בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלרינה האגדתית שוברת את המיתוס

לאחר החלטתה האמיצה לעזוב את בלט האופרה בפאריס, ניסו להציג את סילבי גיאם כדיווה. אך בראיון מתגלה הפער בין הדימוי של גיאם למציאות

7תגובות

פאריס. נתיב הקריירה של בלרינה צפוי למדי. היא מתבלטת ועולה מתוך שורות הלהקה, רוקדת בתפקידים ראשיים, מופיעה מפעם לפעם עם להקות אחרות בתור אמנית אורחת. אם המזל מאיר לה פנים -­ כלומר לא ספגה פציעות רבות, ויש לה גוף חסון ומזג מתאים ­- היא ממשיכה לרקוד גם בשנות ה‑40 לחייה; מתאימה בקפידה את הרפרטואר ליכולותיה הגופניות המידרדרות באופן בלתי נמנע. 

אבל המסלול של סילבי גיאם שונה. גיאם ­ בת 47, שמעלה את המופע "במרחק 6,000 מייל" בתיאטרון דייוויד קוך בלינקולן סנטר, ניו יורק ­ היא אגדה בעולם המחול. הטכניקה העוצמתית והגוף המדהים שלה (רגליים ארוכות במיוחד, רזות וגמישות, מקושתות כמלקחיים) משכו תשומת לב רבה עוד כאשר היתה תלמידה בבית הספר לבלט של האופרה בפאריס.

כשהצטרפה לבלט האופרה ב‑1981, והיא בת 16, נהפכה כמעט בן לילה לכוכבת. את התואר "אטואל" העניק לה רשמית רודולף נוראייב, מנהל הלהקה, כעבור שלוש שנים בלבד. עולם המחול הזדעזע כשעזבה את הלהקה בגיל 23, בטענה שהיא רוצה להיות עצמאית יותר ועברה לרויאל בלט בלונדון בתור רקדנית אורחת ראשית.

 

בניגוד לרוב רקדני הבלט, היא יצרה קריירה של כוכבת-על בתור פרשנית של בלט קלאסי, עברה ללא מאמץ לכאורה אל יצירות של כוריאוגרפים עכשוויים ובה-בעת שמרה על כוחה כשם גדול בעל משיכה קופתית גדולה. 

"אני לא חושבת שמישהו אחר היה יכול לעשות מה שהיא עשתה", אומרת בריז'יט לפבר, מנהלת בלט האופרה בפאריס. "יש לה עוצמה יוצאת דופן מבחינה גופנית ומנטלית כאחד, היא הפגינה אומץ יוצא דופן כשעזבה את הלהקה, כוריאוגרפים נהדרים יוצרים לה מחולות. הקהל פשוט רוצה לראות אותה".

כוחותיה הפיסיים של גיאם מרשימים כפי שהיו לפני עשר שנים. בשנה שעברה רקדה בתפקיד הראשי בבלט "מנון" של קנת מקמילן בלה סקאלה, וקטפה ביקורות נלהבות. מאז הוצג "במרחק 6,000 מייל" בבכורה ביולי, היא מעלה אותו ברחבי העולם. התוכנית כוללת יצירות תובעניות שיצרו בעבורה ויליאם פורסיית ומץ אק.

מה מניע אותך?

"התענוג", אומרת גיאם באנגלית שוטפת, במלונה בפאריס. "אני לא מסוגלת לעשות משהו, אם אני לא מאמינה בו ונהנית ממנו עד הסוף". 

ללא רחם

בפגישה פנים אל פנים, היא נראית קטנה יותר. פניה החיוורות נראות ילדותיות. היא ידידותית ורהוטה, שונה מאוד מתדמית הדיווה שהתקשורת מצמידה לה. "בתור אשה  היה לה קשה יותר לומר מה בדיוק היא רוצה", אמר פורסיית בראיון טלפוני. "אני מתנגד לכינוי 'מדמואזל נו' (העלמה לא), שקיבלה כשרקדה ברויאל בלט. זו היתה דרך לחתור תחתיה ­ להפוך אותה לדיווה חמת מזג, כדי שלא תאיים על המוסד".

פורסיית הכיר את גיאם ב‑1983, רקדנית ביישנית בת 18 שליהק ליצירתו הראשונה באופרה של פאריס, "France/Dance". כעבור ארבע שנים יצר את "Middle, Somewhat ElevatedIn the" בעבור גיאם וכמה רקדנים צעירים מבריקים אחרים. היצירה, שרוממה את טכניקת הריקוד לקיצוניות מלהיבה, כמו הציגה רקדן מסוג חדש: עכשווי ללא רחם בגישתו, מציאותי לחלוטין על הבמה.

דרך הריקוד הזאת הלמה את גיאם. לדבריה, היא לא טיפחה בילדותה "את הפנטסיה של הילדה הקטנה, עם חצאית טוטו וכתר". אבל היא נראית מופתעת כשהיא נשאלת אם ידעה עד כמה יוצאת דופן הקריירה שלה. "אילו ידעתי, הייתי צריכה להשוות את עצמי לאחרים, ואני לא עושה את זה", היא אומרת. "אני תמיד עומדת בהחלטותיי".

באופרה של פאריס "הייתי צריכה להיאבק תמיד", היא אומרת. "הייתי מציאותית על הבמה. לא אהבתי את המלאכותיות, את המוסכמות של הבלט, את הדברים שאנשים עשו מבלי לחשוב ­ רק כי הם עושים אותם כך מאז ומתמיד".

מודל לחיקוי

תשוקתה של גיאם לקבל החלטות בעצמה, והרעב המתמיד שלה ללמוד היו הכוחות המניעים של הקריירה שלה. גם כשרקדה את הבלטים הקלאסיים ברחבי העולם, חיפשה כל הזמן כוריאוגרפיים לעבוד אתם. "אולי עדיין היה לי שם של בלרינה קלאסית מהסוג הזה", היא אומרת ומכה באצבע צרדה במלכותיות כדי להסביר את כוונתה. "אבל בהתחלה היה קשה לשכנע אנשים שאני רצינית". 

ב‑1996 הזמינה גיאם יצירות מחול מג'ונתן בארוז ומאק, שהיו אז עדיין לא ידועים, לקראת הסרט "Blue Smoke". בהמשך עבדה עם מוריס בז'אר ודייוויד קרן והפגינה את יכולתה המדהימה לשלב בין סגנונות שונים ורחוקים מאוד זה מזה. ב‑2006 ראסל מליפנט יצר בעבורה את "Push", ובאותה שנה התמנתה לאמנית-שותפה בסדלרס וולס, האופרה הלאומית באנגליה, שם עבדה עם רובר לפאז' ועם אקראם קאן. 

בלומברג

"הכוריאוגרפים האלה תמיד גרמו לי להרגיש שאני רוצה להיות חלק מהמחול", היא אומרת. "לדעת מהו, להתנסות בו גופנית ומנטלית. הרצון שלי לספוג סגנונות שונים אינו נובע מחיפוש אחר אתגר, אלא מסקרנות".

היא אומרת ש"במרחק 6,000 מייל" הוא "שלושה ענקים שונים שדוברים שפות שונות". "Rearray" של פורסיית הוא דואט סגפני, שהיא רוקדת עם מסימו מורו, רקדן ראשי בלה סקאלה, למוסיקה א-טונלית של דייוויד מורו. "Bye" של אק, לצלילי הסונטה האחרונה של בטהובן לפסנתר (אופוס 100), היא ריקוד סולו שבו גיאם רוקדת ומקיימת אינטראקציה עם דמויות מצולמות בסרט. לרוב הקהל מגיב בהתלהבות לקטע.

"היא הבינה מה הכישרון שלה מייצג, והצליחה להפוך את זה לאוטונומיה", אומר פורסיית. "והיא משמשת מודל לחיקוי. עכשיו בלרינות אחרות, דיאנה וישנבה למשל, הולכות בדרכה".

ואילו גיאם אומרת שמעולם לא היתה לה תוכנית. היא מדמה את גישתה לכוריאוגרפיה של פורסיית: "יש מסגרת, אבל אני משתמשת באינסטינקטים שלי", היא מסכמת.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו