בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה שהביאה את השינוי ללהקת המחול הקיבוצית

אמירה תאומי, המנכ"לית החדשה, מודה שאינה מבינה במחול. את הסיבה לכך שאינה מתקשה לפעול לצד המנהל האמנותי, תולה בתו של עודד תאומי בבית שבו גדלה

7תגובות

דבר בערב הגאלה החגיגי של להקת המחול הקיבוצית, שהתקיים לפני כחודש בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה, לא העיד על השנה הקשה שעברה על הלהקה ועל המנכ"לית הטרייה שלה, אמירה תאומי. היה שם קייטרינג משובח, אורחים מבוססים ששילמו מאות שקלים לכרטיס, נותני חסות שסמליליהם עיטרו את הבמה ויצירה חדשה של רמי באר - "אמבכלל". כן, והיתה גם מנכ"לית אנרגטית שלא חדלה לחייך.

אל התפקיד פסעה תאומי לפני שנה בדיוק, חודשים ספורים לאחר שהמנכ"ל הקודם, נתן טל, עזב בטריקת דלת, לאחר מאבק על אופי הלהקה נגד באר, המנהל האמנותי הוותיק. עזיבתו חידדה את הקונפליקט שרחש זמן מה בין הזרוע הניהולית, שעבדה עד לא מכבר בקיבוץ שפיים, והלהקה עצמה, הפועלת בקיבוץ געתון שבגליל המערבי.

שלושה חודשים לאחר שטל הלך, הכריזו על התפטרותם ארבעה עובדי הנהלה נוספים, בהם הסמנכ"ל ומנהלת השיווק. כך נראתה נקודת הזינוק העגומה של תאומי, שנדרשה להקים מחדש את המערך הניהולי, הפעם בגעתון, בצמוד ללהקה, ובד בבד להתמודד עם הגירעון הנצבר, שהלך ותפח עד לכחמישה מיליון שקלים. "נכנסתי למקום שלא היו בו עובדים, לא כסף, לא משרדים - כלום", אומרת תאומי.

אורי נבו

בתחילת הדרך, היא מספרת, "התמודדתי עם טלפונים נזעמים ומאיימים של ספקים שלא שילמו להם. לעובדים ולרקדנים לא שולמו הפרשות סוציאליות במשך שנה אחורה".

תאומי מיהרה לאייש את המשרות החסרות ולקבוע ללהקה תוכנית התייעלות חסכנית. "אם 2010 נסגרה בגירעון של 1.8 מיליון שקל, את 2011 כבר סגרנו בגירעון של כ-300 אלף שקל", היא אומרת. "אנחנו עובדים בחנק, זה תהליך של הבראה וצמצום של הרבה משרות שהיו בשפיים וויתרתי עליהן. לא פיטרתי רקדנים, אבל זה התבטא בתשומת לב לכל דבר. הניהול הכלכלי של הלהקה לקה בחסר, בלשון המעטה".

קיצצת במשכורות?

"לא. יותר מזה - בינואר 2011 קוצצו 4% לכל העובדים, ובדצמבר, לאחר שייצבנו את המקום, החזרתי אותם. היום לכולם משולמות זכויות סוציאליות. צימצמנו בהוצאות וקיבלנו החלטות ניהוליות, כמו זו שלא יוצאים להופיע באולמות שאינם מסוגלים לשלם את המינימום. הם היו יוצאים לאולמות כדי לעשות וי על הופעה, ומפסידים 20 אלף שקל. נגמר".

גם את שיווק הלהקה בחו"ל סימנה תאומי כמטרה, לאחר שבשנת 2011 יצאה הלהקה לסיור אחד בלבד, בארצות הברית. "היום יש לנו הרבה סיורים בדרך", היא אומרת. "בדיוק שבנו מסיור בהודו, במארס אנחנו נוסעים לספרד, ביוני לאיטליה, ביולי אנחנו אמורים להיות בסין ובספטמבר בדרום אמריקה".

נועה יפה. איפור: יערית סביניר

לצד ההתנאות בהישגים, יש בפיה של תאומי ביקורת על תפקודה של המדינה בתחום זה: "אנחנו מדינה שלא יודעת לייצא את התרבות שלה. יש מדינות שעוזרות ומשלמות לגופי התרבות שלהן כשהם יוצאים החוצה. אצלנו זה קיים בזעיר אנפין. ישנו קשתו"ם (אגף קשרי תרבות ומדע במשרד החוץ, א"ס), שתומך בכל גופי התרבות בישראל בחמישה מיליון שקלים בשנה בלבד. הוא לא יכול לכסות ללהקה כרטיסי טיסה לארבעה סיורים".

במסדרונות הקאמרי

תאומי, בתו של שחקן התיאטרון עודד תאומי, נולדה בתל אביב ב-1967, הצעירה בשתי אחיות. "הייתי ילדת תיאטרון שמסתובבת במסדרונות הקאמרי", היא מספרת. "החזקתי את הטקסטים לאבא שלי כשעוד לא ידעתי לקרוא, הייתי הולכת אתו לחזרות ונוסעת להצגות בכל הארץ".

מאז שהיתה בת 16 עבדה כסדרנית בתיאטרון. "היה ברור לי ולכולם שאהיה שחקנית", היא מספרת, "וזה מה שתמיד אמרתי".

ואמנם, כשמתבוננים בתאומי, טיפוס אקספרסיבי ומלא חיים, נדמה לרגע שמדובר בשחקנית. אלא שהחיים כיוונו אותה אחרת. בתיכון חדש בתל אביב שבו למדה (ובו שימשה אמה סגנית המנהל) לא נפתחה באותם ימים מגמת תיאטרון, מחוסר ביקוש, ובמקום זאת היא למדה קולנוע. "תמיד הייתי פעילה בארגון הטקסים, הכנסים, מסיבות הסיום, הייתי ראש מועצת תלמידים", היא מספרת בחיוך. "הייתי עסקנית כזאת". לתיאטרון צה"ל לא התקבלה, ושירתה כעורכת וידיאו.

אחרי השירות הצבאי החלה ללמוד משחק בבית צבי, אך נטשה את הלימודים באמצע השנה הראשונה. "כנראה לא מספיק רציתי", היא אומרת. "לא רציתי לוותר על כל החיים שלי, ובית צבי דרש ויתור טוטאלי על החיים הפרטיים. אני לא מצטערת שאני לא שחקנית היום. אבל היה לי ברור שאשאר בתחום התרבות, כי נולדתי לזה, מגיל אפס אני שם".

גדי דגון

באותם ימים עבדה תאומי בטלוויזיה החינוכית כמנהלת ההפקה של "עניין של זמן" ומילאה תפקידים שונים בסינמטק תל אביב. את לימודי המשחק היא החליפה בלימודי משפטים, אבל אחרי שנה כעורכת דין עזבה את התחום, עבדה שנה באופרה הישראלית, מילאה כמה משרות מחוץ לעולם התרבות ועשתה תואר שני במינהל עסקים.

בהמשך הדרך היא ניהלה במשך שלוש שנים את משכן שטיינברג בחולון ואז עברה לנהל את היכל התרבות באשקלון. את המשרה באשקלון עזבה לאחר שהגיע מנכ"ל חדש לעירייה "שעשה כל מיני שינויים שלא הסכמתי אתם". ואז ישבה בבית ללא עבודה במשך שנה. "אני זוכרת שאנשים אמרו לי להתפשר, כי היו הצעות בדרך שלא לקחתי, אבל אמרתי שאני רוצה את העבודה שתצעיד אותי קדימה. זה היה קשה, עשיתי עבודות משפילות בשביל שיהיה לי כסף לקנות במכולת. אבל אמרתי שאני רוצה את העבודה שמגיעה לי, ובסוף קיבלתי אותה".

עד כה לא הקימה משפחה, והיא אומרת בגילוי לב: "אני מתה להתאהב". ובעודה צוחקת היא מוסיפה: "אולי יהיו שיבואו אחרי שיקראו את הראיון ויגידו, ‘אנחנו רוצים אותך'".

בשנים האחרונות נאבקים הוריה של תאומי במחלת הסרטן. אביה הצליח לנצח את המחלה פעמיים ואילו אמה חוה מתמודדת בתקופה האחרונה עם לוקמיה. "היא עברה שתי השתלות מוח עצם השנה והמצב לא טוב", אומרת תאומי. "זו תקופה קשה מאוד בשבילי, לשלב בין העבודה לבין הניסיון להיות אתה כמה שיותר".

איזה מין חיבור יש לך עם אביך?

"מדהים. אבא שלי היה סוג של חבר הכי טוב המון שנים. אני זוכרת שהייתי הולכת לתיאטרון, דבוקה אליו, והיו אומרים שמקנאים ביחסים שלנו, כי באמת היו לנו יחסים מדליקים. ואני כל כך דומה לו מבחינה פיסית שזה מפחיד. יש לנו אותו מבנה אצבעות ולשנינו יש חצי גבה. יש לנו גם אותן האינטונציות".

אלון רון

ומה זה אומר להיות בת של אישיות מוכרת ומוערכת?

"כולם חושבים שזה קל, אבל זה לא. זה נורא פוגע כשמציגים אותך כ'בת של'. אחותי למשל נהגה להסתיר שהיא הבת של אבא. אני לא הייתי מהמסתירות, אבל תמיד היתה המלחמה על הזהות העצמאית. בדייטים למשל אני אף פעם לא אומרת את שם המשפחה שלי. היום, כשאני בתחום המחול, זה פחות בולט. חלק מהרקדנים בלהקה בכלל לא יודעים מי זה עודד תאומי, וזה כיף. זאת אמירה המנכ"לית נטו, והיא לא סוחבת אתה איזו הילה".

הקהל והכסף

תאומי מנהלת גוף בעל מסורת מפוארת. להקת המחול הקיבוצית נוסדה על ידי יהודית ארנון, כיום בת 85. בשנות ה-60 קיימה ארנון פעילויות מחול בקיבוץ געתון, ואלה התגבשו לכדי להקה רשמית ב-1970. במשמרת שלה, שנמשכה 25 שנים, פעלה הקיבוצית כלהקה רפרטוארית שהעלתה יצירות של מגוון כוריאוגרפים, לרבות ענקי מחול כמו ירי קיליאן ומץ אק. ב-1980 הצטרף ללהקה הרקדן רמי באר ובהדרגה גם החל ליצור בעבורה. ב-1996 הוא מונה למנהל האמנותי ומאז הלהקה מעלה בעיקר את יצירותיו.

כיום הקיבוצית מאגדת בתוכה שלושה הרכבים: להקה בכירה המונה 15 רקדנים, להקה צעירה שבה כעשרה רקדנים והרכב נוסף המעלה מופעים לילדים. מתקניה כוללים היום שמונה חללי סטודיו ואולם מופעים. תאומי אחראית גם על פעילויות "כפר המחול הבינלאומי" בקיבוץ געתון, הכוללות אירוח רקדנים מכל העולם, קורסים המתקיימים במשך השנה ומיזם המשלב רקדנים יהודים וערבים. בקיבוץ גם פועלים הסדנה למחול, המכשירה רקדנים בוגרים, והאולפן למחול, המיועד לתלמידים עד גיל 18.

"כיף-כפים" מאת רפי באר. להקת המחול הקיבוצית

מחזור הלהקה בשנת 2011 היה כ-11 מיליון שקלים. משרד התרבות הקציב לה תמיכה שוטפת של 4.2 מיליון שקלים ותוספת של 340 אלף שקלים כגוף הפועל בפריפריה; התנועה הקיבוצית הקציבה לה 400 אלף שקלים, ואותו סכום גויס מתרומות. סך הכנסות הלהקה מתמיכות ותרומות היה איפוא 5.4 מיליון שקלים, והיתרה באה מהכנסות עצמיות.

"להעלות הפקת מחול זה דבר יקר", אומרת תאומי. "מחוץ לתל אביב אין קהל מטורף למחול, לא צובאים על הדלתות ולא אוזלים הכרטיסים. ולאולמות אין היום כסף לקנות הופעת מחול במחיר שהיא עולה. אז כשאתה יוצא להופעה אתה יודע שאתה מפסיד כסף, השאלה כמה, ואם אתה יודע לכסות את זה בהכנסות האחרות שלך". המופעים של הקיבוצית בתל אביב, היא מוסיפה, כרוכים בהוצאות אדירות של הסעת הרקדנים ושינוע הציוד מהצפון.

כדי להתמודד עם המצב החליטה תאומי לנסות לאתר גורם מוניציפלי שיאמץ את הלהקה שיפרוש עליה חסות ויזרים עוד כספים. היא ניהלה מגעים עם כמה גורמים, אלא שאשת העסקים רעיה שטראוס, התומכת בלהקה, התעקשה שהקיבוצית תמשיך להיות מזוהה עם הגליל. לפיכך פנתה שטראוס למועצה האזורית מטה אשר ולעיריית עכו ורקחה עמן את מה שמכנים בלהקה "הקואליציה הצפונית". שטראוס ושתי הרשויות הללו צפויות לתמוך בלהקה החל ב-2012 בסכום של מיליון שקלים בשנה, ובתמורה תשנה הלהקה את שמה ל"להקת המחול הקיבוצית גליל מערבי". ההסכמה לכך התקבלה, מסבירה תאומי, אך זה עדיין לא נחתם רשמית.

מה השכר הממוצע של רקדן בלהקה?

"שכר נמוך יחסית, אבל אנחנו משתדלים לתת לרקדן דברים נוספים שמפצים על זה קצת. אין לו הרבה הוצאות כי הוא חי בקיבוץ. הטווח הוא מ-4,500 שקלים ועד 9,000 שקלים, תלוי בוותק. הרקדנים גם מלמדים, וזו הכנסה נוספת".

תחרות בריאה

בשיחות עם אנשים שמכירים את תאומי היטב עולה דמות של אשה שמתמסרת כליל לתפקידיה. חנה הרצמן, מנכ"לית עיריית חולון, שפיקחה על תאומי כשהאחרונה ניהלה את משכן שטיינברג, מספרת: "היא נמרצת, אינטליגנטית מאוד, עושה את עבודתה באהבה גדולה ועם הרבה מאוד אכפתיות. בחודשים שלה בקיבוצית היא עשתה שם מעשה, והיא תמשיך ותקדם את הלהקה למקומות הנכונים".

ועם זאת, גם תאומי, חברת האקדמיה הישראלית לתיאטרון שגם עוסקת באימון שחקנים, אינה מנסה להסתיר את הזיקה הקלושה שלה אל המחול. "תמיד רציתי לנהל גוף בתחום התיאטרון, כי זה החיבור הכי חזק שלי ואני מבינה בתיאטרון", היא אומרת. "למחול היה לי חיבור קטן יחסית, אני לא מכירה את ההיסטוריה והתיאוריה שלו. היה לי חשש שלא אבין כלום, אבל אני מרגישה שאני מתחילה להבין יותר, להרגיש יותר. מה גם שכדי לדעת לנהל אתה צריך אותם כלים בשביל גוף תרבות ובשביל מפעל נעליים".

ומה בנוגע ליחסי המנכ"לית והמנהל האמנותי? רמי באר מודה כי תחילה חשש מכך שלתאומי לא היה ניסיון ניהולי בתחום המחול. "אבל אני יכול לומר שהיא לומדת מהר, מבינה מהר ויודעת להבחין בין עיקר לטפל", הוא אומר. "אני מרגיש שזאת מתנה עצומה. יש לנו שפה משותפת וחיבור מצוין גם אישית וגם מקצועית".

תאומי, מצדה, מספרת שעוד לפני כניסתה לתפקיד היו מי שהפחידו אותה בנוגע לאינטראקציה הצפויה לה עם באר. "קיבלתי את הרושם שאני עומדת להתמודד עם מישהו שיהיה לי קשה מאוד אתו. אפילו בראיונות של המכרז נשאלתי איך אני מתמודדת עם מנהל אמנותי חזק. אמרו לי: ‘את יודעת שמנהל אמנותי זה אגו, זה אדם קשה'. אבל אגו לא מאיים עלי, אני יודעת לתת את הכבוד ליוצר. זה היתרון שלי, שאני באה מבית שבו חיה אושיה תרבותית".

לטענתה, הרבה מהדברים שנאמרו לה על "האיש הקשה שלא מקשיב ולא עומד בזמנים ובכספים" - התבדו. "הצלחנו לבנות מהר מאוד אמון הדדי מלא. כמעט כל דבר עולה על השולחן לסיעור מוחות והחלטה משותפת, אנחנו מאזנים זה את זה. להגיד לך שלא יהיו ריבים? יהיו, כי מעצם הגדרת התפקיד אני האדם הרע שמחזיק את הכסף ורמי הוא זה שאמור לעוף למעלה עם הרעיונות והרצונות. יהיו היתקלויות, אבל נדע לצאת מהן.

"החיבור הוא טוטאלי", היא ממשיכה, "הוא נהיה חבר שלי, משפחה שלי, בעל שלי באיזושהי צורה. אנחנו חיים את זה אחד עם השני 20 שעות ביממה. אני יכולה להגיד שהתאהבתי ברמי כבן אדם, אולי בגלל כל ההפחדות וההכנות למפגש עם אדם קשה ולא קשוב. קיבלתי את ההיפך - אדם שאני רק מקשה עליו והוא מבסוט מזה".

בהנהלה הקודמת של הקיבוצית לא כולם היו שבעי רצון מהישגיו האמנותיים של באר. איתן פאר, הסמנכ"ל שהתפטר בשעתו, אמר ל"הארץ" לפני כשנה כי התקשה לשווק את הלהקה בחו"ל מאחר שעשייתו של באר בשנים האחרונות עומדת במקום ולא מתחדשת. על רקע זה דרשה ההנהלה לשלב בלהקה עבודה עם כוריאוגרפים נוספים, סוגיה שליבתה את המאבק שניטש אז בין געתון לשפיים. כך לפחות טען בראיון הפרישה שלו ב"גלריה" המנכ"ל הקודם נתן טל, שהוסיף כי באר מעוניין ב"להקה של כוריאוגרף אחד". באר יצא כמובן נגד הטענות והזכיר כי ב-2010 הזמין ללהקה את איציק גלילי וכריסטינה דה-שאטל, שהעלו מיצירותיהם.

תאומי, שמביעה הערכה גדולה לבאר ומדגישה כי הקפידה "להישאר מחוץ לכל הדבר הזה", מספרת כי בימים אלה עומדת על הפרק "כוונה להביא הפקה של כוריאוגרף ישראלי צעיר, אך זה עומד כרגע על שאלה תקציבית. אנחנו בהבראה ואין לי כסף להעלות הפקות, אנחנו דנים בזה".

באר, בשיחה נפרדת, עומד על החשיבות בכך שרקדניו יחוו עבודה עם כוריאוגרפים נוספים ומקווה שהיוזמה תצא לפועל, אך שב וטוען כי לא על רקע זה פרץ הקונפליקט בינו לבין ההנהלה. ואילו נתן טל ביקש שלא להגיב בנוגע לטענות על ניהול הלהקה בתקופת כהונתו כמנכ"ל.

אשר להחלטתו להעתיק את מקום מושבה של הנהלת הלהקה ממרכז הארץ לקיבוץ געתון אומר באר: "הגעתי למסקנה שאני חייב לעבוד עם מנכ"ל שעובד במקום שבו הכל מתרחש. המרחק הפיסי הקשה מאוד על התקשורת". תאומי מחלקת איפוא את חייה: חצי שבוע בצפון וחצי שבוע בתל אביב.

הלהקה שהיא מנהלת היא אחת משתי להקות המחול הגדולות ביותר בארץ, לצד בת שבע. האם תאומי רואה בה מתחרה? "כשנכנסתי לתפקיד", היא משיבה, "דינה אלדור (מנכ"לית בת שבע, א"ס) קיבלה אותי בחיבוק ונתנה לי הרבה חום ועזרה בשיחות ובפגישות שקיימנו. יש מקום לשתי הלהקות ואין סיבה לתחרות, עדיף לנסות לעזור זה לזה ולא להילחם. יש תחרות בריאה, כמו בין כל הגופים היוצרים, אבל אין מלחמת עולם. אולי יום אחד אפילו נשתף פעולה, לך תדע".

מה הפנטסיות שלך ללהקה?

"אני עוד לא יכולה להסתכל רחוק כי אני עדיין מייצבת את הספינה. צריך להמשיך לפתח את כפר המחול הייחודי שלנו. לשמור על המקום, לצאת יותר לסיורים בחו"ל. החלומות הם יותר החלק של רמי, ואני צריכה לעזור לו להגשים אותם. אז אני צריכה קודם כל לדאוג שהלהקה תהיה במצב כלכלי טוב, מצב נורמלי שמאפשר לה לעבוד. משם נחשוב ביחד לאן עפים".

למידע וביקורת על המופע "אמבכלל" של להקת המחול הקיבוצית>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו