אלעד סמורזיק

משהו מוזר מתרחש לאחרונה ברוסיה. לא מדובר בהאשמות נגד פוטין על הטיות וזיופים בבחירות לפרלמנט, גם לא בהחלטה של משרד החוץ לצאת נגד האיחוד האירופי בסוגיית איראן; ובכלל, אין מדובר בזירה המדינית אלא בזירה שאותה הרוסים מקדשים לא פחות, זירה שהסקנדלים, השחיתויות והסערות התקשורתיות, מתברר, אינם פוסחים גם עליה: הבלט.

האירועים נעים בין שני מוקדים - המקדש הגדול של הבלט הרוסי, להקת הבולשוי במוסקבה, ובלט מיכאילובסקי, להקה מסנט פטרבורג שנחשבה עד לפני זמן מה לשולית - וכוללים בין היתר אוליגרך שהחליט להיכנס לעסקי הבלט, כוריאוגרף ספרדי שנחלץ לעזרתו, תצלומים ארוטיים, שחיתויות ועריקה של שני הכוכבים הגדולים ביותר של הבולשוי אל בלט מיכאילובסקי.

למאורע האחרון אפילו פוטין לא נשאר אדיש. בדצמבר האחרון, הוא שוחח בטלוויזיה עם ולרי גרגייב, המנצח המוערך ומנהלו של תיאטרון מרינסקי הנודע בסנט פטרבורג. "עליך להפסיק לפתות את הרקדנים של הבולשוי", אמר לו פוטין וחייך. אבל גרגייב, שלא עשה דבר כזה, הציע לו להפנות את דבריו אל קולגה אחרת. לכולם היה ברור למי גרגייב התכוון. בדיוק חודש לפני כן גייס ולדימיר קכמן את שני הרקדנים המחוננים של הבולשוי, איוון וסילייב ונטליה אוסיפובה, לבלט מיכאילובסקי שבבעלותו.

המהלך הזה של וסילייב בן ה-22 ואוסיפובה בת ה-25, זוג על הבמה ובחיים, היכה רבים בתדהמה. מיכאילובסקי היא להקה קטנה הרבה יותר מהבולשוי, להקה משנית בחשיבותה שתמיד חסתה בצלו של בלט מרינסקי (לשעבר קירוב), המתחרה הגדול והוותיק שפועל גם הוא בסנט פרטבורג. שרקדנים בסדר גודל כזה יעברו ללהקה כמו מיכאילובסקי? זה עוד לא קרה. היה זה ניצחון גדול ללהקתו של קכמן.

איוון וסילייב ונטליה אוסיפובה. נחטפו על ידי המתחריםצילום: אי-פי

אז מדוע בעצם הם עברו? ההיגיון אומר כסף. אבל קכמן, שהחתים את השניים על חוזה לחמש שנים לאחר מגעים שנמשכו שנה וחצי, טוען אחרת. "כסף אינו רלוונטי לאנשים יצירתיים", אמר, "הם מגיעים לכאן בחיפוש אחר התפתחות יצירתית". הוא הוסיף כי המשרות החדשות יאפשרו להם להרחיב את הרפרטואר ולסייר על הבמות המרכזיות בעולם. שני הרקדנים דיברו אף הם בתקשורת על השאיפה לבצע רפרטואר נרחב יותר ועל חופש יצירתי.

אולם יש הטוענים שאותו "חופש יצירתי" אינו נוגע כל כך לרפרטואר, אלא יותר לאפשרות של השניים לטייל בעולם. בשנה שעברה מונה מנהל חדש לבלט בולשוי, סרגיי פילין, שהכריז כי בכוונתו להגביל את מספר הופעות האורח של הרקדנים הראשיים בלהקות בחו"ל. ההחלטה הזו כנראה לא התקבלה באהדה מצדם של שני הכוכבים, שמרבים להתארח בשלל להקות ברחבי הגלובוס.

כך או כך, המנהל הכללי של תיאטרון בולשוי, אנטולי איקסנוב, זעם בתקשורת כנגד קכמן וכינה את המהלך "מתקפה". קכמן לא נשאר חייב; הוא פסל את הטענות וסיפר שהציע לרקדנים "מחיר שוק" והוסיף על הדרך דירה במוסקבה. הם עברו כדי להתפתח מבחינה יצירתית, התעקש.

ההתכתשות הזאת היא חלק ממאבק רחב יותר. כדי להבין אותו לעומק, יש לשוב לשנת 2007, אל הימים שבהם בלט מיכאילובסקי עוד לא בלט במיוחד. באותה שנה נכנס לתמונה קכמן, מיליונר בן 39 שעשה את הונו מייבוא פירות וטבע לעצמו את הכינוי המביך "הקיסר של הבננה". הוא פתח את הכיס, שפך 40 מיליון דולר אל קופת התיאטרון, ומונה על ידי הרשויות (שהתיאטרון בבעלותן) למנהל הכללי שלו. קכמן הסביר כי אף שלא היה מעורב בתחום התרבות לפני כן, הוא ביקר בתיאטרון מיכאילובסקי ופשוט התאהב.

בלט מיכאילובסקי, שהוקם על ידי הצאר ניקולאס הראשון ב-1833, ידע בעברו ימים של תהילה, וקכמן הפעלתן שאף לשחזר אותם. עשרות המיליונים שלו הושקעו בשיפוץ התיאטרון, הוא גייס רקדנים חדשים, הזמין את כוכב הבלט פארוק רוזימטוב להיות מנהל אמנותי, ובהמשך שילשל עוד כמה מיליונים אל התקציב השנתי. הלהקה העלתה גרסה חדשה ל"ספרטקוס", ולמרות שלפי הדיווחים ההפקה לא נעשתה בטוב טעם (שולב בה נמר אמיתי על הבמה, וב"גרדיאן" נכתב שהגלדיאטורים נראו כמו לקוחות בבר מפוקפק והנשים כזונות), היא הצליחה ללכוד תשומת לב.

ב-2008 הזמין קכמן את מיכאיל מסרר, מגדולי המורים הרוסיים לבלט, להעמיד את "אגם הברבורים", ובשנה העוקבת החתים אותו על חוזה לשלוש שנים בלהקה. היצירות שהעמיד מסרר החלו לזכות את הלהקה בשם בינלאומי, אך קכמן רצה יותר. הוא חיפש אמרגן שיביא את הלהקה לארצות הברית והגיע אל סרגיי דניליאן הניו-יורקי, שאחד מלקוחותיו הוא הכוריאוגרף נאצ'ו דואטו, שהנהיג את להקת המחול הלאומית של ספרד מאז ראשית שנות ה-90. ביולי 2010 הפתיע קכמן את עולם הבלט כשהכריז כי בתחילת 2011 ייהפך דואטו בן ה-54 למנהל האמנותי החדש של בלט מיכאילובסקי.

למה דווקא הוא?

מה ללהקת בלט קלאסי ולכוריאוגרף עכשווי כמו דואטו? זה בדיוק מה שכולם שאלו. אבל הצעד הנועז הזה של קכמן עורר הדים גם מעבר לפערים הסגנוניים, שכן דואטו הוא הזר הראשון שנבחר להוביל להקת בלט רוסית זה יותר ממאה שנה (האחרון היה מריוס פטיפה הצרפתי). ובכל זאת, למה דווקא דואטו? לפי השדכן דניליאן, קכמן הבין כי הוא זקוק לדואטו כדי למתג את הבלט שלו עם כוריאוגרף בינלאומי מצליח, וכי עדיף לו לאמץ את המחול העכשווי מאשר להתחרות עם להקות הבלט הגדולות (ובמיוחד בולשוי ומרינסקי) ברפרטואר הקלאסי.

"קכמן אהב את העבודות שלי וחיפש כוריאוגרף שיוכל לעשות את שני הדברים (קלאסי ומודרני, א"ס) ושיהיה מוכר בכל מקום, כך שללהקה תהיה חשיפה בינלאומית", אמר דואטו בראיון שערכתי עמו לפני כשנה. "הוא ראה יצירות שלי שהועלו בבולשוי ובסטניסלבסקי, צפה בכמה ראיונות אתי ואהב את האופן שבו אני חושב על מחול".

דואטו החמיא לכישורי הרקדנים במיכאילובסקי, אך הוסיף: "הם קצת כמו בתוך כותונת משוגעים, לכודים בטכניקה הקלאסית, ועליהם לשבור את זה. הם צריכים לדבר אל האדם של המאה ה-21 ולא אל העבר שלו". גם קכמן התבטא בתקשורת באותו טון, דיבר על כך שהבלט הקלאסי של היום לא תמיד תואם את רוח הזמן וכי הזמין את דואטו כדי לפתח את להקתו לכיוון עכשווי יותר. בשנה שחלפה יצר דואטו במיכאילובסקי כמה עבודות מופשטות שזיכו אותו בביקורות חיוביות, ובשלב מסוים ביקש ממנו קכמן ליצור גרסה של "היפהפייה הנרדמת", שהועלתה בסנט פטרבורג בדצמבר ועתידה לסייר השנה בניו יורק.

התפקיד הגברי הראשי ביצירה הוענק ללאוניד סרפנוב, רקדן מרכזי בבלט מרינסקי ששוכנע על ידי הסוכן שלו, אותו דניליאן, לעבור ללהקתו של קכמן. אלא שעל הצטרפותו של הכוכב החדש ללהקה האפילה בתוך זמן קצר הסערה התקשורתית סביב הגעתם של שני הכוכבים הגדולים יותר, אוסיפובה וואסילייב, כשגם המהלך הזה נרקח על ידי דניליאן, הסוכן של שניהם, שהולך ומסתמן כמי שמושך בחוטים של הבלט הרוסי.

מבקר המחול לוק ג'נינגס מה"גרדיאן", שנכח בבכורה של דואטו בדצמבר, טען כי ההחלטה להעלות גרסה עכשווית ל"יפהפייה הנרדמת" בסנט פטרבורג, באותו מקום שבו ב-1890 יצרו צ'ייקובסקי ופטיפה את גרסתם המקורית, היא פרובוקטיבית. לפני תחילת המופע היה ניתן לחוש את המתח באוויר, כתב ג'נינגס. התפאורה והתלבושות היו מקסימות והמוסיקה נוצחה בליריות סוחפת, המשיך, אולם הכוריאוגרפיה היתה מרתקת פחות.

גם המבקרים הרוסים לא השתגעו, הבהיר ג'נינגס. אחת מהן כתבה כי היה מדובר במחזה עצוב, וכי דואטו נדמה חירש למוסיקה של צ'ייקובסקי. "אין זה סביר כי זו ההפקה שעמה מיכאילובסקי יכבוש את ניו יורק", סיכם.

בחודש מארס בשנה שעברה, בשעה שדואטו התמקם בביתו החדש בסנט פטרבורג, סערה אחזה בבלט הגדול של מוסקבה. גנאדי יאנין, מנהל להקת הבלט של תיאטרון בולשוי, התפטר מתפקידו לאחר שתמונות ארוטיות שבהן הוא מצולם עם גברים אחרים הופצו באינטרנט. מקור אנונימי שלח דואר אלקטרוני למאות כתובות מייל ברוסיה ומחוץ לה ובו לינק לאתר האינטרנט שהכיל את התצלומים.

יאנין, אז בן 42, שהיה מהרקדנים הבכירים בלהקה, רקד בבולשוי מאז 1995 ומונה לתפקיד הניהולי ב-2003. הוא היה מועמד מוביל למשרת המנהל האמנותי של הבלט שבדיוק התפנתה באותה עת (בסופו של דבר, כאמור, סרגיי פילין קיבל את התפקיד). המצב הזה הוביל מבקרי מחול רוסים לשער כי מישהו הדליף או אפילו זייף את התצלומים, כדי למנוע ממנו לקבל את המשרה. אחרים סברו כי מדובר בחלק ממתקפה רחבה יותר על התיאטרון ועל המנהל הכללי שלו, אנטולי איקסנוב.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

כמה חודשים לאחר סקנדל התצלומים האירוטיים, בספטמבר, שוב עלתה הלהקה לכותרות. "אמריקאי מצטרף לבולשוי", זעקה הכותרת הגדולה של ה"ניו יורק טיימס". מדובר בדייוויד הלברג, כוכב תיאטרון הבלט האמריקאי (ABT) שהוזמן להיהפך לרקדן ראשי בבלט המוסקבאי. "בדיוק 50 שנה אחרי שרודולף נורייב תפס את תשומת הלב של העולם כרקדן הסובייטי המשמעותי הראשון שערק למערב", נכתב אז, "עוד מסע סמלי מתרחש - הפעם בכיוון ההפוך".

מריה אלאש עם הרקדן האמריקאי דייוויד הלברג בבכורה של "היפהפייה הנרדמת" בתיאטרון הבולשוי במוסקבה, 2011צילום: אי-פי

ואמנם, מאז עריקתו של נורייב לפאריס ב-1961, נהפכה העריקה של רקדני הבלט הסובייטים לתופעה רצינית, ובהקשר זה זכורים בעיקר מיכאיל ברישניקוב ונטליה מקרובה. תום המלחמה הקרה שם קץ לתופעה, ומאז הגיעו גם רקדנים זרים אל רוסיה מדי פעם. אולם עד כה הלהקות הרוסיות הגדולות לא ייבאו כוכבים מן החוץ. במלים אחרות, הלברג בן ה-29 היה לכוכב האמריקאי הראשון שהצטרף ללהקת בלט רוסית משמעותית כמו הבולשוי.

העומד מאחורי הקליטה של הלברג בבולשוי הוא אותו סרגיי פילין, המנהל האמנותי החדש שהחליט לשבור את הכללים. הוא ראה את הלברג מחולל במהלך סיור של תיאטרון הבלט האמריקאי במוסקבה. היה זה שבועיים בלבד אחרי מינויו, הוא הזמין את הרקדן לארוחת צהריים והציע לו את התפקיד. הלברג סיפר ל"ניו יורק טיימס" שהיה מופתע ומבוהל, אבל פילין הרגיע אותו והסביר שיאפשר לו להמשיך לרקוד גם בלהקה האמריקאית. "אני לא רוצה שתהיה בכלוב של זהב", אמר לו. הלברג, שרקד בתיאטרון הבלט מאז 2001, סיפר שנעתר להצעה לאחר חודשים של התחבטויות.

מה כל כך משך את הרוסים לגזול מהאמריקאים את הלברג? "הוא כנראה הדוגמה הטובה ביותר לז'אנר האצילי של רקדנים ממין זכר, טבעי לתפקידים הנסיכיים של הבלט", כתב אלסטייר מקולי, מבקר המחול של ה"ניו יורק טיימס". "טוהר הקוויות והסגנון שלו עולים על אלה של מרבית הרקדנים היום", הוסיף המבקר ללא היסוס. הלברג, מצדו, הרעיף שבחים על היחס הרציני והעמוק של הרוסים לבלט. "הסגנון של הבולשוי גדול ורגשי יותר, באופן שאני אוהב", אמר.

כאשר מקולי שאל את פילין אם בבולשוי עשויים כעת להזמין רקדנים נוספים מהמערב להצטרף לשורותיהם, השיב המנהל האמנותי כי "הם יצטרכו להיות ממש, ממש טובים!". המבקר הסביר באותה כתבה כי חלק מהאטרקטיביות של ההצעה נבעה מההזדמנות לרקוד עם אוסיפובה המהוללת, שעמה זכה הלברג לרקוד בעבר כשהתארח ברוסיה והיא בארה"ב. כעת הם כבר לא יזכו לרקוד ביחד, לפחות לא בבולשוי, אבל יש סיכוי שהם יתאחדו שוב על הבמה במיכאילובסקי; שכן קכמן סיפר באחרונה כי הוא זומם לפתות גם את הלברג להצטרף לשורותיו. ימים יגידו.

שנים של הזנחה

ועם זאת, נדמה שלבולשוי יש מספיק דאגות אחרות כרגע מאשר לשמור על הלברג, ואלו קשורות להיכל המפואר שלהם שנחנך בסוף אוקטובר, לאחר שיפוץ של שש שנים. התיאטרון הוותיק, שכולל לצד הבלט גם מערך אופרה ותזמורת, נוסד על ידי יקטרינה הגדולה ב-1776. ביתו הנוכחי נבנה ב-1825, לאחר ששריפה הרסה את המבנה הקודם. שתי שריפות אחרות פגעו במבנה לאורך המאה ה-19, וב-1917 הגיעה המהפכה הבולשביקית שזימנה פגיעות נוספות, משום שההנהגה הסובייטית השתמשה בתיאטרון לכינוסים פוליטיים שונים.

1,720 המושבים המרופדים הוחלפו אז ב-2,200 מקומות ישיבה קומפקטיים יותר, עיטורי הזהב הושמדו, פרסקאות מרהיבים כוסו בלבן וסמלי הצאר נעקרו מכל מקום. כל אלה חיבלו גם באקוסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה המבנה נפגע גם באחת ההפצצות. בשנות ה-2000, לאחר עשורים רבים של הזנחה, הבניין היה על סף התמוטטות.

השיפוץ המסיבי נועד להשיב לתיאטרון את התהילה האסתטית שהיתה לו בימי רוסיה הצארית, ובמקביל לשדרג את המתקנים השונים מבחינה טכנית. האקוסטיקה, הבמה הדינמית, בור התזמורת המורחב וחללי החזרות המחודשים - כולם הוסבו לסטנדרטים של המאה ה-21.

העיניים היו נשואות לאירוע הפתיחה הנוצץ, שהוקרן בבתי קולנוע ברחבי העולם והובא בשידור חי בטלוויזיה הרוסית. אפילו פועלי הבמה שולבו לצד המקהלה והתזמורת בקטע הפותח מתוך "החיים למען הצאר" של גלינקה. אחר כך גם הכרטיסנים של התיאטרון ביצעו ריקוד שיצר עבורם אלכסיי רטמנסקי. התוכנית האמנותית הרוסית-בלבד, שנמשכה שעתיים ונעה בין אופרה, מוסיקה ובלט, כללה גם אריות של צ'ייקובסקי ורחמנינוב, טנגו מהבלט "תור הזהב" של שוסטקוביץ' ואדג'יו מ"אגם הברבורים" שביצעה סווטלנה זכרובה.

זמרים שונים מחו"ל הגיעו להופיע (כמו נטלי דסיי וויולטה אורמנה) אולם פלסידו דומינגו, שהיה אמור לבוא, ביטל. במקור דובר גם על אורחים רמי מעלה שונים, אך בסופו של דבר לא הגיעו דמויות מסעירות רבות, ואפילו פוטין הבריז. נשיא המדינה מדוודב דווקא הגיע (הוא נאם בפתח הערב ודיבר על הבולשוי כמותג לאומי), ולצדו נכחו פוליטיקאים, אמנים ודוגמניות. אלה שלא הצליחו להשיג כרטיסים עמדו מחוץ לתיאטרון וצפו באירוע על מסכים גדולים.

אלא שמאחורי הפסאדות המלוטשות והתוכנית האמנותית המפוארת הסתתר ניחוח של ריקבון. זה נבע מעיכובים בלוחות הזמנים, שערוריות, התפטרויות וחריגות תקציביות. התיאטרון היה אמור להיפתח במקור ב-2008, אבל מועד הפתיחה נדחה כמה פעמים, ובסופו של דבר התעכב בשלוש שנים. עלות הפרויקט זינקה לאורך תקופת השיפוץ ל-760 מליון דולר, פי 16 מההערכה המקורית, ובספטמבר 2009 נפתחה חקירה פלילית על מעילה בכספי המיזם (היו טענות כי עובדי מדינה שילמו לקבלן אחד שלוש פעמים על אותה עבודה). בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום ובבולשוי הכחישו את כל העניין, אך הקבלן הראשי הוחלף באותה שנה.

"השחיתות ברוסיה שאנחנו רואים בכל מקום בחברה שלנו הגיעה בשנים האחרונות לבולשוי", אמרה אנסטסיה וולוצ'קובה למרים אלדר מה"גרדיאן". "ההנהגה אינה מקדישה מספיק תשומת לב לתהליך היצירתי, אלא לעסקים, מסחר, כסף".

וולוצ'קובה, הבלרינה שפוטרה מהבולשוי ב-2003 בשל עודף משקל, תיארה את הבולשוי באותה כתבה כמעין סוכנות ליווי לתורמים עשירים. "מאורגנות מסיבות לאוליגרכים וספונסרים והם מזמינים בלרינות מהבולשוי", אמרה וולוצ'קובה. "הבנות האלה לא מוזמנות באופן פרטי, אלא דרך הנהלת הלהקה. לבנות נאמר שאם יילכו למסיבה יהיה להן עתיד. אם לא, הן לא ייצאו לסיור הבא". דוברת הבולשוי כמובן הכחישה את הדברים מכל וכל.

תיאטרון הבולשוי. שיפוץ של שש שנים צילום: אי-פי

למרות שבלהקה השקיעו בשנים האחרונות ברפרטואר רענן (הם הביאו כוריאוגרפים כמו טווילה טארפ וכריסטופר וילדון, ובשנה הבאה יעלו את גרסתו של ויין מקגרגור ל"פולחן האביב"), אלדר כותבת כי הביקורת כבר לא מהללת אותה כבעבר. כמו כן, מתייחסת אלדר למנהל הכללי איקסנוב, שרבים ציפו כי יפרוש בשנה שעברה כשהחוזה שלו נגמר. החוזה שלו חודש, הסבירה, אך סמכויות רבות נלקחו ממנו למשרד התרבות הרוסי. לטענתה, גם אלכסיי רטמנסקי, שעבר לתיאטרון הבלט האמריקאי, עזב את הניהול האמנותי בבולשוי ב-2008 לאחר תסכולים מהפוליטיקות של המקום.

ויש גם כאלה שלא השתגעו על עבודות השיפוצים במבנה התיאטרון. הרקדן המוערך ניקולאי ציסקרידזה אמר באחרונה בראיון כי "זה כמו שאתה במלון בטורקיה, והמלון מנסה להידמות לתיאטרון בולשוי". הוא הוסיף כי הפיתוחים על הקירות נראים כמו פלסטיק שצבוע בזהב, והתלונן על התקרות הנמוכות בחדרי החזרות. "זה בלתי אפשרי להרים בלרינה", אמר, "היא תחטוף מכה בראש".

אבל כל אלה לא פגעו כלל בביקוש האסטרונומי בקרב הציבור לפקוד את ההיכל המקודש. התקשורת הרוסית דיווחה כי לאחר פתיחת התיאטרון התור לכרטיסים היה ארוך ומייגע. ב"טיימס" של מוסקבה סיפרו על ספסרים ששכרו הומלסים כדי לתפוס מקום בתור עם עלות השחר, וכי באי התיאטרון התעמתו עם האנשים שנחשדו במעשים הללו. רקדנים עורקים, אוליגרכים משתלטים, מנהלים מתפטרים ואמריקאים פולשים; הכל משתנה חדשים לבקרים, אבל אם יש דבר אחד שנותר קבוע ברוסיה זה קהל הצופים - הם לא יפסיקו לרוץ אל הבלט. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ