בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"טאבולה ראסה" ו-"Lost Cause" של בת שבע

שפת האימון של אוהד נהרין נטמעה הן ביצירתו המוקדמת והן בבכורה של שרון אייל וגיא בכר. ולמרות זאת הן שונות, וזה מה שמייצר את העניין

4תגובות

למעלה מ-25 שנה מפרידות בין שתי היצירות המצוינות שהועלו באנסמבל בת שבע. הראשונה, "טאבולה ראסה", שנוצרה ב-1986, מאת אוהד נהרין, והשנייה (2012) בבכורה עולמית - "Lost Cause", מאת שרון אייל וגיא בכר - שתיהן בביצוע הרקדנים הצעירים שהטמיעו את הגאגא, שיטת האימון שיצר נהרין. בשתיהן אפשר להבחין בפתרונות התנועתיים שנולדו מתוך הגאגא, ובכל זאת העבודות שונות זו מזו וזה מה שעושה את התוכנית למעניינת. בריקוד של נהרין אפשר לראות את איכות הגאגא בשנותיה הראשונות, ואילו ביצירה של אייל ובכר כבר אפשר לראות את הפירות האחרים והשונים שנולדו מתוכה.

"טאבולה ראסה" שמרה על יופיה ועוצמתה. מרחק השנים מעורר התפעלות ואתה תוהה לאן אפשר להמשיך אחרי יצירה כה בשלה. אבל מאז נהרין ממשיך להפתיע. אפשר לתאר את הריקוד כמעברים בין שקט לסערה, בין אי-סדר לסדר. כהתגייסות הגוף המרוכז בעצמו לביצוע פרטים במרחב אישי בהרכבים קטנים של סולו, דואט או טריו לקראת תנועה פורצת של הקבוצה הגדולה במרחבי הבמה.

גדי דגון

הכוריאוגרפיה המצוינת יוצרת תחושה שהבמה שינתה את מידותיה, התמתחה, התרחבה, נהפכה לענקית, ללא כתלים, ויכולה להכיל בתוכה את הסערה הגדולה. בתנועת הרקדנים שולט מרכיב דומיננטי של מעגליות, של טורסו שמוליד תנופות שיוצרות מערבולות של קבוצות ובודדים הנעים-סובבים לכיוונים שונים, כהתנגשות של כוחות שיוצרת תנועת שרשרת. ויש רגליים חזקות של הרקדנים, שיכולות לנתר גבוה ולחצות את הבמה, ולשאת את הטורסו העשיר בצ'י.

כשהסערה מתעצמת, מתרכזת בתוך עצמה, הכל מצטופף - שפע התנועות, ההתקדמויות המהירות בכיוונים שונים. והבמה הופכת לצומת דרכים צפוף ומסוכן. ופתאום הכל כמו נפתר, כל הקשרים נפרמים, והקומפוזיציה נעשית צלולה. הבמה שקטה. והרקדנים מחולקים לגושים. הקומפוזיציה ברורה - כל אחד במקומו. והם רוקדים ביחד את אותן תנועות, ולפעמים בקאנון. הכל בשליטה - האי-סדר והסדר. ושוב הגוף מתגייס לקראת הסערה, שמעצבת את חלל הבמה, והרקדנים שועטים כמו משיכות צבע עזות של צייר על קנווס.

אם החלק הראשון של "טאבולה ראסה" מוקדש לסערה, הרי החלק השני הוא השקט שאחרי. זה אחר זה מגיחים הרקדנים מצד הבמה, החזית לקהל, כתף לכתף, והם נעים מצד לצד, תוך התקדמות אטית שחוצה את הבמה לצד הנגדי. הם מעבירים משקל מרגל לרגל, כמו סירות מתערסלות. ויש בכך הרבה קסם.

תנועה ללא מסכות

היצירה "Lost Cause" של שרון אייל וגיא בכר תואמת את המוסיקה התזזיתית של אורי ליכטיק. זאת מוסיקה שלא מאפשרת לך לעמוד בשקט, היא משתלטת על הגוף באי השקט שלה, מטריפה אותו. והגוף חובר למוסיקה, משתכר ממרכיב החזרה והמקצב. מתמסר. וכשהגוף טעון באנרגיה הוא יכול גם לצוף באטיות על אותה תזזית וכש"בא לו" לקטוע את הכל בתנועה גיליוטינית של קאט, ועוד קאט ועוד קאט. כך אפשר אולי לתאר את התנועה ב"Lost Cause". זאת תנועה ישירה, יצרית של הגוף וללא מסכות. אפשר לזהות בה את חותם אישיותה של שרון. שפת התנועה היא הנדוניה הכוריאוגרפית ומי שמכיר את יצירותיה של שרון יכול לראות את הדרך הארוכה שהיא עשתה עם השנים, כשהשפה מתבהרת עם הזמן ורתומה לניסיון שנרכש בקומפוזיציה.

הרקדנים נראים כמו שבט בדיוני, אולי השכנים של "אווטאר". הרקדנים - גברים כנשים - לבושים בגד צמוד לגוף בצבע העור, חלקו שקוף וחלקו אטום ובוהק. קצות האצבעות מאורכות וצבועות בירוק עז. מבנה הריקוד ברור, ובולט בו מרכיב של קטע סולו כאשר רקדני ה"שבט" חוצים את הבמה מצד לצד. אלה מתקדמים על כריות הרגליים המבקשות להשאיר במגען חותם, העקבים מוגבהים והברכיים כפופות. שפע תנועה בידיים המושטות קדימה, באצבעות, בחזה המקומר והמקוער, בהטיות הראש. אלה תנועות באיכות של קאט, של חלקי גוף שכמו הוסטו ממקומן הטבעי, מה שמזכיר טכניקות של ריקוד ג'ז, והן צבועות באיכות בוהקת של ברייק-דאנס מהיר.

גדי דגון

בניגוד ליצירה של נהרין, כאן הקבוצה מתקדמת בקווים ישרים, באותה תנועה, שכל אחד מבצע בזמנו. הדבר נותן אפקט של קליידוסקופ. בקטעים האטיים חלקי הגוף נראים כמו שוקעים בתוך עצמם. איכות תנועה יפה יש בשקיעה לתוך הפלייה הגדול, אותה כפיפת ברכיים נמוכה, כשהברכיים משוכות לצדדים ונוצר מתח, של כאילו העדר תנועה בין הירכיים ובתוך המפשעה.

היצירה כוללת שני סולואים מרשימים של קרן לוריא-פרדס. בסולו הפותח את היצירה היא נראית כפסל. סובבת סביב עצמה באטיות כמו להראות לקהל את הגוף מזוויותיו השונות. התנועה בוהקת מתוך איזה כוח פנימי שמעצב כל תנועה. הסולו השני חותם את היצירה ונראה כתפילה. התנועה האטית נולדת מתוך שיכרון פנימי, הגוף שוקע בתוך עצמו, ופתאום הראש מיטלטל לכל עבר כמבקש אולי להתנתק או כמי שאינו מסוגל עוד להכיל את דחיסות האנרגיות בגוף.

הלהקה הצעירה נהדרת, מתמסרת ליצירה ותומכת בנדיבות ביכולת טכנית מרהיבה. ואולי יותר מכל מרשימה ההקשבה הרגישה לחלל שעוטף אותם ולגוף של הרקדנים האחרים, החולקים את אותו משטח.

אנסמבל בת שבע. "Lost Cause", מאת שרון אייל וגיא בכר; מוסיקה: אורי ליכטיק; עיצוב תאורה: במבי; עיצוב תלבושות: מעיין גולדמן, שרון אייל וגיא בכר. "טאבולה ראסה", מאת אוהד נהרין; עיצוב תאורה: אוהד נהרין; מוסיקה: "טאבולה ראסה" מאת ארוו פארט; עיצוב תלבושות: מארי קז'יווארה. רקדנים: נעם אידלמן-שתיל, ברט איסטרלינג, אוליביה אנקונה, ויליאם בארי, עומרי דרומלביץ', זינה (נטליה) זינצ'נקו, אדוארד טורול, קרן לוריא-פרדס, מריה סלאבץ, לוטם רגב, ניצן רסלר, גיל שחר, מעיין שיינפלד, אור שרייבר, מיה תמיר. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 9.4

עוד בנושא: הרקדן שחצה את הקווים | שרון אייל וגיא בכר בראיון זוגי | אייל: "בת שבע כבר לא מספקת אותי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו