בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"יחסי אובייקט": קולו של חפץ

ביצירתה בודקת רוני הלר נושאים כמו פסיביות ואקטיביות, גבולות בין אדם לחפצים דוממים. המוסיקה זוכה כאן לתפקיד חשוב מהרגיל

תגובות

"יחסי אובייקט" מאת רוני הלר הוא מופע מחול אינטימי, שמשולבים בו בין השאר חפצים הנצבעים בקסם של אגדות. עוד לפני שהרקדנית נכנסת לבמה, זאת כבר אפופה עשן. הרקדנית - הלר עצמה - מתקדמת לתוך העשן, ידיה מושטות מעלה ונושאות רהיט עץ מהסוג שפעם שימש בית למכונות תפירה. ועכשיו כבר אור חודר ומאיר את העשן.

כך מתחיל "רהיט - דיוקנה של התמוטטות ולידה". אחר כך הלר מעמידה את הרהיט, כמו היה אובייקט פולחני, ולידו מציבה שעון של פעם בעל מחוגים גדולים, כתוחם זמן להתרחשות. היא מקיפה את הרהיט, מחוברת לזמן אטי המותח את השניות, בעודה מזמזמת בקול דק, נוסטלגי את הנעימה של "החיים בוורוד" של אדית פיאף.

אחר כך היא מרימה את מכסה הרהיט, ובמקום המיועד למכונה מתגלה חלל, בור. הרקדנית משחילה את ראשה לתוכו ובעקבותיו נדחס הגוף, הרגליים הפסוקות מופנות לתקרה, והמסה של גוף האשה ממשיכה לשקוע מטה, לאט לאט, מונעת בכוח המשיכה. טבעת החלל שברהיט נהפכת לאגן של אשה שמתוכו נולדים מחדש.

כשהגוף נופל לקרקעית הוא ממשיך לנוע; תחילה הישבן עולה, ובעקבותיו ממוגנטים הגב, השכמות והראש. הכל באטיות שיוצרת תחושה של קסם.

טל גליק

ומה עכשיו? האם היא תרים את האובייקט ותצא והעשן יחזור? הלר מתרחקת מהאובייקט, מבטה עדיין שקוע בו. ופתאום, כמו בבלט "רוח הוורד" שבו ניז'ינסקי נעלם בקפיצה דרך החלון, כך גם הלר מבצעת סלטה קלילה ומרהיבה לאחור, כנשלפת ומועפת לחלל של עולם אחר. כך, באמצעות חפץ, בלי תעלולים טכניים, יצרה סיטואציה קסומה.

בחלקה הראשון של היצירה "קרש - טרילוגיה לשני גופים וקרש", הלר נעה עם קרש שהוא פרוסה של גזע עץ בגובהה וברוחב כתפיה. אפשר לראות את סיפור הצמיחה של הגזע דרך צורניות הטקסטורות שלו. במלים אחרות, זה עץ עם שהיו לו חיים ועכשיו הוא אובייקט פסיבי. הפתרונות התנועתיים נולדים מהממדים והמשקל שלו. אין בהם עניין רב, רובם צפויים, אך בביצוע, שהוא נטול יומרות לווירטואוזיות, יש איכות של הקשבה.

מה שהופך את הקטע, שהיה עשוי להיות תרגיל אימפרוביזציה עם חפץ, לאמנות הוא המוסיקה של דגנית אליקים, שאפשר לתארה כ"קול של הקרש". כשהלר נעה עם הקרש וחובטת אותו ברצפה הוא משמיע קול, וממנו יוצאת אליקים ליצירת השפה של הקרש. והוא אינו פוסק לדבר. כך נוצר דואט של רקדנית אילמת, השולטת בקרש ועושה בו מניפולציות, בעוד הוא אומר את דברו.

הקטע האמצעי בטרילוגיה, בביצוע הלר והרקדן ניקולס קסקליאר מרקיז, מתבסס גם הוא על נושא האקטיביות והפסיבית. תחילה הגבר פסיבי, שוכב בזרועות האשה היושבת. היא קמה לאט לאט ומרימה אותו והוא כרוך-מפותל סביב גופה כתינוק. היא מעמידה אותו והוא קורס, כמו הקרש שראינו קודם לכן.

לקסקליאר מרקיז, שהוא מורה ותיק לאמנויות לחימה, יש נוכחות בימתית מרשימה והוא יוצק יופי לירי בשקט של הוויתור, של התנועה הנענית והמתמסרת, נטולת הרגש. אחר כך התפקידים מתחלפים, והוא זה שגורר, מרים, בודק ומעביר את משקל הגוף שלה. מעניין שהצפייה בה, הקטנה, מרימה ונושאת אותו, מסקרנת - בעוד שזה נראה טבעי שהוא, הגבר הגדול, נושא אותה. התהליך מסתיים באותה תנוחת מוצא של תחילת הקטע, אלא שהפעם האשה מכורבלת כתינוקת בזרועות הגבר. שקט מלווה את הקטע, שיופיו אינו דווקא בפתרונות התנועתיים אלא באיכות הביצוע, במינון הכוחות הנדרשים לאיכויות המנוגדות.

בקטע השלישי הלר חוזרת לקרש, שהפעם משמש כצ'לו. היא יושבת פסוקת רגליים ומעבירה עליו את הקשת באטיות של אדאג'ו לצלילי "שיר ללא מלים" של מנדלסון בביצוע הצ'לנית ז'קלין דו פרה. לפעמים הקשת מוחזקת בבהונות הרגליים או בפה.

אם קודם לכן הקרש לא שינה את ייעודו, הרי עכשיו הוא עוצב ובוית לכדי כלי נגינה, המפיק צלילים לא לו. וכאן מופיע המרכיב המעניין יותר ביצירה: הקרש "מתמרד", ומתוך המוסיקה פורצות אותן נקישות הזכורות מהקטע הראשון, אבל בעוצמה רבה יותר, מתריסה.

המופע "יחסי אובייקט" מזכיר את המחול בארץ משלהי שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-80, אז כיכבו חפצים בעבודת היוצרים העצמאיים של מה שנקרא בזמנו "מחול אחר". אבל אם בזמנו שימשו האביזרים לחיפוש שפה תנועתית חדשה ועצם שילובם במחול נחשב לאוונגרד, הרי עכשיו הלר אינה מחפשת שפה חדשה. דומה שנקודת המוצא שלה הוא רעיון שהיא מבקשת לתת לו חיים באמצעות השימוש בחפץ. הערך המוסף של המופע הוא המרכיב המוסיקלי, שבניגוד לעבר איננו תפאורה צלילית ליצירת אווירה, אלא משמש קול לחפץ.

"יחסי אובייקט" מאת רוני הלר. רקדנים: רוני הלר, ניקולס קסקליאר מרקיז; מוסיקה: דגנית אליקים; עיצוב תאורה: שחר ווכזון. מרכז סוזן דלל, 28.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו