שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איפה נפגשים ריקוד ואנימציה? על היצירה שנת השפן

אלעד סמורזיק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד סמורזיק

הווידיאו פלש כבר לפני שנים אל בימת המחול, אך בזמן האחרון נדמה שיותר ויותר כוריאוגרפים בזירה המקומית בוחרים לפלרטט עמו. לרוב מלווה את הריקוד סרט; האנימציה היא אורחת נדירה יותר במחוזות הללו. יוצא דופן הוא שיתוף הפעולה המסקרן בין האנימטורית אסנת ולד לכוריאוגרפית אפרת רובין, שמבקשות זה כמה שנים לשלב בין התחומים.

"אני רואה את הפירוק של התנועה באנימציה כסוג של מחול", טוענת ולד, שנמצאת בחודש השביעי להריונה. כדי להדגים זאת היא נזכרת בתקופה שבה עמלה על האנימציה ל"ואלס עם באשיר" והקדישה יום שלם לשתי שניות בלבד. "כשאני חוזרת על התנועה הזאת כל היום, מדייקת אותה וצריכה להבין לאן האצבע מגיעה, לאן הראש זז, מתי הוא ממצמץ ואיך הוא פותח את הפה - זה כבר מאבד את הקונטקסט ונהפך לסוג של ריקוד", היא אומרת.

ברפרטואר המשותף של השתיים יש שלוש עבודות, והיום הן יעלו בבכורה את הרביעית - "שנת השפן", יצירה בת 50 דקות שתוצג במסגרת פסטיבל "קליפה אדומה" בתיאטרון קליפה בתל אביב (מופע נוסף יועלה ביום שני). בעבודה זו, כמו בשתיים מהקודמות, הן משלבות מחול עם הקרנת פיקסלציה - זן של אנימציה שבו בני אדם מצולמים בשיטת סטופ-מושן, פריים אחר פריים. לאחר מכן הפריימים מחוברים בחדר העריכה, כדי ליצור אשליה של תנועה.

"מה שמדהים בפיקסלציה זה שאפשר לייצר באמצעותה דברים שאי אפשר לבצע במציאות", אומרת רובין. "פעמים רבות אנחנו נכנסות לסטודיו עם דימוי תנועתי שמתברר כבלתי אפשרי. באנימציה אפשר לממש הכל".

פרסומת לגזר

המופע החדש מתקדם כמו פאזל של דימויים חזותיים, שאת רובם מכנות היוצרות "דיוקנאות של אנשים בקופסאות". בין תיאטרון-מחול להקרנות אנימציה, היוצרות מופיעות לצד אופיר יודילביץ' ויובל גולדשטיין - רקדנים בעלי שפה אישית מובהקת. קטעי המחול כוללים גבר שנע בקופסה גדולה המכילה טלוויזיה (שבה מוקרן בין השאר סרט אירוטי עתיק); אשה שפלג גופה העליון מבצבץ משידה גדולה, עתירת מגירות שנפתחות בהדרגה וחושפות אובייקטים; ומומחה באסטרולוגיה סינית שמדבר ללא הרף ומנסה לנתח דמויות מהקהל.

גם שם המופע מתכתב עם המיסטיקה הסינית (שנת השפן היא השנה שבה נוצרה העבודה). מנין נובע העניין בתחום? רובין מספרת כי היא נשואה לאנימטור יונתן כצמן, שמשפחתו מעריצה את האסטרולוגיה הסינית. זה מתחבר עם המופע בעיקר בניסיון להבין או לתרגם את האחר, מסבירה ולד, "המקום שבו מלבישים אישיות על האדם שמולך".

סרטוני האנימציה מוקרנים על חלקי תפאורה ומציגים את ארבעת הפרפורמרים בהרכבים משתנים. אפשר לראות שם את יודילביץ' בריטואל של בוקר; בקטע אחר אצבע ענקית דוחפת אותו בחלל לבן; סרטון נוסף מציג את ולד בתקריב, כאשר סביב ראשה חגות מיניאטורות של הדמויות האחרות; ובסוף הערב מוקרן מעין סרט פרסומת לגזר בכיכובו של גולדשטיין, שמצטיין בהגשת טקסטים.

השילוב בין הקומיות לרצינות באישיותו של גולדשטיין מזכיר לרובין את אופיה של היצירה כולה. "העבודה נמצאת על הגבול שבין מצחיקה לטראגית", היא מבהירה. "חשוב לנו שלא תהיה רצינית מדי".

קופסה שחורה

להבדיל מעבודתן הקודמת, "יום" (2009), שהתבססה על ספרו של ז'ורז' פרק, "איש ישן" - הפעם לא נעשה שימוש במקור השראה יחיד. "החלטנו לברוא עולם משלנו לפי סיפורים שלנו ושל הרקדנים", מסבירה רובין. בפסטיבל "אינטימדאנס" האחרון הן העלו עבודת סולו שבה רקד יודילביץ' בחלל קטנטן מוקף קירות. המופע החדש הוא למעשה פיתוח שלה.

השתיים מדברות על התקדמותן מאז "יום", שבו האנימציה הוקרנה על מסך קונוונציונלי מאחורי הרקדנים. "מאז למדנו שאנחנו רוצות יותר הצטלבויות", אומרת רובין, "וגם לתת יותר מקום רק לאנימציה או למחול", ממשיכה ולד, "אחד הדברים שהיו חשובים לנו הוא למקם את ההקרנה בצורה פחות סטנדרטית, לא על מסך, כדי שתהיה חלק אינטגרלי מהמופע".

ואולם, גם בעבודה החדשה הן עשו שימוש במקורות טקסטואליים. אחד מקטעי הסולו של גולדשטיין, שבו הוא לובש חליפת טריינינג לבנה "של ערס", כהגדרת רובין, וברדס עם אוזני שפן, הושפע מ"פעולה ללא מלים" של סמואל בקט.

אסנת ולד (מימין) ואפרת רובין. הפיקו את המופע מכספן צילום: נועה יפה

השפעה מרכזית נוספת הגיעה מניסוי מחשבתי של הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין, שבחן את האופן שבו אנו מתקשרים. הוא תיאר מצב שבו לכל אדם יש קופסה ובתוכה דבר מה שכולם קוראים לו "חיפושית", אך אף אחד לא רשאי להביט בקופסה של זולתו, אלא רק בשלו. "בהתחלה דיברנו על דיוקנאות של אנשים בקופסאות. בהדרגה הבנו שאנחנו מדברות על הקופסה שאנחנו נמצאים בה, אבל גם על הקופסאות שבראש שלנו", אומרת ולד. "דיברנו על המקום שבו חולקים מחשבות; הבמה היא הקופסה השחורה שבה הבמאי מנסה לתאר את מחשבותיו לקהל".

כמו זוגיות

שתי היוצרות נפגשו בבצלאל, בקורס לרישום של אלי שמיר. ולד, בת 33, הגיעה למחלקת האנימציה במקום לאחר שהשלימה תואר בפיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית. כיום היא מלמדת בבצלאל ועובדת כאנימטורית במסגרות שונות. באחרונה אף השתתפה בפיתוח סרטו החדש של ארי פולמן, "כנס העתידנים". יש לה ניסיון בריקוד, והיא אף מעבירה סדנה על תנועה בבצלאל, אבל במופע החדש הנוכחות שלה על הבמה סטטית למדי.

רובין, בת 34, הגיעה אל לימודי התקשורת החזותית בבצלאל לאחר שחיה כמה שנים בבריסל, שם למדה מחול בסטודיו P.A.R.T.S של להקת "Rosas" תחת ניהולה האמנותי של אן תרזה דה קירסמאקר. היא בוגרת מגמת המחול בתיכון תלמה ילין והיתה רקדנית מצטיינת בצה"ל. כיום, במקביל לשיתוף הפעולה עם ולד, היא מלמדת מחול, עוסקת בעיצוב גרפי ויוצרת ככוריאוגרפית עצמאית.

החיבור בין שתי הדיסציפלינות מאתגר תכופות את שיטות העבודה המקובלות בכל אחת מהן. "אני רגילה לעבוד בסטודיו ואוסי רגילה לעבוד מול המחשב", מזכירה רובין, "אבל אנחנו כל הזמן מנסות לשבור הרגלים". ולד מוסיפה כי ליצירה המשותפת יתרון: "יש לנו צורות מחשבה שונות ודרכים שונות לתקוף דברים, אבל לעתים אנחנו חושבות כמו מוח גדול משותף, משלימות זו לזו משפטים. אני חושבת שזה גם מזרז את התהליך ולוקח אותנו למקומות פחות צפויים. אנחנו מנחילות זו לזו שיטות עבודה חדשות וגם מתווכחות".

יש הרבה ויכוחים?

"תמיד יש ויכוחים", משיבה ולד, אך רובין ממהרת להבהיר כי אינם רבים. "זה כמו זוגיות", מסכמת ולד.

מה היה קשה במיוחד בהפקה החדשה?

רובין: "העבודה במקביל על הבמה ועל הווידיאו. שניהם חשובים לנו ויש קושי להתייחס לכל אחד מהם באותה תשומת לב".

ולד: "באופן אידיאלי שתינו מעורבות בשני התהליכים כל הזמן, אבל מפאת לוחות הזמנים אנחנו נאלצות לחלק את המשימות. היה לנו גם קשה להתפשר על פנטסיות. לפעמים לא נראה לנו הגיוני שיש מגבלות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ