רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל החופש

לא פשוט להיות קהל באירוע "שקיפות עורפית", המשלב מחול, תיאטרון, עיצוב ועוד: צריך לפנות לילה שלם ולהיות מוכנים להתנסויות מגוונות. אבל התעוזה משתלמת

2תגובות

המופע "שקיפות עורפית" הוא קולאז' של משחקי תיאטרון, קטעי מחול, שירה, הפעלה וטיול בשטח. התחושה היא של חופש. של כיף. של התנסות במשהו אחר.

בהזמנה כתוב שהאירוע מתחיל ב-20:30 ויימשך עד לפנות בוקר. כדי להגיע ליעד צריך לנסוע בקיבוץ עין שמר החשוך, בערב קר וגשום. שילוט אין. וכך חולפים על פני רפתות, חממה אקולוגית, וממשיכים לנסוע, ומכוניות נוספות מצטרפות למסע החיפוש עד שבקצה אחד השבילים הצדדיים מתגלה מדורה. ומיד מוקפים הבאים בטיפוסים מוזרים וחברותיים הלבושים בבגדים עשויים פיסות בדים. יש ביניהם אשה בהריון מתקדם לבושה שמלה ורדרדה-שקופה, ספק כותונת לילה, ספק שמלת נשף (איריס מרקו); גבר דקיק וגבוה מאופר בקימונו יפאני (ברק אביעם); רקדנית קטנת קומה ושיח שער על ראשה (מיכל גיל) ועוד אוסף של טיפוסים עוטי גלימות.

המבקרים מוזמנים להתחמם סביב המדורה או להיכנס לחלל קטן מקושט עשרות בדים צבעוניים. מהתקרה תלויים חפצים יום-יומיים וגרוטאות. הטיפוסים מתיישבים גם הם ושואבים את הקהל למשחקי חברה. אחר כך נכנסים לסטודיו. לאורך הקיר ערימות של קרטונים מלאים בגדים. יש גם די-ג'יי. הקהל, חלקו יושב על כיסאות וחלקו משתרע על כריות ענק. על המשטח פזורים תרמילים, אולי סמל לניידות, לחופש. קבוצה של רקדנים ניגשים לתרמילים, שולפים מהם בגדים, מתפשטים ומתלבשים מחדש.

בפני צוות ההיגוי של האירוע, המורכב מאנשי מחול (מאיה לוי וחנן אננדו מרס), תיאטרון (מרקו) ועיצוב (אביעם), עמדו כמה שאלות. למשל, כמה להכתיב וכמה להשאיר פתוח לאימפרוביזציה, איך לתכנן אירוע המתמשך כל כך הרבע שעות מבלי לאבד עניין, ואיך שוברים את המחיצה בין קהל לפרפורמרים וגם בין הקהל לעצמו. מתי לעשות הפסקה ואיך להחזיר את הקהל לאירוע.

האירוע, שעלה בבכורה בתחילת החודש, שואב השפעות ממקורות שונים. הוא מזכיר עבודות ניסיוניות שנעשו בניו יורק בשנות ה-50 וה-60 בתיאטרון, במחול ובאמנות הפלסטית, בשיתוף אמנים מסוגי מדיה שונים. אבל אם שם הכל התנהל ברצינות של ניסיון לפרוץ דרך, הרי כאן האירוע מלווה בקריצה, אינו מתייחס לעצמו ברצינות יתרה.

השימוש העשיר בבגדים מזכיר את "בלאי" של רות זיו-אייל מתחילת שנות ה-80, שהתבסס על לבוש שכבות של בגדים וקילופם. אפשר גם להבחין בהשפעה של פינה באוש בשימוש במשחקי ילדים ובשאלות שלוי מפנה אל הרקדנים העוסקים בשלהם. התשובות נמסרות בתנועה, במלים או בשירה. דומה שההשפעה הבולטת ביותר היא של משחקי תיאטרון, בנוסח נולה צ'לטון, רות זפורה ואמני תיאטרון פיסי. התמהיל הזה עמד בבסיס האירוע המסקרן.

הסיפורים האישיים של הרקדנים הם נקודת מוצא והסצינות מתחלפות במהירות. בפתיחה, כל אחד מהרקדנים אומר את שמו, בן כמה הוא או היא, מה היא רוצה להיות, ממה הוא מפחד. וכמו אצל טרישה בראון, מהיוצרות הבולטות של המחול הפוסט-מודרני, המבנה של השאלות והתשובות נעשה בשיטה של צבירה, כלומר, כל פעם חוזרים מההתחלה ומוסיפים פרט נוסף.

בהמשך, הרקדנים חוצים את הבמה בריצה ומדלגים על תרמיל המונח במרכז תוך צעקה מתפרצת, ביטוי מילולי לחלום שעדיין לא הוגשם. בסצינה תנועתית אחרת, רקדן אוחז מוט בידו, וכל אחד מהרקדנים האחרים חולף מתחתיו, גבו מוטה לאחור כדי לא לגעת, בעודו מספר את סודותיו. ככל שהמקל נמוך יותר, גובר האתגר הטכני לעבור מתחתיו. התנועה אכזרית לגוף ומעידה על נחישות המבצעים. ופתאום נשמעת קריאה הנשמעת כקריאה לעזרה, וכולם נזעקים ונוגעים עד שהם מתפזרים.

אמא גדולה

באחד הקטעים החזקים מתקדמת הרקדנית מיכל גיל לעבר הקהל. בקול כשל מגדת עתידות היא מספרת על הלידה שלה. על חודשי הפגות באינקובטור. על תחושות האם שגילתה שהילדה תהיה קטנה-קטנה. גיל מלווה עצמה במחוות. קולה נענה בתגובה של הרקדנים, בתחילה רק בתנועה ואחר כך רק בקול, וננעל בשילוב תנועה וקול. ושוב חוזרת גיל לסיפור, אבל הפעם בקצב מואץ, ואז צץ נושא חדש.

הרקדנים רצים, מכנסיהם גולשים מטה אל הקרסוליים, קוטעים את ההתקדמות המהירה, וכולם עוברים להתקדמות על ארבע ומתחילים לנבוח. קטע דומה מופיע ב"אינתא עומרי" של ליאת דרור וניר בן-גל.

באחד הדואטים עומדת גיל הנמוכה צמודה לברק אביעם הגבוה. היא אומרת "אני קטנה, אני קטנה" והוא אומר "אני הומו, אני הומו" ושניהם פוצחים בשירת "בוא אלינו אווירון, קח אותנו למרום".

כצפוי, הקהל מוזמן להשתתף באימפרוביזציות, כמו בקטע שעיני הצופים מכוסות והם מובלים על ידי אחד הרקדנים. מרקו, בבטנה הגדולה ושמלתה הוורדרדה-שקופה, מנחה את ההתרחשות כמו האמא הגדולה.

בקטע אחר רקדנית מבקשת מהקהל שיציע חמש מלים כלשהן. עולות המלים גבינה צהובה, חתול, מרק, אהבה, כלב. הרקדנית עושה אימפרוביזציה שמציגה לא רק את היצירתיות שלה אלא גם את היכולת הטכנית הטובה. קטע מעניין יותר היה כאשר שאלונים אישיים ניתנו לקהל, שהתחלק לזוגות; האחד שואל והאחר עונה ואחר כך מתחלפים ביניהם. בין השאלות: "אתה קשור יותר לאבא או לאמא שלך", "מה היית בחיים אחרים", "במה אתה מתבייש".

האירוע מתבסס על טכניקות מוכרות, אבל הקהל הישראלי אינו משופע בהתנסויות מסוג זה. זהו ניסיון רענן לגלות מחדש מסלולים ישנים במבט מחודש.

"שקיפות עורפית". צוות היגוי: מאיה לוי, חנן אננדו מרס, איריס מרקו, ברק אביעם איש שלום; משתתפים: סתיו מרין, קאנה אוטה, יאיר גורן, תמר גרוס, , אמיר דוליצקי, מיכל גיל, אן ואלרי האבלר, אהרן מנור, הדר שינאן. די-ג'ייז: אורי בנקלהטר ויניב צדיק. סטודיו ארטנס, קיבוץ עין שמר, 26.1

עמרי בראל


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#