שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השעון המתקתק של הכוריאוגרף והבמאי ביל טי ג'ונס

סיפורים בני דקה מרכיבים את יצירתו החדשה של ג'ונס. שובו לבמה היא הזדמנות עבורו להוכיח כי לא איבד את הדחף לדון בשאלות של אהבה וזהות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מפתה לומר שהקריירה של ביל טי ג'ונס התפתחה במסלול אופייני, מהשוליים של עולם האמנות אל מקום מרכזי בו. ג'ונס, כוריאוגרף, כותב ובמאי תיאטרון, שהמוניטין שלו נבנו על יצירות פרובוקטיביות המשלבות אסתטיקה אמנותית וסוגיות חברתיות, עבר מסע ארוך עד שזכה בשני פרסי טוני לכוריאוגרפיה ובאות כבוד של מרכז קנדי. אבל ג'ונס, בראיון עמו, מדגיש שהוא עדיין "זר בארץ זרה", שנע "בחוצפתו" הלוך ושוב בין קהל אוונגרדי למסחרי.

ב"Story/Time", יצירתו החדשה, שהוצגה בבכורה לאחרונה בסדרת "פיק פרפורמנססז" באוניברסיטת מונטקלייר סטייט בניו ג'רסי, הוא חוזר רשמית להופיע לאחר כמה שנות הפסקה, וחוזר גם להלך הרוח הניסיוני. לדבריו, המופע שואב את השראתו מהיצירה "Indeterminacy" של המלחין ג'ון קייג' שבוצעה לראשונה ב-1958. היצירה המוסיקלית היא סדרה של סיפורים בני דקה בסגנון ספוקן וורד, קטעי שירה מדוקלמים, שבכל פעם בוצעו אחרת ובסופו של דבר הוקלטו באלבום. בגרסתו של ג'ונס הוא יושב ליד שולחן על הבמה, קורא סיפורים משלו, אוטוביוגרפיים ברובם, ותשעת חברי הלהקה שלו מקיפים אותו. כל הצגה נמשכת 70 דקות וכוללת 50-70 סיפורים, ונוסף על כך גם שתיקות.

מה שמחבר בין הגרסה החדשה של ג'ונס למקור של קייג' הוא השימוש במזל; הסיפורים והסדר שבו הם נקראים נבחרים באקראי בכל הופעה. הכוריאוגרפיה, המוסיקה והפסקול האקלקטי של טד קופי, המנוגן בעזרת מחשב, אינם מסונכרנים תמיד. הרעיון האמנותי, שהגה לראשונה קייג' (והכוריאוגרף מרס קנינגהם, שעבד בצמוד לקייג', הירבה לעשות בו שימוש), הוא שהצרימה וההתנגשות מאפשרות לקהל לקבוע מהם היחסים שעל הבמה. מגבלת הזמן של דקה כופה על היצירה את המבנה הפורמלי.

"אפשר לומר שעד כה כל דבר בחיי היה קשור ליצירה הזאת", אומר ג'ונס, שבסוף 2010 מיזג את להקת המחול "ביל טי ג'ונס/ארני זיין" עם "דאנס תיאטר וורקשופ" ויצר מהן את "ניו יורק לייב ארטס", ארגון חדש להפקה והגשה בהנהגת אמנים. "בשנים האחרונות הקדשתי תשומת לב רבה לעשיית משהו שאולי לא מתאים לכולם, אבל זה אולי חלק מהשיח הגדול הסובב את האמנות ומגדיר מחדש מהי וכן הלאה".

ביל טי ג'ונס (משמאל) בחזרות על יצירתו החדשה "Story/Time"צילום: ניו יורק טיימס

באחד הסיפורים ביצירה החדשה, למשל, אשה יושבת לבדה על ספה "ומוטרדת משום שאין לה כסף לשלם את המשכנתה", כדברי ג'ונס. בעל הבית אונס את בתה של האשה, והריקודים מחקים את המעשה בפנטומימה. לפעמים המחול עצמאי ואינו קשור לנרטיב, והתנועות חושניות ותוקפניות לסירוגין. השעון מתקתק את השניות שנותרו למגוון רחב של סיפורים: ג'ונס קובר את אמו, מספר על מות בן זוגו ארני זיין ועל אשה שנכווית לאחר לילה של שתייה.

"Story/Time" ממשיך את השיח על אמנות שהחל בתקופה שג'ונס וזיין הקימו את להקתם ב-1982, אומר ג'ונס. הוא מעריץ ותיק את קייג' ואהב את התעקשותו ב"Indeterminacy" שהקהל יעניק בעצמו משמעות ליצירה ויגלה קשר בין הצלילים לסיפורים. "הוא שינה את צורת המחשבה שלו על תפישת הקהל", אומר ג'ונס. "זה היה החופש שהבטיחה לו היותו אמן עצמאי והרפתקן".

זיגזג אמנותי

ג'ונס רזה כבעבר, שערו נמלא שיבה. מחרתיים, 15 בחודש, ימלאו לו 60 וכולו אנרגיה עצבנית. "אין הרבה אנשים כמוני, שהיו מסוגלים לעבור מהעולם של ‘ניו יורק לייב ארטס' לברודוויי, הלוך ושוב", הוא אומר. "זה רעיון מלא חוצפה ועדיין לא ברור אם זה עובד. אבל לעזאזל, למה לא לנסות?"

ג'ונס נמנה עם קומץ כוריאוגרפים שנחלו הצלחה בצורות שונות של אמנות ועם קהלים שונים. כך אומרת לינדה שלטון, מנכ"לית תיאטרון ג'ויס הניו-יורקי, ומזכירה את טוויילה תארפ ואת גארת פייגן כדוגמאות נוספות. "הוא עושה את זה, והוא עושה את זה טוב", אומרת שלטון על הזיגזג האמנותי של ג'ונס.

בעולם שעיצב אותו (ואת קייג', שהשנה מלאו מאה שנים להיוולדו), הוא אומר, יש פער שלכאורה אי אפשר לגשר עליו בין תרבות שנחשבת לפופולרית ובין תרבות גבוהה. "בעיני זה כבר לא נכון", הוא אומר. "הטעם שלי במוסיקה, הסרטים שאני רואה; החברים שלי ואני - אנחנו אוהבים סרטי פעולה, אנחנו אוהבים כל מה שקשור למיתולוגיה או לפנטסיה, אנחנו משוגעים על פעלולים מיוחדים". הוא מוסיף: "לאיזה מרחק אפשר לגרור את הקהל? אני לא יודע. אני מאמין בברודוויי החדשה, אני מאמין שזה אפשרי, לכן אני כאן".

"Story/Time" עולה לבמה אחרי "פלה!", מחזמר מצליח שזכה בטוני על כוכב האפרוביט והאקטיביסט הניגרי פלה קוטי. הוא ממקד מחדש את תשומת הלב בתעוזתו של ג'ונס ככוריאוגרף וכמבצע. הוא כתב להצגה כ-150 סיפורים וצימצם אותם לדקה כל אחד.

"כשהתחלתי לכתוב אותם חשבתי שאחבר יצירה שתחזיר אותי לבמה, משהו שהברכיים בנות ה-60 שלי יוכלו לעמוד בו", אומר ג'ונס. ג'ד וילר, המנהל האמנותי ב"פיק פרפורמנסס", אומר ש"Story/Time" שונה מאוד מכל דבר אחר שעשה ג'ונס. "הוא אף פעם לא מסתפק, והוא גם לא צריך להסתפק, בעבודה במתכונת מסוימת אחת. הבעיה האמיתית היא האנשים שמפקפקים בכך שהקהל יתעניין מבלי לתת לו הזדמנות להחליט בעצמו, והוא לא מפקפק בקהל שלו".

אף שנדמה כי ג'ונס עובד על פי מפת דרכים אמנותית פתלתולה, כל המיזמים שלו, הוא אומר, דנים שוב ושוב בשאלות על אהבה, היסטוריה וזהות, אותן שאלות שבהן פתח את מסעו עם זיין. אחרי "Story/Time", שתנדוד בהופעות בארצות הברית עד יולי, ג'ונס ימשיך לעבוד על המחזמר "סופרפליי" המבוסס על הסרט מ-1972 שבמרכזו סוחר סמים ניו-יורקי שרוצה לפרוש. ג'ונס מבטיח חוויות ניסיוניות נהדרות של צליל, שיכללו את הפסקול המקורי שכתב קרטיס מייפילד ומוסיקה אחרת. לאחר מכן מתוכננת העלאתו של מחזמר נוסף שכתב, "על דמות חשובה בעולם הריתם אנד בלוז". "מבחינות מסוימות אני בשיא כוחי, אבל אני עדיין צריך להוכיח כל מיני דברים", אומר ג'ונס. "זאת דרך נוספת לומר שעדיין יש לי תיאבון".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ