בין הגלים לחולות: פרידה מהכוריאוגרפית ירדנה כהן

על פי נופי הארץ, בהשפעת התנ"ך, עם כדים ויריעות בד. כלת פרס ישראל שמתה השבוע, בת 101, ראתה במחול דרך חיים גם לאלה שאינם רקדנים

רות אשל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות אשל

כאשר הוענק לירדנה כהן פרס ישראל על מפעל חיים ב-2010, זה היה כמעט מאוחר מדי. כהן, מחלוצות המחול בארץ, קיבלה אותו בשנתה ה-100. היא מתה ביום שני השבוע במיטתה, כפי שרצתה. לישון ולא להתעורר.

בשנתיים האחרונות הגוף בגד בה. התלות בכיסא גלגלים ובלוני חמצן דיכאה את רוחה של מי שעד לפני שנים ספורות בלטה בהליכתה הזקופה כשהיא חוצה את מרכז הכרמל, לבושה בחצאית ארוכה בצבע אדמה בנוסח משכית, עדויה בתכשיטים מזרחיים ושערה הארוך האדמוני מתבדר ברוח.

עד יומה האחרון היתה מוקפת בתלמידים מעריצים מכל שכבות החברה. היא היתה סקרנית לדעת מה מתרחש בעולם המחול. תלמידים אהבו לבוא לבקרה כי היתה לה יכולת מופלאה להקשיב. היה לה כישרון גדול של מספרת סיפורים. אין פלא שאנשי מחול ידועים מחו"ל, כמו ג'ודי ברין-אינגבר וג'ניס רוס, באו לפגוש אגדה חיה.

כהן, ילידת 1910, דור שביעי ליהודים שהתגוררו בארץ, סיימה את לימודיה במחזור הראשון של בית הספר הריאלי בחיפה. ילדותה עברה עליה בחולות החוף של בת גלים בחיפה. בשלהי שנות ה-20 נסעה ללימודי מחול בווינה ולמדה כשנה באקדמיה לאמנויות. שם ראתה רסיטל של הכוריאוגרפית והרקדנית גרטרוד קראוס, טרם עלייתה לארץ. אבל המרכז של מחול ההבעה היה בדרזדן בגרמניה ולכן היא נסעה ללמוד שם אצל גרט פלוקה ותהילה רסלר. שם צפתה ברסיטל של הרקדן ההודי אודאי שנקר. בתוכניותיו כתב שהוא רוקד את ההיסטוריה והנשמה של עמו - מלים שנגעו ללבה והבהירו את דרכה לעתיד.

כשחזרה לארץ החלה להקשיב למה שהגוף שלה מספר, כשנגנים מעדות המזרח מסייעים לה לתת צורה לעולם המקצבים והדימויים שלה. היא רקדה על פי דמויות של נשים בתנ"ך, כפי שהיה נהוג באותן שנים, אבל לדברי חוקרת המחול יונת רוטמן, היא השכילה לעשות שימוש ברעיונות מתקדמים וליברליים עוד לפני שמושגים של פמיניזם ורב-תרבותיות היו נפוצים בשיח האקדמי.

בתחרות הארצישראלית לכוריאוגרפיה שהתקיימה בתל אביב ב-1937 זכתה כהן בפרס הראשון. שם רקדה את "המקוננת" ו"בעלת האוב" שיצרה בהשראת שפת התנועה של המקוננות ומגידות עתידות ערביות שבמחיצתן גדלה. לאה גולדברג שאלה בעקבות זאת: "האם אנו היהודים, שהתגוללנו אלפיים שנה בארצות אירופה - האם זוהי הרגשת המזרחי שלנו? האם מסוגלים אנו להגיב על החמסינים שלנו בדיוק כשם שמגיבה עליהם אשה בדווית?" ("דבר", 29.10.1937). ואילו ד"ר חיים גמזו כתב ש"אין כאן התפרקות הגוף ממטען איברי, ממשא חושיו, חשקיו וכיסופיו, אלא להיפך, כל אלה מרוכזים, כל אלה משתלבים לרינה אחת חרישית, אפילו עומדת על סף התפרצות" ("הארץ", 15.12.1944).

בשנות ה-40 היא החלה ליצור מסכות לחגים לקיבוצים, ובהם חג הביכורים בעין השופט ב-1943 וחג המים בקיבוץ גניגר ב-1947. המיקום הגיאוגרפי בהקשר התנ"כי היה מקור השראה לחידוש החגים הארצישראליים שהתקיימו תחת כיפת השמים כשכל הנוכחים משתתפים במסכת. היא לא היתה היחידה שיצרה מסכות לחגים, אבל כל מה שעשתה התאפיין בשורשיות של מי שנהגה לומר: "מקצבי אבות בכפות ברגלי, שבילי מטולה הגלילית מהלכים בדמי".

בסטודיו הקטן שלה גידלה דורות של תלמידים, לאו דווקא רקדנים. למחול היה ערך חינוכי ותרבותי באמצעות נושאים הקשורים לטבע בכלל ולנוף הארץ בפרט. היא לא נתנה כלים לכוריאוגרפיה ולא הקנתה טכניקה למי שביקש להיות רקדן, אבל ידעה לעודד ולתמוך בחיפוש קול אישי. בסטודיו רקדו עם סלסילות, כדים, ענפים, שיבולים, מקלות רועים ויריעות בד. הקשיבו לנשימה, לסרעפת ומשם נבעה התנועה.

לתלמידיה היא סימלה את האותנטיות הישראלית. ביניהם נכללו מייסדת להקת המחול הקיבוצית יהודית ארנון, הרקדנית רוני סגל, הבמאית רנה ירושלמי, הרקדן והכוריאוגרף ירון מרגולין, הכוריאוגרפית תמי בן-עמי, הדאנס-תראפיסטית נירה נאמן, המורה והרקדנית למחול מזרחי מירי אלון, המשוררת תהל רן, המורה ליצירה צופיה נהרין (אמו של אוהד נהרין) ורעיה ספיבק, שעובדת בין השאר עם רקדנים נכים. תלמידתה של כהן, מרי קדוש, היתה במשך שנים רבות יד ימינה.

היכולת של כהן להקשיב לאחרים, והתפישה שלה שלפיה מחול הוא דרך חיים המלווה את האדם, הפכו את שיעוריה ל"מחול מחלים". לסטודיו באו גם אלה שהחיים הותירו בהם צלקות והיא מצאה נתיבים לחזק אותם עוד לפני שהיה מוכר המושג תראפיה במחול.

ההוראה היתה לה מקור לכוח וחיוניות. תמיד אמרה שברגע שתפסיק ללמד היא תתפוגג מחיותה. כל שיעור שלה היה גילוי יצירתי כשישבה בסטודיו על שרפרף והקישה בתוף ובגונג. עד לפני כשנה המשיכה ללמד, כשתלמידותיה הנאמנות בנות 80 ויותר.

עם השנים נותקה ממרכז העשייה בתל אביב. גדלו דורות שלא ידעו על מפעלה ונראה כי כמעט נשכחה, כמו רבים מבנות דורה. המאבק העיקש של תלמידיה ומוקיריה הביא לפרס ישראל שהיתה ראויה לו. הוא העניק לה את הרוגע של אדם שאכן מכירים במפעל חייו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ