בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה השמות הלוהטים במחול לא מגיעים לישראל?

בעיות תקציב, מגבלות פוליטיות, או שהקהל פשוט מעדיף מופעים פופולריים. כל הסיבות שמביאות לירידה המתמדת באיכות האמנותית של ההופעות בתחום

16תגובות

 

לצד פריחתו הבלתי מעורערת של המחול הישראלי, דומה כי בשנים האחרונות, בשקט בשקט, הלך וקמל פן אחר של המחול בארץ: הרפרטואר הבינלאומי המוצג על הבמות המקומיות. אין הכוונה לכמות המופעים - שכן מגיעים לכאן דווקא לא מעט הרכבים מחוץ לארץ - אלא לירידה המתמדת באיכות האמנותית של העבודות שנראות כאן, ולכך שיוצרי המחול העכשוויים הזוכים להערכה בחו"ל, אלה שנמצאים בחוד החנית של העשייה כיום, כמעט שלא מגיעים לארץ.

בניגוד לקולנוע למשל, למוסיקה או אפילו לאמנות החזותית - הקהל בישראל לא תמיד ער למתרחש על בימות המחול המרכזיות בעולם. הבשורות והחידושים אינם מוצאים את דרכם אל צרכן המחול המקומי, שנאלץ להסתפק באחרונה במופעים דהויים או אזוטריים המשווקים לו כאטרקטיביים. התחושה הזאת מתחזקת כשמתבוננים לאחור ונזכרים כי היו ימים שבהם ביקרו כאן לא מעט כוריאוגרפים מרתקים ופורצי דרך.

ראבי דיפרס

מבקרת המחול גבי אלדור סבורה, כי "בתקופה האחרונה הביאו הרבה דברים לא טובים. פעם היה יותר אומץ והביאו דברים הרבה יותר מעניינים, כמו ויליאם פורסיית, מארי שווינאר, אלאן פלטל, ויין מקגרגור או סשה ולץ. היו דברים מדהימים. היום מביאים המון דברים שבקהל הרחב אומרים ‘איזה יופי' - אבל זה לא שווה שום דבר בעיני. יש פה בהחלט ירידה במידת האתגר שמציבים לקהל".

הפלטפורמות הציבוריות להצגת מופעי מחול בינלאומיים בישראל אינן רבות. שלושת הגופים המרכזיים הם האופרה הישראלית, המקיימת מדי שנה את סדרת "מחול במשכן"; פסטיבל ישראל, המקדיש מסגרת למחול (בנוסף לתיאטרון ומוסיקה); ומרכז סוזן דלל, שלצד מחול ישראלי מקפיד להביא יצירות מחו"ל המתאימות לבמותיו הלא גדולות. כמו כן, היכל אמנויות הבמה בהרצליה מפיק סדרת מחול קטנה למנויים, ומדי פעם מתארחים מופעים מחו"ל גם בתיאטראות קטנים יותר כמו "תמונע" או "קליפה".

מבקרת המחול אורה ברפמן מסבירה, כי "גם האופרה וגם פסטיבל ישראל צריכים למכור הרבה כרטיסים ולמלא אולמות גדולים יחסית, אז הם הולכים על דברים בטוחים ופופוליסטיים. אני מתכוונת להופעות כמו ‘לורד אוף דה דאנס', ‘מומיקס', ‘פילובולוס', ‘בלט בוריס אייפמן' ודברים מהסוג הזה. ככל שאנשים רואים מגוון גדול יותר טעמם נהיה אנין יותר, אבל כיוון שההיצע פה נעשה פופוליסטי, נוצר פער שהולך וגובר. מאחר שאני בצד של הקהל אני זאת שדורשת ולא מסופקת".

ברפמן מסכימה כי אלה האמונים על בחירת המופעים נוטים להימנע מיצירות שעשויות לאתגר את הקהל, ומספרת ששוחחה על כך לא אחת עם יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל (המשמש גם כיועץ לסדרת המחול של האופרה ולפסטיבל כרמיאל). "אני זוכרת שנתקלנו זה בזו בפסטיבל בחו"ל והלכנו לאכול", היא מספרת. "דיברנו על אחד המופעים שראינו, שהיה מאוד מדליק, מיוחד, מאתגר וקצת נועז. אז הוא אמר לי, ‘בחייך, זה לא לקהל שלנו. זה לא מתאים, אין קהל לדברים האלה'".

התאמה לקהל מבוגר?

הקהל הישראלי הוא אכן מרכיב מרכזי בשיחות על הנושא, אלא שקיימת מחלוקת באשר לאופיו. קברניטי המוסדות סבורים כי הוא שמרן ומעדיף יצירות "נגישות" של הרכבים מוכרים. ורדי אף מספר כי מופעים עם ניחוח קלאסי מושכים הרבה יותר צופים: "זו עובדה קיימת, ברגע שאני שם את המלה ‘בלט' זה ישר מביא קהל. הצופים כל כך מותגיים, והמלה ‘בלט' משדרת להם משהו שהם יכולים להזדהות אתו. כשאני מביא משהו שאפילו אני לא יכול לבטא את שמו, זה בעייתי מאוד. ההיכרות של הקהל עם המוצר היא דבר מאוד חשוב".

גישה זו מבהירה אולי מדוע בשנים האחרונות פקדו שוב ושוב את סדרת המחול של האופרה הישראלית שורה של הרכבים מוכרים ובידוריים כמו "בלט בוריס אייפמן", "פילובולוס" ו"מומיקס", או אפילו להקת אלווין איילי, שכבודה במקומו מונח, אך ימי הזוהר שלה נטועים בעבר הרחוק. העונה הנוכחית של הסדרה נפתחה עם מופע ארגנטיני בשם "טנגו לנצח", המתואר באתר האינטרנט

של האופרה כ"מוסיקה חושנית וריקוד סוחף בתנועה מתמדת!". נדמה כי התיאור הזה אומר הכל. אבל האם מקומם של מופעים כאלה בסדרת מחול רשמית של האופרה הישראלית? האם בכלל תפקידו של מוסד ציבורי להציג דברים מהסוג הזה?

"אלה מופעים של אמרגנים ששוכרים את האולם ומביאים להקות, ואני מציעה את זה כמופעי בחירה בסדרת המחול", מסבירה חנה מוניץ, מנכ"לית האופרה. "המנוי שלנו מחייב מינימום ארבעה מופעים. רוב הקהל לוקח שבעה ומעלה, והדברים האלה מאוד פופולריים. אם משהו פופולרי - לא להביא אותו? זה לא עולה לנו כלום ואני שמחה להציע את זה לקהל, כי הוא רוצה".

קשה להבין ממוניץ כמה מהמופעים בסדרה שייכים לאמרגנים פרטיים וכמה היא מייבאת בעצמה. לדבריה, היחס ביניהם משתנה מעונה לעונה. כששאלתי בפשטות אילו מהמופעים בעונה הבאה אינם שייכים למפיקים פרטיים, הסבירה המנכ"לית את השיטה: כאשר היא מעוניינת במופע כלשהו, היא פשוט פונה למפיק פרטי ומציעה לו להביא אותו לישראל. "זה מאפשר לי לעשות את הדברים שאני רוצה בלי לסכן את הבית מבחינה כלכלית", היא אומרת.

אי-אף-פי

"למוניץ אין תקציב מחול גדול אז היא נעזרת באמרגנים פרטיים ואין בזה פסול אם הסחורה מעניינת וטרם נראתה בארץ", אומר ורדי, היועץ האמנותי שמרכיב עמה את הסדרה במשותף. "לא תמיד זה לטעמי האישי, אבל אני מוקיר את הצורך בהמשכיות והבאת דברים גדולים שמוצגים בכל העולם. אם אנחנו רוצים להיות חלק מהעולם זה נכון שגם פה נראה אותם, והקהל מגיב מאוד יפה".

העונה הנוכחית כללה מופעים בעלי גוון מסחרי (אותו טנגו, אייפמן ו"מומיקס"), בחירות "בטוחות" (להקתה של מרתה גרהם, בלט ציריך לצלילי באך ובלט טרוקדרו המציע גיחוך על הבלט הקלאסי באמצעות גברים בחצאיות טוטו), מופע של רקדנים ישראלים שביצעו רפרטואר בינלאומי ("הפרויקט", יוזמה של האופרה וסוזן דלל), ושלוש תוכניות מסקרנות יותר שיועלו בקרוב: מופע של יסמין ורדימון, הכוריאוגרפית הישראלית הפועלת בהצלחה בלונדון; בלט גטבורג משוודיה עם שלוש פרשנויות ל"בולרו" של ראוול; ולהקת "קלאוד גייט" מטייוואן.

התוכנית בעונה הבאה, שפורסמה באחרונה, כוללת שוב את אלווין איילי ואייפמן, מופע בלט ומוסיקת רוק של הרכב אמריקאי בשם "הנערים הרעים של המחול" (שם שאומר הכל), להקה מארגנטינה שמעלה פרשנות ל"לה טרוויאטה", תיאטרון מחול מבייג'ין, מופע של הבלט הישראלי עם יצירות של איציק גלילי, תוכנית של תיאטרון המחול מהארלם - ורק שתי בחירות יותר מסקרנות: המופע החדש של סידי לראבי שרקאווי הבלגי-מרוקאי, ומופע של הכוריאוגרפית הברזילאית דבורה קולקר.

מוניץ מסבירה כי המטרה בסדרה היא ליצור תמהיל מגוון מבחינה סגנונית. על הממד השמרני של התוכנית אומר ורדי: "למוניץ יש קהל מבוגר יותר מהקהל הרגיל, אז היא צריכה להיות קשובה אליו. צריך לחשוב על כל הקהלים ואי אפשר ללכת קדימה בראש חץ, כי אתה עלול להישאר לבד".

חינוך רע

אלא שהטענות על כך שהקהל מעוניין בתכנים בידוריים ולא מאתגרים, מקוממות אנשי מחול רבים. האם ניתן לומר, תהה אחד מהם, שמופעיו של אוהד נהרין - שאליהם הקהל נוהר - הם קלילים ובידוריים? האם יצירותיה של יסמין גודר הן תקשורתיות ונגישות? האם אלה של שרון אייל כה קלות לעיכול?

"לחשוב שזה מה שהקהל רוצה זה מקומם, משום שכשהביאו דברים ש'גדולים על הקהל' מבחינת ההבנה הבסיסית - זה קידם אותו, אפילו אם באותו רגע הוא לא כל כך ידע מה לעשות עם זה", אומרת גבי אלדור. "לאופרה יש מחויבות להביא דברים מעולים במחול כמו שהיא עושה במוסיקה. אני לא תמיד עוקבת, אבל יש לי הרגשה ששם משתדלים לאתגר את הקהל ולא מביאים כל הזמן את ‘הספר מסביליה'.

אי-אף-פי

"המחויבות הזו תקפה גם במחול, והם לא עומדים בזה. אינני מקבלת את האמירה ש'צריך להביא קהל', כי כשפורסיית הופיע כאן האולם היה מלא עד אפס מקום, המופעים של פינה באוש היו מפוצצים, את ‘לה לה לה יומן סטפס' הקהל לא הבין, אבל גדש את האולמות".

גם דינה אלדור, מנכ"לית בת שבע, סבורה שאין לזלזל בקהל. במשך יותר מ-20 שנה היא ניהלה עם אבי יפרח את חברת "מולטי מדיה", שהפיקה בין השאר את פסטיבל ישראל ופסטיבל הג'ז באילת, פסטיבל עכו, והביאה מופעים איכותיים מחו"ל, בעיקר מחול ומוסיקה. למרות הצלחת החברה, היא נקלעה לקשיים בעקבות האינתיפאדה השנייה ונסגרה לבסוף ב-2005. "זה חמור מאוד שמוסד ציבורי אומר ‘זה מה שהקהל רוצה'", היא אומרת. "זאת התנשאות, זה להביט מגבוה ולהגיד שהקהל רוצה להתבדר. זה לא נכון. תפקידו של מוסד ציבורי להביא את מה שקורה עכשיו".

דינה אלדור ואבי יפרח דאגו להזמין לכאן אמני מחול בזמן פריצתם, יוצרים שהלכו וצברו מוניטין בהמשך. ב-1999 הם הביאו את סאבורו טשיגאווארה, שיגיע בעוד חודשיים לביקור שני כאן, בפסטיבל ישראל; ב-2000 הציגו פה את ויין מקגרגור הבריטי, שנהפך לכוכב ענק; ב-2001 הביאו את סשה ולץ, שמשגשגת בגרמניה; וב-2004 היו אחראים להגעתו של ז'רום בל, שהסעיר את אירופה עם המחול הקונצפטואלי שלו. דומה כי המחסור במופעים רלוונטיים מחו"ל כיום קשור גם בהיעלמותם של השניים מהמפה.

אם נותנים לקהל קרדיט הוא גומל בקופות, טוענת אלדור. "הבאנו את ‘DV8' לפני עשור, כשהם היו הכי חמים, ובאו אלפי אנשים. היום לא מביאים אותם, הם כבר לא צריכים להוכיח את עצמם ויש להם עבודות חדשות שלא מגיעות לפה. הבאנו את אלאן פלטל, במופע פורץ דרך שחולל סערה, כשגם העיתונאים לא הכירו אותו וחשפנו אותו כאן לראשונה. אני מאמינה בקהל. אני מאמינה שהוא סקרן, שיש לו יכולת להתמודד. החוויה שאתה צריך לספק לו היא לא תמיד של הנאה או בידור. ועובדה שמילאנו אולמות, ההופעות שלנו בסדרת המחול במשכן היו מפוצצות".

לצד הפקות ניסיוניות יותר, אלדור ויפרח הביאו גם אמנים מבוססים ואפילו בלט. "בלט כהלכתו הוא דבר מאוד מרגש", היא אומרת. "אבל הרבה מלהקות הבלט שמגיעות לארץ הן מדרג B, אולי B+. אנחנו הבאנו את הרויאל בלט, וקצת לפני שהחברה נסגרה עבדנו על הבאת בלט האופרה של פאריס. ניסינו להביא מוסדות עם מורשת, קונצפט, מחשבה, עומק. כשמביאים הפקת בלט יש לעשות זאת כמו שצריך, לא להביא איזו הפקה חבוטה. זה חינוך רע לקהל להביא להקות בינוניות. זה כל כך מבאס אותי".

תקדימים ניסיוניים

גם פסטיבל ישראל, שבעבר השקיע ברפרטואר של מחול בינלאומי מפואר, מציע בזמן האחרון תוכניות מצומצמות ולא מרגשות במיוחד. במהדורה הקרובה, שתיפתח בסוף מאי, אמנם תופיע להקתו של הכוריאוגרף היפאני המוערך סאבורו טשיגאווארה (שביקר כאמור בארץ כשהיה קול חדש ורענן), אך לצדו תופיע להקת "מומיקס" האמריקאית, שהוזכרה כבר, וכן להקת טנגו בניהולה של נטליה הילס, שהיתה אחת הכוכבות של המופע הפופולרי "Forever Tango". יהיה גם דואט קצר מצ'כיה, אך בכך מסתכמת תוכנית המחול הבינלאומית.

יש לציין כי בשנה שעברה הגיעה לפסטיבל להקתו של מרס קנינגהם, במסגרת סיור המורשת שלה, אך היה זה שיתוף פעולה של הפסטיבל עם עונת התרבות של ירושלים. פרט לקנינגהם הופיעה אז רק להקה אחת נוספת מחו"ל, תיאטרון המחול של דנמרק. היו כמה יוצרים חשובים שביקרו בפסטיבל בשנים שקדמו, כמו אקרם קאן, נאצ'ו דואטו ואנז'לין פרלז'וקז'. ואולם עדיין לא מדובר בבחירות נועזות או בכאלה המשקפות את העשייה הבועטת בחו"ל.

"פעם פסטיבל ישראל היה הספק של הדברים המיוחדים, הוא היה הקול הדומיננטי במופעי חו"ל", אומרת ברפמן, ומסבירה כי הבעיה נעוצה בהנהלת המוסד. "היו מנהלים שהשקיעו הרבה יותר בבחירה, היה להם קו רעיוני רחב. עודד קוטלר היה ביניהם, אני זוכרת שהוא פשוט הביא חטיבה שלמה של מחול אמריקאי עכשווי-עכשווי וגילה לנו את אמריקה. ואלה לא היו דברים יותר יקרים ממה שמביאים היום, זה רק מגיע מסקרנות ונכונות להביא משהו חדש, רענן, מאתגר".

חלק ממנהלי המוסדות כיום מדברים על אילוצים של לוחות זמנים, יש מי שמזכיר את הביקורת הפוליטית על ישראל שמונעת מאמנים מסוימים לבוא לכאן, אבל רובם אומרים שעקרונית יש היענות גבוהה לבוא לישראל. עם זאת, כולם מסכימים כי האתגר המרכזי הוא ההתמודדות עם התקציבים הבלתי אפשריים.

"יש מגבלה כלכלית שאנחנו כל הזמן חיים בתוכה", אומרת מוניץ. "עבור כל הדברים שאינם אופרה אנחנו לא מקבלים כספים מהממשלה בכלל". אף שהאופרה היא גוף שניזון מכספי ציבור, מוניץ מסבירה שהתקציב של מינהל התרבות מיועד להפקות האופרה, ושסדרת המחול מתבססת על תמיכה לא גבוהה מעיריית תל אביב ובעיקר על הכנסות עצמיות.

השיקול הכלכלי ניכר גם בדבריו של יוסי טל-גן, מנכ"ל פסטיבל ישראל. "אנחנו פסטיבל שמשתדל להתקיים גם בשנה העוקבת", הוא אומר. "אפשר להסתכן, אבל אחר כך מאיפה נחזיר? ואז אתה במשבר גדול. בפסטיבל אתה מהמר כל שנה ולא יודע מה תהיה התפוסה באולמות. אתה גם מוגבל ביכולת לדרוש מחירים גבוהים מדי. ומה גם שאנחנו בירושלים ולא בתל אביב. גם אם אתה מושך 40 או 50 אחוז מהאוכלוסיה מחוץ לירושלים, עדיין הסיכון לא קטן. אנחנו משתדלים שבסוף הפסטיבל נוכל לשלם לכל אלה שהתחייבנו להם".

גם מדבריו של ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, ניבטים האילוצים התקציביים. בכל הנוגע לעשייה אקספרימנטלית יותר, הוא מתגאה בפסטיבל "דאנס אירופה", פלטפורמה למחול אירופי עכשווי שהקים בשלהי שנות ה-90 ובה התארחו במשך השנים אמיו גרקו, מאגי מארן, חוויאר דה פרוטוס, מישל נוארה ודמיטרי פאפיואנו, בין השאר. הפרויקט נסגר ב-2006 כשהאיחוד האירופי הפסיק את תמיכתו בו.

"שם פרצנו החוצה עם אמירות חדשות ועכשוויות, וזה היה מאוד מרגש", אומר ורדי על אותו פסטיבל. "עכשיו זה נעשה קשה יותר, אין כספים וזה חבל, כי יש היום דור חדש של יוצרים שאנחנו בקשר איתם ורוצים להגיש אותם לקהל הישראלי אבל זה לא תמיד מצליח".

טיסה, כלכלה, מלון

אחרי ש"דאנס אירופה" נסגר, החליטו ורדי ומוניץ להקים פסטיבל מחול בינלאומי אחר, "תל אביב דאנס", שפעל בין 2008 ל-2010 בתמיכת עיריית תל אביב. "הוא די גווע מעצמו", מסבירה מוניץ, "בעיקר בגלל בעיות תקציביות. הם קיצצו וקיצצו וזה ירד מהפרק". מעיריית תל אביב נמסר כי התמיכה השנתית בפסטיבל נעה בין 200 ל-265 אלף שקלים, וכי "בשנת 2011 לא היתה פניה לשיתוף פעולה מאחר שמארגני הפסטיבל, מרכז סוזן דלל והמשכן לאמנויות, החליטו שלא לקיימו".

ורדי מספר כי הוא עובד ללא הרף על הבאת מופעים מחו"ל. "אני בקשר עם סילבי גיאם, עם בלט ז'נבה, עם בנג'מין מילפייה, עם בלט ביאריץ", הוא אומר. "זה משא ומתן ארוך". השנה השקיע את משאביו בעיקר במחול ישראלי ולא בהבאת מופעים מחו"ל, אך לדבריו בשנה הבאה מתוכננת מסגרת של יצירות קאמריות מהעולם, ובשנה שלאחר מכן, במסגרת חגיגות 25 שנה לסוזן דלל, הוא מתכנן להפיק אירוע בינלאומי גדול תחת כיפת השמיים.

סשה ווהן

אף שהמוקד המעניין ביותר של המחול כיום הוא באירופה, בזמן האחרון מגיעים לסוזן דלל דווקא הרבה יותר הרכבים מהמזרח הרחוק. ורדי מדבר על התנופה בתחום המחול שם ועל חילופי תרבות דיפלומטיים, אך מודה כי "מאירופה לוקח זמן להביא להקות, והן נורא יקרות. אני רוצה להביא את אקרם קאן אז הוא אומר לי שהוא מתחיל ב-15 אלף יורו לשלושה אנשים. 15 אלף יורו למופע פלוס טיסות, פלוס כלכלה, פלוס מלון. מי יכול לשלם את זה? עם כל התמיכות שיש, מי יכול לעשות את זה?".

"אתה גם לא יכול למכור כרטיסים במחירי עתק", הוא מוסיף. "מי יקנה כרטיס למחול בסוזן דלל ב-300 שקל? גם ויין מקגרגור מאוד יקר היום, גם חופש שכטר, הישראלי שפועל בבריטניה, מאוד יקר. אני מאוד רוצה להביא אותו, עבודתו האחרונה מופלאה, עם אמירה פוליטית, הוא הכוכב הכי גדול באירופה היום. אני בהתכתבויות אינסופיות אתם - תורידו פה, עם תזמורת, בלי תזמורת, חמישה נגנים, עשרה, או 22. זה נורא מורכב".

פינה באוש בפאריס

אבל הסוגיה הכלכלית לא משכנעת את כולם. "כל להקה עולה כסף", אומרת דינה אלדור. "נכון, יש להקות עם יותר מוניטין שעולות יותר, אבל ההבדל הזה הוא שולי, כי ההוצאות הגדולות הן הטיסות והשהות שלהן פה. בכל מקרה, בדקתי לפני כמה חודשים מחירים למופעים של להקות מחו"ל במשכן, והם גבוהים".

ובאמת, הכרטיסים למופעי מחול בינלאומיים בישראל אינם זולים. כרטיס בודד במושב טוב (אזור א') למופעי "מחול במשכן" עולה 300 שקלים. אם תעשו מנוי לסדרה במושב ראוי, תשלמו בממוצע בין 218 שקלים למופע (במנוי לארבעה מופעים) ל-241 (במנוי לעשרה, שהוא באופן מוזר יקר יותר, אך מגלם בתוכו תוספות למופעים יקרים כמו אלה של בוריס אייפמן ואלווין איילי). בפסטיבל ישראל, מושב ראוי למופעים של טשיגאווארה ומומיקס יעלה 209 שקלים.

רוזה פרנק

לשם השוואה, הכרטיס היקר ביותר למופע מחול ב"תיאטר דה לה ויל" בפאריס השנה, למופעים של להקות כמו פינה באוש או מרס קנינגהם, נע בין 28 ל-34 יורו למבוגר (137-167 שקל), ו-25 יורו לצעירים מתחת לגיל 30. כדי לצפות שם במופע של אן תרזה דה קירסמקר בחודש הבא תשלמו בין 16 ל-29 יורו בלבד. בעונת המחול הנוכחית של התיאטרון הפאריסאי, המספקת אשנב מהימן אל העשייה העכשווית בחו"ל, הופיעו גם ז'רום בל, "DV8", רובין אורלין הדרום אפריקאית, יזראל גלבאן שמספק פרשנות עכשווית לפלמנקו, מארי שווינאר, חופש שכטר, ועוד שורת יוצרים שנבצר מאתנו להכיר כאן.

כמה שמות נוספים של יוצרים עכשוויים מעניינים שלא מגיעים לכאן, שעלו בשיחות עם גורמים מתחום המחול בארץ, הם ריימונד הוג הגרמני, גיבן נמוך קומה שיוצר ומופיע בהצלחה זה שנים; בנואה לשמברה הפועל במונטריאול; הירואקי אומדה היפאני שעובד עם מדיה דיגיטלית;

קונסטנצה מקראס הארגנטינית שיוצרת בגרמניה תיאטרון מחול; מג סטיוארט האמריקאית הפועלת בבריסל; מייקל קלארק מסקוטלנד; וגם הצמד ססיליה בנגוליאה ופרנסואה שינו הפועלים בפאריס.

בונים על אילת

המצב האבסורדי נחשף גם כשמפיק פרטי, בעל אינטרסים מסחריים, מבטא את תסכולו האמנותי מגופי התרבות הציבוריים. פנחס פוסטל, המפיק המיתולוגי שהיה הראשון שהביא לכאן את פינה באוש וסנקאי ג'וקו, מסכים כי ידענו שנים יפות יותר מבחינת הרפרטואר הבינלאומי. "יש לכך כמה סיבות עיקריות", הוא אומר, "הראשונה שבהן היא שהקהל הישראלי הוא מטבעו חשדן. אם אמרגן מביא להקה לא ידועה, בלי מוסיקה ידועה או כוריאוגרף עם שם בינלאומי - אסור להניח שיהיה כיסוי להוצאה.

"אבל מה קרה? השמרנות של הקהל הישראלי נשארת מקובעת כי גם המוסדות שאמונים על הצגת מחול בארץ הם שמרנים, פחדנים. הרבה יותר קל להביא להקות ידועות עם רפרטואר פופולרי, גם אם העלות שלהן יותר גבוהה, כי מובטח כיסוי ומובטח שהביקורת תפנק".

לדברי פוסטל, גם הרדידות של התקשורת בישראל מקשה על הבאת יצירות תובעניות יותר. "האנשים שמסקרים את תחום התרבות, אלה שעושים כתבות מקדימות על המופעים, גם הם חדורי רצון לפופולריות. הרבה יותר קל לעשות בערוץ 2 אייטם אל אלווין איילי מאשר על ‘טזוקה' (המופע החדש של סידי לרבי שרקאווי שהוא מביא לישראל, א"ס), כי עוד לא מכירים את זה".

אבל פוסטל מסיים עם בשורה אופטימית: "עיריית אילת מתכננת פסטיבל מחול בעיר, ולהערכתי הוא ייחנך ב-2013. אני נמצא בקשר הדוק עם אלי לנקרי, מ"מ ראש העיר, ואמרתי לו, מחוסר ברירה, שהפסטיבל ייפתח רק אם תהיה לנו להקה פופולרית מהדרגה הגבוהה ביותר בעולם, כי אחרת הקהל לא יבוא. אם לא יבוא תיאטרון הבלט האמריקאי (ABT) או בלט האופרה של פאריס - אי אפשר לצפות לאלפים שיבואו.

"אבל אמרתי לו שאני רוצה להביא גם כמה להקות אחרות שבגללן הוא אולי ייקח אקדח וירצה להרוג אותי, והוא ענה: ‘תעשה מה שאתה רוצה'. אז אני חושב שאילת תביא את הדברים האלה ב-2013. זה משגע אותי שלאף אחד לא אכפת. כולם מתבשלים בשומן של עצמם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו