בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרקוד כאילו הרצפה לא שטוחה

הכוריאוגרף רותם תש"ח מוטרד מאובדן החופש של הגוף בעידן המודרני. מחול הוא מעין פתרון, הוא אומר על היצירה "חיים מרוצפים", שתועלה בבכורה בשבת בתל אביב

3תגובות

גוונים של בין ערביים החלו לכסות את תל אביב בשבוע שעבר, בשעה שרותם תש"ח פתח את הדלת והתנצל על חוסר הסדר בדירה, שאותה עמד לעזוב בתוך כמה ימים. הסלון והמרפסת היו עמוסים בחפצים ואת העין צד בד ציור גדול שנח בפינה, ועליו רישום מופשט שיצר תש"ח בימים שבהם לא היה עסוק מדי במחול. הצצה חטופה בערימת הספרים חשפה את פוקו, אפלטון ופרויד, שניצבו מעל הוגים אלמותיים אחרים.

"משתגע", השיב הכוריאוגרף, בן 36, בדרמטיות מסוימת, כששאלתי לשלומו. ללחצים שהצטברו בעקבות העבודה על "חיים מרוצפים", יצירתו החדשה שתועלה בשבת בתיאטרון תמונע בתל אביב, התלווה מות סבו לפני כמה ימים, ומובן שגם מעבר הדירה אינו מסב לו נחת. "הכל מתנקז לנקודה ספציפית בזמן. קשה להתמודד עם הכל ביחד", הוא אומר. "אבל יש לצפות שעוד שבועיים-שלושה יהיה יותר סביר".

בשנים האחרונות יצר תש"ח לא מעט עבודות, תוך שהוא מגבש שפה בימתית מסקרנת המשלבת טקסט מושחז בתנועה אילוסטרטיבית. בפסטיבלים בתיאטרון תמונע הציג את "מטמורפוזות" (2008), "ישראליקה" (2009), "קורפורפוליס" (2010) ו"חודוד" (2011); ב-2010 העלה ב"הרמת מסך" את "אנדרטאות"; ובשנה שעברה הציג את "בטון מלוטש" באירוע "נקודת מגע" במוזיאון ישראל.

דודו בכר

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

למרות ההספק, הוא מספר שעבר תקופה לא קלה, גם בשל "המערכת הפסיכולוגית הרעועה" שלו, כלשונו, אך בעיקר משום הקשיים הכלכליים המלווים את הכוריאוגרף העצמאי בישראל. "אני מפרנס כביכול חמישה רקדנים", הוא מדגים דרך ההפקה החדשה. "אני מניע כלכלה מסוימת, אבל אני לא מצליח לקבל מזה כלום. בתקופות שלא הגיע כסף חלק מהמשכורת שלי, מהוראה, הלכה לרקדנים. זה מייאש ומתסכל".

כמה ימים קודם לכן, בערב גשום במיוחד, הציג תש"ח לפני קהל מצומצם את "חיים מרוצפים" - עבודתו הראשונה בישראל המיועדת לערב שלם, והגדולה ביותר עד כה מבחינת מספר המשתתפים. הרכב הרקדנים המעניין כולל את שרון בקלי האוסטרלית, אוליביה קורט מסה הצ'ילאנית, דניאל גל, צוף יצחקי ועומר אסטרחן (שהחליף באחרונה את כרמית בוריאן, שהשתתפה בתהליך אך החליטה שלא להופיע בשל הריון מתקדם).

פעם חיינו טוב

המופע, הנמשך קצת פחות משעה, מורכב מרצף של סצינות בהרכבים משתנים. השיח הטקסטואלי העשיר, המתנהל באנגלית בשלל מבטאים, צובע את הבמה בצלילים ומשכיח כי אין כאן מוסיקה. בקצה החלל ניצב סלון מינימליסטי המאכלס את אלה שאינם משתתפים באותו קטע. הרקדנים - שותפים מלאים ליצירת העבודה (וזה בולט) - מתמרנים במיומנות בין הדיבור לכוריאוגרפיה, כאשר המיזוג בין השניים מספק לעתים קרובות רובד ביקורתי והומוריסטי.

דודו בכר

התהליך הממושך, שארך כשנה, הקנה לעבודה נפח ניכר, אבל חבלי הלידה היו קשים. תש"ח לא צלח הפעם את המיונים ל"הרמת מסך", מסגרת המספקת כר הפקתי נוח, אך לדבריו יש בה גם צד בעייתי: "הם רוצים לראות מוצר מוגמר מיידית, עוד לפני שבכלל החלטת אם אתה מטגן סופגנייה או אופה קיש. זה חלק מהמערכת המעוותת של אוצרות המחול בישראל - ישר רוצים מוצר ולא נותנים זמן לתהליך. זה גורם ליצירת עבודות כוריאוגרפיות לא מעניינות, ואני לא מאשים את הכוריאוגרפים בכך, כי אין להם בכלל זמן להתנסות", הוא אומר.

בשלב מסוים לא היה ברור אם העבודה תגיע בסופו של דבר לבמה, והרקדנים עבדו תקופה מסוימת ללא שכר. לבסוף הצליח תש"ח לגייס כספים ממקורות אחרים, ממשרד התרבות ומהפילנתרופ האמריקאי מרטין פרץ, חובב ישראל וחובב מחול. "הוא נתן כ-80 אלף שקל לעבודה", הוא מספר. "המופע לא יכול היה לעלות אחרת. במינהל התרבות נתנו לי 7,000 שקל, שזה מספיק בערך לחודשיים של עבודה מצומצמת".

תש"ח מסכים כי המופע החדש עשוי להידמות הרבה פחות פוליטי מהקודמים, שעסקו בבירור בנושאים כמו ההוויה הישראלית, האידיאולוגיה הציונית או הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "הוא נראה הרבה פחות פוליטי", הוא אומר, "אבל למעשה עוסק בפוליטיקה בקנה מידה הרבה יותר גדול ואוניברסלי".

באחרונה, מסביר תש"ח, התעניין בתולדות האדם ובהתפשטות המין האנושי על כדור הארץ ב-70 אלף השנה האחרונות, ומתוך כך הגיע לתובנות על החיים בעידן המודרני. "לרוב האנשים אין את הפרה-היסטוריה במסגרת ההתייחסות", הוא אומר, "הם לא יודעים איך נראינו בתור ציידים-לקטים ושהחיים שלנו היום הרבה יותר גרועים משלהם. יש המון תפישות מוטעות. גיליתי שהיינו יותר בריאים, יותר גבוהים, עבדנו הרבה פחות קשה, לא היתה תבנית אחת של מיניות ומשפחה, חיי הקהילה היו מאוד מספקים והגוף היה מותאם לביולוגיה. כיום הגוף שלנו לא מותאם לביולוגיה.

"בעצם בעבודה אני מסביר עד כמה החיים הגופניים שלנו ממושטרים, מצומצמים ועגומים ביחס לחיים של אדם פרה-היסטורי. אתה לא יכול לזחול בבנק, לרקוד בבית קפה או לטפס על בניינים. אם אתה רוצה לטפס, אתה הולך לקיר טיפוס שנבנה במיוחד למטרה; אם אתה רוצה לרוץ, אתה צריך ללכת לחוף או לחדר כושר. אין לך חופש לעשות עם הגוף שלך מה שאתה רוצה, יש כליאה אינטנסיבית של הגוף, וזה האספקט הכי פוליטי בעבודה".

נקודת המוצא של המחקר היתה מאמר של ז'יל דלז, "The Smooth and the Striated", שבו משורטטים שני מודלים של "יש" - המרובד והאורגני. כל דבר בעולם שייך לאחת משתי הקטגוריות הללו. פרה-היסטוריה היא אורגנית, מסביר תש"ח, ואילו היסטוריה היא מרובדת. בעקבות המאמר הוא החל להרהר על הרצפה, אלמנט מרובד שהומצא לפני 10,000 שנה בעקבות המהפכה החקלאית, ושינה לחלוטין את אופן ההתנועעות של האדם.

"המדרכה הופכת את הצעדים שלנו לזהים מבחינת איכות וצורה", הוא מדגים, "בעוד שהליכה על סלעים או טיפוס במדרון, התנועעות אורגנית בסביבה תלת ממדית, היא עשירה ומגוונת. כשצועדים על דשא ומרגישים איך השרירים עובדים אחרת וכמה הגוף בנוי לסביבה כזאת ולא לסביבה דו-ממדית, שגורמת המון חוסר נחת, כאבים ופציעות. האדם בנוי להיות פיסי. חוסר פיסיות גורם לייבוש גופני ולכל התחלואים והצרות שלנו".

מה הפתרון?

"המחול הוא פתרון במידה מסוימת, כי חבויה בו האמירה ‘הרצפה שטוחה, בוא נראה מה אפשר לעשות עם זה'. מחול הוא מעבדה להפקת המרב מהרצפה השטוחה".

איך אתה מתרגם את הרעיונות המורכבים האלה לטקסט ותנועה?

"אני מסתכל במשקפת כוריאוגרפית על העולם שמחוץ לבמה, על רחוב, מיטה, חדר המתנה, תחנת אוטובוס. רואה איך אנשים מתנהגים במקומות הללו, שואל על זה שאלות ויוצר דיון בנושא. אני מביא את הדיון לסטודיו. זה תמיד מתחיל בתור שיחה על איזו בעייתיות, על עניין תנועתי. הפעם זו היתה הרצפה השטוחה, משם הכל התחיל. הדיונים בין הרקדנים מתעבים ומתמצקים לשיחה שאנחנו כותבים ומנסים לחשוב איך להדגים בעזרת הגוף".

אינטימי מדי

תש"ח העביר את רוב ילדותו ונעוריו ביבנה ועבר לתל אביב בגיל 18. הוא למד מחול במרכז ביכורי העתים ורקד בלהקת "מוזע" ובלהקתה של ענת דניאלי. תואר ראשון השלים בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בהמשך עבר לארצות הברית ולמד לתואר שני בתוכנית לתקשורת יישומים אינטראקטיביים של NYU. הוא חזר לארץ, לתואר שני באמנות בבצלאל, ולבסוף התמסר לכוריאוגרפיה.

לדבריו, הוא נכנס לסטודיו עם "הרבה פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה. אבל מכיוון שההכשרה שלי אינה פורמלית באף אחת מהן, זה מאוד אקלקטי. לשמחתי, בתחילת התואר באוניברסיטת תל אביב הכרתי את ד"ר אורלי שבי. היא תמיד מצליחה לשלוח אותי למאמר, לאמן או לסרט הכי רלוונטיים. זה יכול להיות סנטיאגו סיירה, ג'ורג'יו אגמבן, מישל פוקו או דלז".

בקטע בולט בעבודה נעים הרקדנים בסמוך לקרקע תוך שהם מתחפרים זה בזה באינטימיות ופולטים אנחות. בהמשך מתפתח דיון על סקס ומגע גופני, ומשולבת סצינה שבה גל מדריכה כוריאוגרפיה אופטימלית של אקט מיני. לדברי תש"ח, העניין בנושא מגיע "מההרגשה שהחיים הפיסיים שלנו מצומצמים וידועים מראש. אני מרגיש שאנחנו עניים מאוד במגע ובפיסיות. הצריכה של מגע, אינטימיות וסקס נהפכה להיות מופרדת, קטגוריאלית ומסרסת. פעם שכבתי עם מישהו ובשלב מסוים הוא אמר לי ‘מה שאתה עושה אינטימי מדי, אנחנו רק בסטוץ'".

התקופה שבה החל לרקוד, מספר תש"ח, פקחה את עיניו בנושא. "רקדנים כל הזמן מעסים זה את זה, מתגלגלים זה על זה, מרימים זה את זה ומתחבקים. אתה מאוד מסופק פיסית וזה הופך אותך לאדם יותר שמח. כשלא רקדתי כמה שנים הרגשתי נפילה ברמת האושר וצורך מוגבר בסקס, כי היה חסר לי מגע. הבנתי עד כמה הייתי מאושר כשרקדתי עם אנשים ונגעתי בהם ביום-יום - זה סיפק אותי הרבה יותר מסקס".

סצינה מעניינת נוספת מתארת - דרך סיפורים אישיים של שלוש הנשים - את היחסים ההדוקים בין התעצבותו והתנהלותו של הגוף שלנו לסביבה החברתית המקיפה אותו. "זה גם קטע מאוד פוליטי", אומר תש"ח. "הוא התפתח מכך שסיפרתי לרקדנים שבתור ילד הומו החברה היתה נעוצה לי בתחת. עינטזתי יותר מדי עם האגן, ומשום שזה גרר טרור פיסי ופסיכולוגי למדתי לשתק את

החלק התחתון של עמוד השדרה, כדי שהתחת לא יזוז יותר מדי. סיפרתי להם על כך וביקשתי שיכתבו היסטוריה גופנית שלהם. לא תיארתי לעצמי שיעלו סיפורים כה מופלאים".

סביבה עוינת

בעבודותיו הקודמות של תש"ח הטקסט הוגש בעברית. נכון שהפעם משתתפות שתי רקדניות מחו"ל, אבל הבחירה באנגלית קשורה בעיקר ב"סיבות אופורטוניסטיות", כלשונו. "אני רוצה ללכת עם זה למסגרת ‘חשיפה בינלאומית' ומקווה שזה ייצא מגבולות הארץ", הוא אומר. "גם כי זה כיף והצלחה ונסיעות, אבל מבחינה יותר בסיסית - כי כוריאוגרפים מצליחים להתפרנס בזכות סיורים בחו"ל. הבחירה באנגלית גם יותר נכונה לי מבחינה פוליטית, כי אני מאוד לא אוהב את הדבר הזה שנקרא לאום".

למה החלטת שלא לכלול את עצמך בקאסט הפעם?

"כי נורא קשה לראות עבודה מבפנים. יש דברים שמבפנים אתה מתאהב בהם כי הם מדליקים, ומבחוץ אתה רואה אותם וחושב שהם לא מעניינים. אני גם לא אוהב את איך שאני מופיע; אני שונא את חיתוך הדיבור שלי. זה קשור לפסיכולוגיה שלי. גדלתי בסביבה מאוד עוינת, מאוד לא אהבו אותי על זה שהייתי הומו. בנוסף, הגעתי ממשפחה עם יומרות בריטיות מצועצעות ומזויפות, משפחה פולנית שאימצה מנהגים כמו נימוס, שקט, סדר, ניקיון. תרבות אירופית שבארץ נורא מעצבנת אנשים.

"בתור הומו, המנגנונים הפסיכולוגיים גרמו לי לסגת למקומות הללו. נהפכתי ליומרני, מתנשא, שחצן ומחבק אינטיליגנציה. יש לזה השלכות חיוביות, כי תיעלתי את עצמי לאינטליגנציה וידע, אבל כשאני רואה את עצמי על הבמה אני לא סובל את חיתוך הדיבור ואת המניירות האינטליגנטיות. זה משהו שקשה לי להשתחרר ממנו בתור פרפורמר".

אבל לא מדובר בהחלטה גורפת להפסיק להופיע.

"לא. אבל להפקה הזאת זו היתה החלטה נכונה. זו הפקה אמביציוזית, ערב שלם. הרגשתי שאני צריך להיות בחוץ מבחינה אמנותית - להשקיף, לסנן, לזקק".

אתה לא חושש לעתים שאתה מגזים עם כמויות הטקסט?

"תמיד יש את החשש שזה יהיה יותר מדי טקסט, שאנשים ישתעממו, לא יעקבו או לא יבינו. אבל אני נרגע כשאני מתבונן באנשים שצופים בעבודה ומרגיש פיסית את הסקרנות שלהם. אתה מרגיש ורואה אם מישהו מסתקרן או לא, וזה מרגיע אותי. בכל פעם מדהים אותי מחדש לגלות כמה הטקסט ממגנט אנשים, עוזר להם להבין מה הם רואים וגורם להם לחשוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו