אמבכלל של רמי באר: הגוף במרכז - מחול - הארץ
ביקורת

אמבכלל של רמי באר: הגוף במרכז

אחרי יצירות שבהן העמיד את התפאורה במרכז, מציג רמי באר יצירה שבה סף הדרישות הטכניות גבוה יותר והביצוע של הרקדנים איכותי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רות אשל

על פי היצירה "אמבכלל" נראה שרמי באר חוזר לארכיטקטורה של גוף, לאחר שבמשך שנים הוקסם מארכיטקטורה של חומרים היוצרים תפאורה. בהשוואה לתוכניות קודמות, זהו מחול נטו כשהגוף והריקוד הם עיקר העניין. סף הדרישות הטכניות גבוה יותר והביצוע של הרקדנים איכותי.

היצירה שואבת השראה מהשיר של המשורר ישראל אלירז "הלא ייאמן פשוט ישנו", המדבר על אין מוצא, על כאב. התנועה הפואטית והיופי האסתטי יוצרים חגיגה של תנועה וצבע, אבל מהולים בעצבות. כמו ביצירות קודמות של באר, גם זו בנויה כמחרוזת קטעים בליווי קולאז' של מוסיקה קליטה. הפעם הכל מתרחש במקום שעליו משקיף לאורך כל המופע כדור של ירח או שמש התלוי למעלה. ואולי אנו צופים, כמו השמש והירח, בהתרחשות של יופי לפני התפרצות הר געש.

זאת תוכנית של מחול פואטי המאופיינת בשפת תנועה המזוהה עם באר והיא שופעת תנופות וזרימה מול קטעים של תנועה קטועה, מכנית. הטכניקה התובענית כמו מרוככת ביום-יומיות. זרועות רכות מתארכות ונעות כהד לעבודת המנוע האינטנסיבי של הטורסו הגמיש שנישא על רגליים חזקות והחלטיות. אין חיפוש של שפה חדשה, או נהייה אחר חדשנות, אלא שימוש בשפה שבאר חש בה בנוח והיא עונה לצורכי ההבעה שלו. דומה שהוא מחפש למצות את הפוטנציאל של הבחירות שהוא נאמן להן בתחום הקומפוזיציה, התנועה, התאורה והארכיטקטורה.

אין זו פעם ראשונה שבאר פותח את היצירה בסולו, והפעם בביצוע הרקדנית המצוינת שני כהן. ואחרי שהורגלנו לראות גוף אחד רוקד, להתבונן בפרטי הפרטים, רקדנים פולשים לבמה בריצה מהירה במעגל. רצים ורצים. לבושים בחצאיות ענק שחורות המתעופפות, הטורסו של הגברים חשוף. ההמשך מבוצע באוניסונו של גושים של גברים ונשים, הנראה לעתים כפולחן. הגברים, זה לצד זה בשורה בקדמת הבמה על הברכיים, ראשים מופנים לקהל, כפות ידיים נעוצות ברצפה, המפרקים מכים מטה, הגב מתעגל ומתקער, הקודקוד משנה כיווניו, מגלה את העורף. מעין תפילה של כת דתית.

באר הוא אמן ביצירת משפט תנועתי פשוט המשמש בסיס לקומפוזיציה קבוצתית. כולם רוקדים אותו ביחד, אט אט נושרים רקדנים למשפטים אישיים, וכשהכל מתפרק מתחילה בנייה מחדש, וגושים רוקדים מול גושים. כולם מדברים בשפת המשפט הנבחר, אבל הוא נשמע בעוצמות שונות של קווים המשורטטים על הבמה. הרקדנים נראים כתפאורה נעה בגובה, ויש שנשכבים על הרצפה, שטוחים ודבוקים כמסגרת לפעילות המרכזית שאליה מבקש הכוריאוגרף למקד את תשומת הלב.

התאורה היא פרטנר למחול. לא רק מאירה אלא גם מגיבה. כאן מתחילים את המשחק בין תאורה לרקדן מנקודת אפס, כשבמה חשוכה וריקה. וכשרקדנית נכנסת ומגיעה ל"נקודה שלה" במיקום על הבמה, נדלק מלבן של תאורה והיא רוקדת במרכזו. וכך הבמה מתמלאת בעוד תיבות הנדלקות וכבות כבמשחקי מזל. בקטעים אחרים רצפת הבמה משנה את צבעה לאדום, ירוק או כחול סגלגל.

בחלקו השני של הריקוד הלבוש משתנה. במקום הבגד השחור והטקסי לבושים הרקדנים בחצאיות קצרות משובצות בצבעים בהירים כמו אלה של בני נוער. המוסיקה יותר בהירה, יוצרת אווירת טוהר ואופטימיות, ונשמעים צלילים של קסילופון או כלי נשיפה אחר, הנקטעים באזהרות של "Last Last Chance". לקראת הסוף בלט לטובה דואט שבו נראה כאילו הרקדנים בונים חיבורים בין חלקי הגוף שלהם, כמו היו קוביות של לוגו שניתן לחבר ולפרק. העבודה מתארכת מדי ולא פעם היה נדמה שהיא עומדת להסתיים - ושוב יצר באר קומפוזיציה חדשה שאוגרת בהדרגה כוח מחודש, עד שבאר והקהל ישבעו.

"אמבכלל", להקת המחול הקיבוצית. כוריאוגרפיה, עיצוב במה ותאורה: רמי באר; עיצוב תלבושות: צבר מאור, רקדנים: רננה רנדי, ניר אבן שוהם, עוז מולאי, איתי פרי, בן בך, אייל דדון, הרז, דניאל און, שני כהן, קורינה פריימן, דורי אבן, אניה אוזרסקיה, דניאל קוסטה, לירון רובינשטיין, דייויד בן שמעון, רובי וילסון. אודיטוריום חיפה, 17.1

מתוך "אמבכלל". חגיגה של תנועה וצבע המהולים בעצבותצילום: אורי נבו

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ