רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמישה כוריאוגרפים על אמני המחול שהשפיעו עליהם

הכוריאוגרפים התבקשו ליצור לפסטיבל תיאטרונטו, שיתקיים בשבוע הבא באולם כליף ביפו, עבודות מחווה לאמני מחול שהשפיעו עליהם. כאן הם התבקשו לנמק את בחירותיהם

5תגובות

תמי יצחקי חושבת שלסילבי גיאם היה ייעוד

יש משהו מחייב מאוד כשאת רקדנית קלאסית, שלא לומר פרימה בלרינה, שלא לומר הפרימה בלרינה הטובה בעולם. לשמחתי, או לצערי, מעולם לא הייתי טובה במיוחד בבלט קלאסי. היו לי איכויות משלי וידעתי לגייס את הטכניקה לצרכי, אך תמיד נשאתי עיניים אל השלמות הטכנית של הרקדניות הקלאסיות. אולי דווקא משום שהעולם הזה היה רחוק ממני, הוא לא היווה איום ונותר מופרד ורומנטי. לא הגדרתי את עצמי ביחס אליו ויכולתי לאהוב אותו.

מסילבי גיאם הרשיתי לעצמי להתפעל כמו ילדה, בפשטות רומנטית, לא שיפוטית, לא מקצועית ולא מתוחכמת. מיופיה, מאורך גפיה, מקלות תנועתה וכמובן מהווירטואוזיות הבלתי רגילה שלה. גיאם, הנחשבת לבלרינה הטובה בעולם, קיבלה מעמד של כוכבת בבלט האופרה של פאריס כבר בגיל 19, והמשיכה לככב בלהקות נוספות ועל אינספור במות במשך שנים. בגיל מבוגר יותר (יחסית לרקדנית) היא החלה לשתף פעולה עם כוריאוגרפים נחשבים מהמחול העכשווי, מה שחשף צדדים נוספים ומרשימים לא פחות ביכולותיה.

דווקא הגיל, "אויב" אכזר של כל רקדנית, שיבח והעשיר אותה. יש בזה נחמה והשראה גדולה בעבורי, כרקדנית ויוצרת בת 35. אך לרקדנית "אויב" נוסף - האמהות. כמו (כמעט) כל אשה, האמהות תמיד נראתה לי כצומת, כשינוי גדול, כוויתור גדול. כמו (כמעט) כל רקדנית, האמהות תמיד נראתה לי כמו סוף. סוף של מה? לא בדיוק ידעתי, אך לבטח מאוד חששתי ממנו והשתדלתי לדחות אותו שוב ושוב, גם כשקולות אחרים בתוכי (ובמשפחתי) ביקשו אחרת. דחיתי אותו "אחרי הפרויקט" או "אחרי הפסטיבל". ידעתי שאני קצת מרמה את עצמי ומעדיפה שלא לבחור.

סילבי גיאם בחרה - לא בלי צער, אך כן מתוך שלמות - לוותר על האמהות ולהקדיש את חייה לאמנות. זה רומנטי, זה טוטאלי, זה שלם. זה אפילו רוחני. האם יכלה לבחור אחרת? אלוהים נתן לה מתנה נדירה ויחידה במינה, ייעוד.

כבר שנתיים שאני גם אמא וגם רקדנית וכוריאוגרפית. הסוף שכה פחדתי מפניו התגלה - כמה בנאלי - כהתחלה של משהו חדש. בעבודה "בעצב" אני חושפת את השמחה והקושי במילוי שני התפקידים והמחיר שכל אחד מהם דורש. זה מחול-וידוי לרקדנית ו-50 ברווזוני גומי. העבודה מורכבת כשעטנז של דימויים, מיתוסים, אסוציאציות וחוויות אישיות היוצרים דמות כלאיים רבת פנים וניגודים של אם צעירה ורקדנית בוגרת.

"בעצב" מאת תמי ורונן יצחקי. ביצוע: תמי יצחקי

תמר בורר שואפת אל התמימות של קזואו אונו

נוכחותו של קזואו אונו בחיי החלה בהיותי בת 16, כאשר צפיתי לראשונה במופע שלו "ארגנטינה" בתיאטרון צוותא בתל אביב. באותם רגעים יקרים שבהם חולל את מחולו המופלא נחקקה נשמתו בלבי. מאז אני רואה בו מורה במלוא מובן המלה.

אונו, מייסד מחול הבוטו ביפאן, העניק לאורך עשרות שנים את תפישת עולמו, אמנותו וריקודו הייחודי לאלפי בני אדם ברחבי העולם. הוא ניחן ביכולת בלתי נלאית ללבוש ולפשוט אינספור צורות, בחופש תנועה טוטאלי ואנרכיסטי, ובכישרון אדיר לחדור באופן ישיר אל לב הצופים. אולם יותר מכל היתה חשובה לו ההכרה בערכם הרב של חיי אדם, הדאגה לחיי הזולת, היכולת לתת אמון בקיים והרצון לשמור ולאהוב את החיים. עבורי, כיוצרת, פרפורמרית ומורה, תפישה זו משמשת מקור השראה שממנו אני מוזנת ואליו אני שואפת בעבודתי.

מרקו טמברה

מעבר לשפה התנועתית המורכבת והמשוכללת שאונו פיתח, ערכיו וראייתו את האדם משמשים לי אבני דרך מהותיות ביצירתי ובחיי. בעבודתי אני מנסה לתת ביטוי לכמה מעקרונותיו, כמו החוויה הקיומית של הימצאות באזור שבו החיים והמוות נפגשים ומתחככים זה בזה. אונו מגדיר חוויה זו באומרו "אנו חיים כאשר החיים והמוות חופפים זה לזה". כדי להיות קשובה לרגעי חפיפה אלה, משהו בי חייב להסכים לפגוש את הריקוד בתום לב, מתוך רצון מודע ומפוכח. הרגעים שבהם אני מצליחה לחוות תמימות כזו הם רגעי אושר.

עיקרון נוסף הוא ראיית מרחב הריקוד כעולם שבו רב הנסתר על הנגלה. לאורך כל תהליך יצירה מתגלים רבדים סמויים שמנכיחים עצמם בפני כמציאות קונקרטית למרות היותם בלתי נראים לעין היומיומית. אונו גם מדבר רבות על יחסיו עם המתים שממשיכים להשפיע על חייו, להזין, להעצים ולמלא אותם באהבה. על כך הוא אומר: "רוחות המתים מבקשות שניתן להן לבטא את רגשותיהן דרך הריקוד שלנו, כך הן יכולות להמשיך להתקיים".

העבודה החדשה נוצרה בהשראת סיפור הבריאה על פי גרסתו של מחמוד דרוויש: "ויברא את הארץ על גב לויתן./ והלויתן במים,/ והמים על גב אבן,/ והאבן על גב מלאך,/ והמלאך על גב סלע,/ והסלע תלוי ברוח..." (מתוך "זכר לשכחה"). בעבודה, כמו בטקסט, משתקף עולם בעל שפת סמלים המפריכה את ההיגיון המוכר, ומקנה לכל אלמנט משמעות חדשה שהופכת אותו ליישות בעלת חוקים משל עצמה. כאדם יוצר, חשוב לי להגיב למצב החברתי-פוליטי של המקום שבו אני חיה, להתייחס לשורשיו ההיסטוריים ולהשפעתם על חיינו.

דניאל צ'צ'יק

"BIOGENESIS" מאת ובביצוע תמר בורר

נטע שיזף מתגעגעת אל מריו מאיה

את מריו מאיה הכרתי מקטעי וידיאו עוד לפני שהגעתי לספרד. האלגנטיות, המוסיקליות והאינטליגנציה שלו נהפכו לאבני היסוד של השפה והדרך שלי. כך שכאשר הוזמנתי ללהקתו בשבוע השני שלי בספרד, זה היה יותר מהגשמת חלום. מאיה הזמין אותי למרות שלא הייתי ספרדייה ולא צוענייה. יצאתי מהפגישה נרגשת כשבידי הרועדות דף עם טקסט שהייתי צריכה ללמוד בעל פה לקראת החזרה הקרובה. כך למדתי את הספרדית שלי, יחד עם הכוריאוגרפיה. העלנו את "האהבה המכושפת", מופע שהרצנו גם באנדלוסיה ובלינקולן סנטר.

מאיה היה אחד הרקדנים הגדולים והחדשניים של המאה ה-20, והשפיע על דור שלם של רקדנים. הוא נולד ב-1939 בקורדובה אך גדל בגרנדה, ברובע הצוענים שבהר הסקרומונטה, וכבר כשהיה ילד הופיע בטבלאוס, מועדוני הפלמנקו המסורתיים. הוא המשיך בלהקתה של פילאר לופז שממנה יצאו רקדני הדור של אותה תקופה (בהם אל ויטו ומנולטה). בהמשך יצא מספרד ולמד אצל לינדזי קמפ ומרתה גרהם, נחשף לאמנויות במה מודרניות ושינה לעד את מופעי הפלמנקו כשהביא את התפישה הזו בחזרה אל התרבות שלו. עם ראש יצירתי ופתוח הוא ידע לקחת מרכיבים מכל האומנויות שמסביבו וליישם אותם בעבודותיו באופן מקורי וחדשני. אני זוכרת שהוא היה אומר לי בקול רך ובחיוך ציני: "תראי תראי מה ממציאים הפז'וס" (כל מי שאינו צועני נקרא בפיהם פז'ו).

כשחזר לספרד הקים בהשפעת המחול המודרני והאקספרסיבי את להקתו, "תיאטרון צועני אנדלוסי". הוא העלה מופעים על הקיפוח וההתנכלות שמהם סבלו הצוענים, ועיבד לבמה יצירות של פדריקו גרסיה לורקה. הוא יזם והקים את הבלט האנדלוסי, מאחר שבבלט הלאומי של ספרד מועלה הפלמנקו בצורה מעובדת על ידי רקדנים ספרדיים קלאסיים ולא פלמנקוס אנדלוסיים (ממולדת הפלמנקו, אנדלוסיה).

הוא פעל גם כמוסיקאי, הלחין את המוסיקה של יצירותיו ואף שר בקולו המיוחד. מותו מסרטן ב-2008 הכה בתדהמה את קהילת הפלמנקו. בפסטיבל אנסה לשחזר את המופע שלו "אמרגו", המבוסס על שיר של לורקה, בפרשנות אישית. היצירה הועלתה על ידי מאיה ב-1977, ומאז נהפכה לקלאסיקה בתולדות הפלמנקו. באישור של משפחתו של מאיה אני משחזרת קטעים מהיצירה המקורית, שבה מגיע מלאך המוות אל דמותו של אמרגו ומספר לו שבתוך חודשיים יהיה עטוף בתכריכים.

"אמרגו" מאת מריו מאיה בשחזור וביצוע של נטע שיזף. שירה: אספרנסה פרננדז, אל אקסטרמניו. גיטרה: מלצ'ור סנטיאגו ופקו חרנה

נמרוד פריד רואה באיזדורה דנקן מאהבת שמימית

כשרקדתי בלהקתה של קיי טאקיי בניו יורק, לקחה אותי אחת הרקדניות לפגוש צ'לן מתזמורת גדולה. חיפשתי אז מוסיקה לריקוד חדש והיא אמרה שיהיה מעניין. כשנפגשנו, הצ'לן הסתכל עלי, הפנה ראשו ימינה, אחר כך שמאלה, למעלה ולמטה, והתחיל לדבר אלי במהירות על איזדורה דנקן. הוא היה בטראנס במשך כל המפגש. בצ'לו הוא לא ניגן, אבל היתה פגישה מדהימה.

בהמשך נתקלתי בדנקן עוד כמה פעמים, בין היתר בסרט נפלא שנעשה עליה, וכשלמדתי על תולדות המחול. דנקן היתה פורצת דרך. היא היתה רקדנית הבלט הראשונה שזרקה את נעלי הריקוד ורקדה יחפה, התמסרה בתענוג לחוקי המשיכה. היא רקדה בלט קלאסי בלהקתו של הכוריאוגרף האמריקאי אוגוסטין דיילי, בתחילת המאה ה-20, אך מרדה ועזבה את הלהקה. היא אמרה שהבלט הקלאסי חנק אותה - הטכניקה הנוקשה, הערכים האסתטיים שלא מצאה בהם ביטוי אישי.

היא בעיקר כפרה בשאיפתו של הבלט הקלאסי לרחף מעל חוקי הכובד ובמקום התחברה לזרימה שבטבע, לקשר הישיר לאדמה, לאנרגיה שבאה מתוך הנשמה ומפסלת את הגוף. כשעזבה את הלהקה הופיעה בסלונים, ברים וגלריות כשהיא רוקדת יחפה, לובשת בדי משי רכים, לעתים אפילו עירומה. היא הציגה לקסיקון תנועתי חדש ומפתיע, משוחרר מהתבניות של הבלט הקלאסי, שנבע מצורך עמוק בביטוי אישי. היא סיפרה שהושפעה מאוד מהפסל אוגוסט רודן, מהפילוסוף פרידריך ניטשה ומהציורים העתיקים על הכדים היווניים. גם אמה, שהיתה מוסיקאית, השפיעה עליה.

כשיצאה להופעות באירופה עולם הבלט הקלאסי נדהם. אולי אז היא נהפכה לאמא של המחול המודרני. היא פתחה בית ספר לריקוד בברלין ב-1909, התמקדה ביצירה ובחופש לביטוי אישי, בחיפוש אחר המניע והמקור של התנועה. חייה היו סוערים, בלתי מתפשרים, והיא חוותה טרגדיה נוראה כאשר ילדיה טבעו בנהר הסן בצרפת. היא מתה בפתאומיות ב-1927 כשהצעיף שלה נתפס בגלגלי מכוניתה הנוסעת וחנק אותה. העבודה שלנו מתמקדת במה הניע את הריקוד של דנקן, מהן ההשפעות השונות עליה כיוצרת מחול. בחזרות בסטודיו נרקמים "יחסים אישיים" בינינו לבינה. היא שומרת עלינו כמו מאהבת שמימית.

"איזדורלה" מאת נמרוד פריד. מוסיקה: ישראל ברייט. ביצוע: נועה שביט, אלינור צ'רטוק, יוקו אימאזאקי

שלומי פריג' אוהב את החופש של מרס קנינגהם וג'ון קייג'

לא מזמן נקלעתי לדיון שעסק בשאלה מהי כוריאוגרפיה. האם היא התנועות וכוריאוגרף הוא מי שמוסר את התנועות לרקדנים? או אולי כוריאוגרפיה היא "מצב" שאליו מגיבים הרקדנים, התאורה, מעצב התלבושות והמוסיקאים, והכוריאוגרף הוא מי שמייצר את "המצב", את המסגרת שאליה נכנסים היוצרים האחרים?

בעבורי הכוריאוגרפיה היא "מצב". אינני חושב שיש לתנועה כזאת או אחרת משמעות מחוץ להקשר, וגם המושג משמעות הוא נזיל, חמקמק ואינו חד משמעי. לעתים אני חש כי העבודה בסטודיו היא פעולת השהיה שמטרתה לאפשר לתנועה ולמוסיקה לחשוף את עצמן בתהליך, וכל ניסיון לשלוט בתוצאה מגביל את היצירה לפרוזדור צר של אוסף אסוציאציות מקרי. הטעם, הרצון, הנרטיב וההקשרים השונים יפלשו בסופו של דבר לתהליך, אך ככל שנשהה את הפלישה קיים סיכוי לפגוש מצבים לא מוכרים.

אי-פי

כדי לחמוק מהרצון בשליטה ומהטעם האישי המוכר, בחרתי לפנות אל השרירותיות. ערבוב של המוסיקה, החלפת הרצפים התנועתיים ושינוי הרכב הרקדנים באופן רנדומלי גורמים לטשטוש וחוסר ערנות שמאפשרים התנתקות מציפיות ומתשומת לב למשמעות. במקום, נפתח מרחב חדש לאפשרויות שמתקיימות ברגע נתון. בחירות שרירותיות מאפשרות להתנתק מהרצון, ובמקומו נוצר חלל לא צפוי המארגן את היצירה.

במסגרת הפסטיבל בחרתי באופן טבעי להתייחס לעבודתם של הכוריאוגרף מרס קנינגהם והמלחין ג'ון קייג'. בין הרבדים העמוקים של עבודתם של קייג' וקנינגהם נמצא העיסוק בהלחנה וכוריאוגרפיה אלאטורית העושה שימוש במקריות. מקריות זאת באה לידי ביטוי בבחירת הרצפים התנועתיים, הסדר ומספר החזרות על כל תנועה וכיוון בחלל. זה קשור גם לרצון שלא להתאים את המוסיקה למחול, לייצר בנפרד יצירות עצמאיות הנפגשות וחולקות את אותו הזמן רק בעת הביצוע.

דניאל צ'צ'יק

דוגמה ליצירת "מצב" אפשר למצוא ביצירה "4:33" של קייג' מ-1952. המבצע לא עושה דבר מלבד להיות נוכח במשך ארבע דקות ו-33 שניות. תוכן היצירה אינו 4:33 דקות של שקט אלא צלילי הסביבה שהקהל שומע במשך הביצוע. הסגנון של קנינגהם וקייג' חידד את השאלה בדבר היחסים בין יצירה, יוצר וקהל, ונתן לגיטימציה ליוצרים להשמיע את קולם באופנים שונים שאינם בהכרח "מסורתיים".

"laptop,zebra" מאת שלומי פריג'. ביצוע: סתיו דרור, ארין שנד, יוקו אימאזאקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות