בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"סטטוס": מחולל היישומים

הבמה נהפכת למסך ענק ורקדן וירטואלי מבצע דואט עם רקדן בשר ודם. תמיר גינץ מעלה ביצירתו שאלות בנוגע לתפישת המציאות בעידן הרשת החברתית

4תגובות

היצירה החדשה של תמיר גינץ עם להקת "קמע" גולשת בין המציאותי לווירטואלי ועוסקת בחיים בעידן העכשווי. לפי התוכנייה "המציאות תלויה במשוב שאנחנו מקבלים מהפרסומים שלנו בפייסבוק, בצ'אט או בטוויטר וכך ניתן לבנות זהות חדשה כפי שאנחנו רוצים להציג אותה". ברוח זו שם היצירה הוא "סטטוס".

הקשר בין המחול לווידיאו הוא החלק היותר מעניין ביצירה, בזכות הצילום הרגיש של פרץ מרקיש, וגם המינון והתזמון של הווידיאו עם המחול. מסך ההקרנה הוא מרובע גדול וקשיח התלוי בתקרת הבמה ויורד מטה, מתקבע באלכסון לצורך ההקרנה, ושוב מתרומם ומותיר את מלוא הבמה לרקדנים. באותם רגעים הבמה נהפכת למסך ענק כמו של מחשב.

לפעמים התכנים המוקרנים מחזקים את הממד המציאותי, את הפגיעות האנושיות - התמקדות בקלוז-אפ על מבט העיניים החושב, תנוחת הראש שלא בטוחה במיקומה, השפתיים המפוסקות והרכות. במקרים אחרים הצילומים מבקשים דווקא להציג את ההיפוך, והרקדנים מוצגים כקונטורה של אדם המצולם מכל הזוויות, כחפץ לצורך קטלוג.

כפיר בולוטין

תמונת הפתיחה של היצירה היא של הרקדנים כצלליות. הם עומדים בתנוחה של סגנון ג'ז המאופיין בהפרדות של איברי הגוף, כקוביות שהוסטו מהמצב האנטומי הטבעי שלהן כאשר האגן בולט הצידה, הכתף שלוחה קדימה, הידיים "שבורות" במרפקים ליצירת זוויתיות. מכאן אפשר להעלים את הצלליות, לאייד אותן, אבל הכוריאוגרף בוחר להעלות את האור, והצלליות הופכות לחבורה של צעירים בשר ודם בתלבושות צבעוניות.

הריקוד שלהם מהיר, צעיר, מקוטע. הרבה תנועה בגפיים ויחסית מעט בטורסו. זה לא מחול של שפה זורמת מבפנים של חיפוש מעמקים אלא דווקא של צורניות ברורה, שמבקשת לתת פורקן לאנרגיה צעירה, כמו איורים דיגיטליים של אנשים בתכניות לילדים.

מסקרנים הדואטים בין רקדן וירטואלי על המסך לבין רקדן אמיתי הרוקד אתו. מוקד העניין מצוי פחות בתנועה ויותר בדמות המצולמת שנראית כל כך אמיתית, תלת ממדית וגם משתקפת על רצפת הלינוליאום הבוהקת. עד שהמסך לא נעלם, לא ברור אם זהו רקדן חי הרוקד צמוד למסך או שמא זה רקדן מצולם.

בקטע אחר, דואט שנרקד על הבמה משתקף במסך התלוי על התקרה והרקדנים נראים כרוקדים על ראשם. לעיתים התאורה מהבהבת כמו מסך שנתקע ושוב לא ברור אם הדמויות ייעלמו או יתייצבו. תצלומי פורטרטים של רקדנים מגיחים מתוך החשיכה, מחייכים, ונעלמים, מחכים שמישהו ידוג אותם. הכל אקראי.

כפיר בולוטין

רמת הרקדנים אינה זהה. ככלל הביצוע מקצועי וטוב אבל ניכר שחלק מהרקדנים הם צעירים ועדיין זקוקים לכמה הופעות הרצה כדי לצבור ביטחון. בולטים לטובה ליאור חורב, רקדנית דקיקה עם איכות תנועה רעננה וצלולה; שלומי מיארה בסולו מרגש עם הדמות המוקרנת שלו; דואט איכותי של ערן אבוקסיס ואלדור אלגרבלי; וגם הרקדנים יובל קסלר ומייגן פולפר. בהופעתה המרשימה בולטת לנה פרייפלד, בלונדינית בשמלה ורודה ונעלי זהב עם עקבים של מגדלים, ואולי מייצגת את הזוהר של המסך בנוסח הוליווד של פעם.

בעוד שבחלקה הראשון של היצירה המשקל של ריקוד נטו היה גבוה, ואף שהכוריאוגרפיה היתה בנויה במקצועיות, לא היה בה ייחוד תנועתי והיא שימשה יותר כפלטפורמה להצגת הרקדנים. הרי ככל שהקול הוויזואלי של הווידיאו גבר בהמשך והתערב בכוריאוגרפיה, כך גבר העניין.

לקראת סיום עולה קצב ההקרנות ועל המסך נראים רקדני הלהקה. הם מצולמים מזוויות שונות, כסחורה למכירה בשוק. והם כה יפים, כה אנושיים, ויש משהו עצוב שאינך יכול לגעת בהם, ללטף אותם במבט, כי כבר הצילום הווירטואלי נעלם לטובת אחר. וזה העולם שלנו כיום.

"סטטוס" מאת תמיר גינץ. להקת "קמע". עיצוב תלבושות: אביעד הרמן. דרמטורג: יואב ברתל. וידיאו ארט: פרץ מרקיש. עיצוב תאורה: שי יהודאי. עיצוב פסקול: אלדד לידור וגילי צימרמן. רקדנים: אייל גנון, אנה הרמון, ליאור חורב, ערן אבוקסיס, ענת עוז, אלדור אלגרבלי, לנה פרייפלד, שלומי מיארה, מייגן פולפר, יובל קסלר, אנה פאולה, אורפזה לופז, ליעד טרגר. מרכז סוזן דלל, תל אביב. 24.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו