לא חייבות לרצות את הקהל, אבל מה שמעניין אותי זה שמתבוננים בהם ורואים את בני האדם ואני חושבת שהשילוב של הטעם האנגלי והישראלי יוצר אסתטיקה שונה, יותר עדינה".

בשנים הראשונות, היא מספרת, רבים כאן התקשו לעכל את העובדה שהיא אינה רקדנית. "זה כמו מישהי שתמיד רצתה להיות במאית קולנוע ולא שחקנית. אני לא יוצרת עבודות כדי שיהיה לי מקום לרקוד. גם אף פעם לא הבנתי כיצד ניתן להופיע בעבודות של עצמך, אני חייבת להיות בחוץ ולהסתכל. טוב לי בחושך, מאחורי הקלעים, לראות שהרקדנים מקבלים את תשומת הלב. בעיני זה הרעיון שלי שפוגש אנשים אחרים. מה שמעניין זה השילוב של כל האמנים בדרך לתוצאה".

מה את אוהבת בחיים בישראל?

"אני מאוד אוהבת את ת"א. לגור ולעבוד פה. לכן נראה לי שנשארתי".

מה כה מיוחד בה?

"זאת עיר גדולה וקטנה בו זמנית. זה לא כמו בלונדון שזו עיר גדולה שבה כדי להיפגש עם חברים ייקח לך שעה להגיע ברכבת התחתית או שאתה צריך רכב. בתל אביב יש לי את בית הקפה מתחת לבית, אני מסתובבת ברחוב ופוגשת שבעה מכרים ולהגיע לעבודה לוקח לי 10 דקות".

ובאילו קשיים נתקלת פה?

"בהתחלה היה לי קשה עם השפה. באנגליה היה לי מאוד קל לבטא את עצמי, והשינוי הזה לא היה פשוט. הרגשתי שזה היה גם מחסום חברתי, מצאתי את עצמי שותקת לחלוטין בשיחות שבהן היה לי מה לומר. אני זוכרת שהשתתפתי לראשונה ב'אינטימדאנס' והם שלחו אותי להתראיין ברדיו. זו היתה אחת החוויות הקשות ביותר שהיו לי פה, יצאתי משם בבכי. אני מחשיבה את עצמי בחורה אינטיליגנטית, יש לי שני תארים, אבל דיברתי כמו ילדה בת ארבע".

גם עם המבטא הבריטי, שממנו ניסתה להיפטר ללא הצלחה, לא תמיד קל. "כבר עשר שנים שאני מחשיבה את עצמי ישראלית, אבל ברגע שאני פותחת את הפה אז מיד מסמנים אותי בתור ‘האנגלייה'. באנגליה הייתי ‘היהודייה' ופה אני ‘האנגלייה'. אין דרך לשבור את זה שאני לא מכאן. אבל מי שלומד להכיר אותי מבין שאני לגמרי מכאן. מאוד התפתחתי פה, קיבלתי הרבה יותר ביטחון לומר את מה שאני חושבת. אתה חייב להפוך לישראלי אם אתה גר פה, אחרת לא תשרוד בחיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ