אלעד סמורזיק

בקיץ של 1956 יצאו רקדני הניו יורק סיטי בלט לסיבוב הופעות של 11 שבועות באירופה. הכוכבת העולה של הלהקה באותם ימים היתה טנקיל לה קלר (Tanaquil Le Clercq), הבלרינה שנישאה ארבע שנים קודם לכן לג'ורג' בלנשין - המייסד, המנהל והכוריאוגרף הראשי של ההרכב המפואר. בפאריס הוכתרה לה קלר כבלרינה השלטת של הלהקה, רקדנית מהפנטת המפליאה להדגים את הסגנון שגיבש המאסטר הרוסי עם השנים.

הסיור הגיע גם לסקנדינביה. ב-28 באוקטובר, יום ראשון, רקדה לה קלר במופע צהריים בתיאטרון המלכותי בקופנהגן, למרות שחשה ברע. נדמה היה לה שהיא חולה בשפעת, ולאחר ההופעה הגוף כאב עד כדי כך שהיא נאלצה לפרוש אותו על רצפת חדר ההלבשה ולא לזוז. באותו ערב היא אמנם רקדה כמתוכנן ביצירתו של בלנשין, "Bourree Fantasque", אך החליפה עם אחת הרקדניות לתפקיד איטי וקל יותר. מותשת ודאובה, היא חזרה למלון והלכה לישון. כשפקחה את עיניה ביום שני בבוקר, תחושת החולי לא השתפרה. ואז התממש הסיוט הנורא ביותר של כל רקדן: היא הרימה את פלג גופה העליון והתיישבה, אך החלק התחתון סירב לתפקד. לה קלר בת ה-27 פשוט לא הצליחה להזיז את הרגלים. רופא הובהל מיד למקום והיא עזבה את בית המלון על אלונקה, הישר לבית החולים.

הדיאגנוזה לא היתה חד משמעית בתחילה, אך יומיים לאחר מכן היא כבר הועברה לבית חולים מיוחד שהתמחה בטיפול בפוליו. היא אושפזה ושכבה בתוך ריאת ברזל, מכונת הנשמה מתכתית המכסה את כל הגוף פרט לראש. הלהקה המשיכה לשטוקהולם וליעדים נוספים, אך בלנשין נשאר מאחור עם רעייתו. דיווחים על המאורע הופיעו בעיתונות האמריקאית, ושגרירות ארה"ב בגרמניה מיהרה להטיס לשוודיה חיסונים עבור שאר הרקדנים. מאוחר יותר נודע שבלנשין ולה קלר החליטו שלא להתחסן לפני הנסיעה לאירופה, היות שבאותם ימים היה חשש שהחיסון, שהיה חדש יחסית, עשוי לגרום לגרסה קלה של הנגיף.

לה קלר. מתוך המופע "Bourree Fantasque" של הניו יורק סיטי בלט, 1950. נדבקה כנראה בוונציהצילום: גטי אימג'ס

צפו בטרנקיל לה קלר רוקדת>>>

אבל תחושת האשמה של בלנשין נבעה בעיקר ממקום אחר, מזיכרון שהופך את כל הסיפור הזה למשונה ביותר. עשר שנים קודם לכן יצר הכוריאוגרף בלט קטן שבו רקדה לה קלר - אז תלמידה בת 16 בבית הספר שלו - בתפקיד הראשי. היא רקדה לצלילי חמישיית מיתרים של מוצרט, עד שבלנשין, שגילם במופע את דמותו המאיימת של הפוליו, נכנס לבמה בלבוש שחור וגרם לה לצנוח לרצפה. בהמשך היצירה הופיעה לה קלר מתוך כיסא גלגלים, כשהיא מניעה את זרועותיה ואת גופה העליון, ולבסוף קמה ממנו ורקדה שוב על רגליה. בלנשין, שהיה טיפוס מיסטי ובעל זיקה נוצרית עמוקה, הוטרד מהרעיון שהיה זה הוא שהמיט עליה את האסון. הוא עזב את עיסוקיו בלהקה למשך שנה, טיפל בה במסירות וניסה לסייע לה להשיב את הרגליים לפעולה, אך ללא הצלחה. הבלרינה רותקה לכיסא גלגלים במשך שארית חייה, עד מותה ב-31 בדצמבר 2000, יום הנישואים של השניים.

בראשית החודש הבא ייצא לאור בהוצאת סקריבנר האמריקאית (הידועה כמי שפירסמה את ספריהם של ארנסט המינגוויי, פ' סקוט פיצג'רלד וקורט וונגוט) הספר "The Master's Muse", רומן שכתבה וארלי אוקונור על פי סיפורה של לה קלר. הספר, המובא כולו בגוף ראשון, נפתח עם הסיור באירופה והתפרצות המחלה, ונחתם עם מותו של בלנשין ב-1983. מדי פעם מביאה אוקונור פיסות של זיכרונות מהעבר, אך הרומן מתמקד בחיים שאחרי הפוליו, בעיקר ביחסים של לה קלר ובלנשין.

ביוגרפיה או בדיון?

בדבר המחברת בתום הספר, מסבירה אוקונור כי אף שנאלצה לדמיין את הדרמה הפרטית של הדמויות הללו, ניסתה להישאר כמה שיותר קרובה לסיפור האמיתי. מדוע לא כתבה פשוט ביוגרפיה? "מן הסתם ביוגרפיה יותר הגיונית כאן", היא אומרת בראיון טלפוני מביתה שבאוהיו. "אבל אחרי שעשיתי לא מעט תחקיר הרגשתי שאין שם מספיק. היא לא כתבה את זיכרונותיה והרבה מהחברים לא רצו לדבר על הנישואים שלה, אז הרגשתי שביוגרפיה טובה לא יכולה להיכתב. וכמחברת של רומנים הרגשתי שאם איישם את הכישורים שלי, כמו בריאת עולמות פנימיים, רומן יהיה דבר טוב".

היה קשה לקבל את ההחלטה הזאת?

"כן, כי תהיתי אם זה מה שהיא היתה חושבת, ואם זה אומר לדרוך על משאלותיה שאנשים לא יתבוננו בחייה הפרטיים. אבל אלה היו משאלותיה כשהיא היתה בחיים, ובסופו של דבר האחריות הגדולה ביותר שלי היא לעשייה ספרותית. היא כבר לא בחיים, והיא היתה דמות תרבותית גדולה. והרגשתי שזה יהיה טוב גם לבלט, תחום שנדחק לשוליים. הרבה מהאמנות הגבוהה נמצא במצב כזה כיום. חשבתי שזה יהיה דבר טוב לחשוף את האשה הזאת, שנשכחה במידה רבה. רבים כיום אפילו לא יודעים מי היה בלנשין".

אלא שהבחירה לקחת את חייה של לה קלר ולשזור בהם אלמנטים בדיוניים היא אקט שמזמן התנגדות, בעיקר בקרב המכרים שעדיין בחיים, אלה שנהגו לקרוא לה טני. ואמנם, מאמר של הולי ברובאק שפורסם באחרונה בניו יורק טיימס החל במתקפה. "נדמה כי הרישיון לעשות נובליזציה לחיים של מישהו אחר מבוסס על כך שדמויות ציבוריות הן משחק הוגן", כתבה ברובאק, "שרק אלה מאתנו שאף אחד מעולם לא שמע עליהם מחזיקים בזכויות לחוויות שלנו. כעת כשטני כבר לא כאן כדי להתנגד, נדמה שחייה עברו לרשות הציבור. כחברה, אינני יכולה שלא להתייחס לספר כביזוי, שנעשה אפילו עוד יותר חצוף מתוקף העובדה שהוא מסופר בגוף ראשון. דבר בספר הזה אינו יותר בלתי סביר מאשר הפרמיס שזאת טני בעצמה שמספרת לנו את הסיפור שלה, מזמינה זרים גמורים לבלות 244 עמודים בתוך הראש שלה - מקום שהיה מחוץ לתחום עבור רבים מחבריה".

בלנשין עם לה קלר. ניסה לסייע לה להשיב את הרגליים לפעולה, אך לשוואצילום: גטי אימג'ס

אוקונור מתייחסת בשיחתנו לאותו מאמר. היא מצליחה להבין כיצד חלק מהחברים עשויים לחוש כמו ברובאק, אך כשקראה את הדברים היתה די המומה. "חשבתי שאם אפרסם ספר שעבדתי עליו כל כך קשה, ספר שמשקף כבוד רב, שהם יהיו בסדר עם זה. אבל זה הראה לי שאולי חלק מהם לא יהיו, ושאני חייבת לחיות עם זה".

לה קלר נולדה בפאריס ב-2 באוקטובר 1929, בתם של ז'ק לה קלר, יליד אוסטריה, ואדית ויטמור מסנט לואיס. כשהיתה בת שלוש עברה המשפחה לניו יורק. אביה, שהיה סופר, משורר, מרצה ומתרגם של ספרות צרפתית, כתב בשם העט פול טנקיל, ומכאן שמה של הבת, המבוסס במקור על זה של מלכה אטרוסקית. האם, ששאיפותיה לרקוד דוכאו על ידי הוריה, שלחה את בתה לשיעורי בלט מגיל צעיר. בגיל 11 זכתה לה קלר בתחרות מלגות לבית הספר לבלט של בלנשין, לאחר שהיא וארבע ילדות נוספות גברו על 130 מתמודדות. בלנשין, השופט הראשי בתחרות, התרשם מהילדה עם הרגליים הארוכות. "היא נראית כבר כמו בלרינה אמיתית", אמר אז, "רק מאוד קטנה, כאילו אתה מתבונן בה דרך הצד הלא נכון של הטלסקופ".

בתחילה בלנשין לא התיר לה להבחין שהיא לכדה את תשומת לבו (לפי הדיווחים יחסו אליה נע בין התעלמות לנזיפות), אך בשלב מסוים ההתפעמות ממנה החלה להיות גלויה. ב-1946, כשהיתה בת 17, הוא ליהק אותה לתפקיד הראשי הראשון שלה, ביצירה "The Four Temperaments". בגיל 20 היא הופיעה בביקור המשמעותי הראשון של הניו יורק סיטי בלט בקובנט גרדן, וזכתה שם להרבה תשומת לב. שנתיים לאחר מכן עברה את טקס החניכה הנודע של הבלרינות ורקדה לראשונה את התפקיד הראשי ב"אגם הברבורים".

למחרת המופע, בביקורת שכותרתה "רקדנית אתמול, בלרינה היום", שיבח ג'ון מרטין בניו יורק טיימס את הסגנון הלירי שלה, האלגנטיות והאצילות הקלילה. בטקסטים רבים מתוארת לה קלר כפרוטוטיפ של מה שנחשב בהמשך לרקדנית הבלנשינית האולטימטיבית. "לבלרינות שנטעו בבלנשין השראה קודם לכן היה מאפיין אחד או שניים - לכל היותר כמה - שהוא אהב וניצל בכוראוגרפיות שלו", כותבת ברובאק. "כפות רגליים טובות, רגליים מושלמות, גב חזק, עצמות מובחרות, צוואר ארוך וראש קטן. לטני היה את כולם. באדג'יו רגליה הרזות נפרשו בפאר, מילאו את המוסיקה. היתה לה עדינות, אך היא יכלה גם לתקוף".

וארלי אוקונור. "האחריות הגדולה ביותר שלי היא לעשייה ספרותית"צילום: ג'ואל אופניק

"הנוכחות שלה על הבמה היתה עוצרת נשימה ושוברת לב", הוסיפה ברובאק. "בלתי אפשרי לצפות כעת בהופעות הספורות שלה ששרדו על פילם ללא תחושה המבשרת רעות. היא לא בולמת לרגע, טורפת כל תפקיד עם כריזמה לוהטת וקסם שלא ניתן לעמוד בפניו". בהמשך ציינה ברובאק גם את הטווח הסגנוני הרחב של התפקידים שהיטיבה לבצע; אחרים החמיאו לאינטילגנציה שבקעה מהריקוד שלה. כל אלה קסמו לבלנשין, והוא רקח בעבורה תפקידים ביותר מ-25 יצירות.

הכוריאוגרף המצליח, שנחשב לגדול אמני הבלט של המאה ה-20 ולארכיטקט הראשי של הבלט בארה"ב, נולד בסנט פטרבורג ב-1904 לאב גיאורגי ואם רוסיה. הוא למד שם בלט והחל ליצור עוד בעת הלימודים. ב-1924 הוא חבר לסרגיי דיאגילב ותוך שנה נהיה הכוריאוגרף הראשי של להקתו הפאריסאית המהוללת, בלט רוס (שבה פגש את סטרווינסקי, שעמו הרבה לשתף פעולה בהמשך). אחרי מותו של דיאגילב ב-1929 הוא פעל בהרכבים שונים באירופה, אך ב-1933 הגיעה הזמנה מלינקולן קירסטיין, האמרגן הניו יורקי, להגיע לאמריקה.

בלנשין, שרקדניו קראו לו "מיסטר בי", הקים בניו יורק את בית הספר לבלט אמריקאי, ומתוכו צמחה להקת הבלט האמריקאי, שפעלה עד 1938 במטרופוליטן אופרה. לאחר מכן הוא עבד בהוליווד ובברודוויי, והחיה את הלהקה לטובת סיור בדרום אמריקה. ב-1946 הוא הקים עם קירסטיין את להקת "Ballet Society", ששנתיים לאחר מכן נהפכה לניו יורק סיטי בלט. המנהיגות האמנותית שלו הפכה את את הלהקה - הפועלת מאז 1964 ועד היום בלינקולן סנטר - לאחת החשובות בעולם, והיצירות שהעלה בה הן מנכסי צאן הברזל התרבותיים של המאה ה-20. הוא נודע במוסיקליות שלו, ועד מותו העלה יותר מ-200 יצירות. מעמדו היה רם בנוף התרבותי של ניו יורק בימים שבהם התוודעה אליו לה קלר. היא הוקסמה ממנו, סברה שהוא אלגנטי, ותווי פניו הזכירו לה את גארי קופר. באותה עת הוא עוד היה נשוי לרקדנית מריה טלצ'יף, אשתו הרביעית. אין ספק שחייו הרומנטיים של בלנשין הלכו יד ביד עם אינטרסים מקצועיים, היות שגם שלוש נשותיו הקודמות היו רקדניות שלו: תמרה גבה, אלכסנדרה דנילובה וורה זורינה.

ב-1949 נסעה לה קלר בת ה-19 לחופשה בפאריס עם רקדנית נוספת, ובזמן שהיו שם מרס קנינגהם יצר עבודה עבור שלושתם. הקסם של הבירה הצרפתית חילחל די מהר, והיא הודיעה שתישאר בפאריס ולא תשוב לניו יורק. אלא שקברניטי הניו יורק סיטי בלט הורו אחרת, וזמן קצר אחרי שובה לארה"ב החלה מערכת היחסים הרומנטית עם בלנשין. הוא הציע לה נישואים בחג המולד של 1952 והיא נענתה מיד בחיוב. הם נישאו ימים ספורים לאחר מכן, בערב ראש השנה החדשה, ועברו להתגורר בדירה ליד הסנטרל פארק. לה קלר היתה בת 23, בלנשין בן 48. בימים הם היו עובדים ללא הרף בסטודיו, ובערבים נהגו ללכת לסרטים ברחוב 42, לשבת ביציע ולעשן. "הוא אהב מדע בדיוני ומערבונים", סיפרה פעם לה קלר.

מסתבר כי היא בחרה בבלנשין על פני מחזרים אחרים, כנראה בעידודה של אמה. לפני הנישואים היא יצאה עם מלחין הולנדי בשם יוריאן אנדריאסן (בספר קוראים לדמותו ריצ'רד) ואף התארסה לו, אבל גם ג'רום רובינס היה לגמרי בתמונה. הכוריאוגרף הנודע, שהיה ביסקסואל, סיפר פעם שבכה כשצפה בלה קלר רוקדת את האדג'יו ב"סימפוניה בסי" של בלנשין, ואז למעשה ביקש להצטרף ללהקה (הוא מונה למנהל שותף ב-1949). רובינס יצר בעבורה שורה של תפקידים ביצירותיו, בהן פרשנותו ל"אחר הצהריים של פאון" (1953). בספר מובאת התכתבות נפלאה (ואותנטית) שלהם, המשקפת את הרגשות העמוקים ששררו ביניהם. יש גם שורה של מפגשים עם רובינס שמתוארים בפירוט, בהם גם אינטראקציה מינית ששיבצה אוקונור בקיץ 1956, רגע לפני הפוליו. לפי הביוגרפיות של רובינס, השניים באמת החיו אז את היחסים הרומנטיים. זה מסתדר גם עם השמועות על הבעיות בנישואים באותה עת, ועל הרומן של בלנשין עם הרקדנית דיאנה אדאמס, שהיתה חברה טובה של לה קלר.

מדוע בחרה אוקונור לוותר בספרה על השנים היפות שבהן שיגשגה לה קלר כרקדנית, ולפתוח את העלילה עם התפרצות המחלה? "אינסטינקט של מחברי רומנים", היא משיבה. "רוב הרומנים מתחילים ‘אין מדיאס רס', כמה שיותר קרוב לאקשן ולרגע הדרמטי. וגם, אם מדברים על רומן המתאר את היחסים בין בלנשין ולה קלר, הדבר החשוב ביותר היה הפוליו - זו היתה האש המזקקת ששינתה לחלוטין את החיים של שניהם".

בכי בארון הנעליים

אפשרות סבירה לנסיבות הידבקותה של לה קלר בפוליו, מחלה שמועברת בעיקר באמצעות מחזור פה-צואה, איתרה אוקונור בשיחה עם שון אובריין, רקדן שהשתתף בסיור של הלהקה באירופה. כשהיו בוונציה, נזכרת לה קלר באחד הפלאשבקים בספר, בליל קיץ חם, היא ורקדנים נוספים התבשמו ביין ויצאו לשוט בגונדולות. מישהו שאל אם המים בתעלה מלוחים או מתוקים, וברגע של חוסר דעת היא טבלה את האצבע וטעמה אותם.

כאשר לה קלר שכבה בקופנהגן רבים הגיעו לבקרה, בהם גם מלכת דנמרק. אך אחרי כמה חודשים היא שבה לניו יורק, לבית החולים לנוקס היל, ומשם עברה לתקופה ממושכת במרכז השיקום לחולי פוליו בוורם ספרינגס, ג'ורג'יה (אלינור רוזוולט שלחה הזמנה מיוחדת). בנובמבר 1957 היא שבה לניו יורק, אל דירה חדשה ומרווחת עם מעלית ומשקופים רחבים, שהתאימו לכיסא הגלגלים, בבית הדירות היוקרתי "אפת'ורפ" שבמערב מנהטן, בסמוך לסטודיות החדשים של הלהקה ובית הספר.

"ג'ורג' היה בכל מקום בעת ובעונה אחת", מספרת דמותה של לה קלר בספר, "מלמד, יוצר בלטים, מלהק, מאמן, מנהל את הפעילויות היומיומיות של הלהקה, עושה את הכביסה שלנו, קניות, מבשל, ממהר הביתה להכין לי ארוחת צהריים". הדרישות לביקורים לא פסקו באותה עת, ואפילו ג'ין קלי וסטרווינסקי קפצו לדירה. היא לא רצתה ללכת לבלט באותם ימים, ואף סיפרה פעם שהיתקלות בנעלי הבלט בארון גרמה לה לפרוץ בבכי. התקווה שיום אחד היא תעמוד על רגליה ותצליח לפחות ללכת, התנפצה אחרי כמה חוות דעת של רופאים שונים.

עטיפת הספר

בספרה של אוקונור לה קלר מעוניינת להתאבד בשלב זה, ומבקשת מבלנשין שיעזור לה להשיג כדורים חזקים. בהמשך היא חוזרת בה. מדובר בנתיב נרטיבי בדיוני שנבט מזרעים של עובדות, אומרת אוקונור: "טנקיל אמרה, וזה מתועד, שלקח לה עשר שנים להחליט לא למות אחרי הפוליו. זה הצית את הדמיון שלי וגרם לי לחוש שאם היא היתה כל כך קרובה במשך עשר שנים תמימות לרצות למות, היא היתה בהחלט מסוגלת לבצע התאבדות".

בהדרגה היא חזרה לשגרה, הרבתה לבקר בבית הקיט של הזוג בעיירה וסטון שבקונטיקט, ושבה אל עולם הבלט. בלנשין ביקש ממנה ללמד רקדנית צעירה את "לה ואלס", עבודה שיצר בעבורה ב-1951, ובשלב מסוים היא שבה לפקוד מופעים. "בשנות ה-60 הרכבי הרקדנים היו שונים, וחייתי את הריקוד מגיל כה צעיר כך שהוא תמיד יהיה חשוב לי, אפילו אם לא יכולתי לרקוד בעצמי", אומרת לה קלר בספר. "למדתי שאני נהנית לאמן והייתי טובה בזה, והיכולת לדון בבלטים חדשים עם ג'ורג' קירבה בינינו. הייתי מחוץ לבמה אבל בחזרה בעולם הבלט, היכן שהייתי שייכת".

בראשית שנות ה-60 זכתה הלהקה בתמיכה כספית חסרת תקדים מהקרן של הנרי פורד, אבל גם ברקדנית חדשה ומוכשרת שהצליחה לסחרר את ראשו של בלנשין - סוזן פארל. בימים שבהם תוכנן התיאטרון החדש של בלנשין, שעוצב לפי הנחיותיו המדוקדקות וכלל 2500 מקומות ישיבה, החלה פארל להעפיל אל התפקידים הראשיים ואל לבו של מיסטר בי. היא היתה בת 18, בלנשין היה בן 60. ב-1964 הוא יצר בעבורה את "Mediation", בלט שהיה מעין הצהרה פומבית על המוזה החדשה שלו.

לפי אוקונור היחסים של הזוג הנשוי באותה תקופה ידעו עליות וירידות, אך הבלט "Jewels", שיצר בלנשין ב-1967 סימן את המסמר האחרון בארון הקבורה של הנישואים. שלושת חלקי הבלט היו מבוססים על אבני חן - אזמרדים, אבני אודם ויהלומים. פארל רקדה בחלק של היהלומים, שסימלו כמובן חתונה. בלנשין עזב את הבית ושנה לאחר מכן נכנסו הגירושים לתוקפם. הוא חיזר אחר פארל ורצה להתחתן איתה, אך היא לא התמסרה לו, ובמקום נישאה לרקדן צעיר מהלהקה. שני הרקדנים פוטרו ועזבו לאירופה (אף שכעבור כמה שנים יתיר בלנשין לפארל לשוב אל להקתו).

כוריאוגרפיה של מחלה

במשך התקופה הסוערת הזאת הספיקה לה קלר לפרסם שני ספרים. הראשון היה מעין ביוגרפיה של החתול של הזוג (שנהג לבצע בפני האורחים פעלולי ריקוד שלימד אותו בלנשין), והשני היה ספר בישול עם מתכונים של רקדנים (בישולים וארוחות היו חלק מרכזי בחייהם של הזוג). שלוש שנים לאחר הגירושים היא החלה ללמד בלהקה חדשה שהקים אחד מרקדני הניו יורק סיטי בלט בהארלם. בספר היא אף נקלעת לרומן עם הגבר שמסייע לה להתנייד ממקום למקום, אך זהו קו עלילתי בדיוני של אוקונור. הידידות בין לה קלר ובלנשין נשמרה על אש קטנה, עד ההידרדרות במצבו הבריאותי של הכוריאוגרף בשלהי שנות ה-70.

תחילה היה זה התקף לב קל. אחר כך נרשם חוסר יציבות ברגלים, וכשקיבל את פרס קנדי בתחילת 1979 תקפה אותו אנגינה. הלב אותת על בעיות, ובשלב מסוים הוא לא יכול היה ללכת מבלי לסבול מכאבים והסכים לעבור ניתוח. הוא כתב צוואה והשאיר ללה קלר (שהיתה אשתו החמישית והאחרונה) את הזכויות האמריקאיות על יצירותיו. הרופאים התקשו לאבחן את מחלתו, ובשלב מסוים נאלץ לעבוד בסטודיו כשהוא יושב על כיסא. באותם ימים הוא התקרב לרקדנית הגרמניה קרין פון ארולדינגן, אף שהיתה נשואה עם ילד, והיא ליוותה אותו עד הסוף.

ככל שהזמן עבר, התפתחו אצל בלנשין בעיות שמיעה וראייה, ואנשים דיברו על אלצהיימר ושיטיון. הוא אושפז לתקופה ארוכה לאחר שנפל ושבר ארבע צלעות ואת מפרק כף היד, ולפי הספר אובחן אז נזק במוח ובמערכת העצבים, אך לא היה ברור ממה הוא נובע. רק בנתיחה שאחרי מותו, באפריל 1983, הבינו שהיה מדובר בקרויצפלד-יאקוב, מחלה ניוונית נדירה.

"אני חייבת לומר לך שלא השתגעתי על בלנשין כשהתחלתי את הספר הזה", אומרת אוקונור. "למעשה לא חיבבתי אותו כלל, אני לא נמשכת לדמויות ‘לותריו', עם כל הנשים האלה. אבל ככל שקראתי עליו ועל היחסים שלהם יותר כיבדתי אותו. אולי אני לא מסכימה עם כמה מהדברים שהוא עשה, אבל כעת אני מבינה אותם. חלק מהם נבעו מהילדות שלו, חלק מהגישה של גברים באופן כללי באותה תקופה. אבל האופן שבו הוא התעלה מעל המגבלות שלו בזירה של היחסים ביניהם היה יוצא מן הכלל. כשסיימתי את המחקר כיבדתי אותו מאוד. אנשים שהכירו את שניהם אמרו שבנוסף לגדולה שלו ככוריאוגרף, הדבר הנפלא הנוסף שהוא עשה בחייו היה לבנות מחדש את חייה".

פרט לשורה ארוכה של סיפורים קצרים, באמתחתה של אוקונור כבר שלושה רומנים: "Like China" (1991) שתיאר אשה המשתחררת מבעלה המתעלל; "A Company of Three" (2003) על שלושה שחקנים בעולם התיאטרון; ו"The Cure" (2007) שגולל את סיפורה של משפחה שכמעט מתפרקת בעקבות מחלת הפוליו של הבן. אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת בוסטון, היא פעלה כשחקנית בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, עד שהחליטה להתמסר אל הכתיבה והשלימה תואר שני. במשך השנים לימדה בשלל אוניברסיטאות ומאז 2007 היא עובדת באוניברסיטת קנט.

"הרומן האחרון שכתבתי היה מבוסס על הפוליו שהיה לאבא שלי בילדותו, בשנות ה-30 וה-40, והאפקט שהיה למחלה על משפחתו", היא מספרת. "בזמן שעשיתי תחקיר על פוליו עבור הספר הזה נתקלתי בסיפור של לה קלר, והייתי פשוט מרותקת. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. פחדתי שלא אוכל לכתוב את זה, כי לא הייתי חובבת בלט גדולה. זה לא היה הבלט שמשך אותי, אלא הפוליו, אך מאוחר יותר הרגשתי שאני יכולה ללמוד על הבלט ולכתוב את הסיפור".

את זוכרת את הרגע שבו החלטת לכתוב עליה את הספר?

"קראתי עליה וזה היה מאוד מעניין, אבל את הרגע שבו הייתי מחושמלת אני זוכרת כאילו זה היה אתמול. קראתי ב'ניו יורק טיימס' על באפי ג'ונסון, ציירת ואשת חברה שמתה, והיה בכתבה תצלום של האשה הזאת יושבת בחוץ לצד שולחן, כשמסביבה טנקיל לה קלר, טנסי ויליאמס, גור וידאל ודונלד וינדהאם. האחרים ישבו ולה קלר עמדה ונעצה מבט במצלמה. זה היה היופי שלה, החיות המדהימה, הכריזמה, הפנים האלו, ואפילו האופן שבו עמדה. היה משהו בעיניים שלה. לא יכולתי להפסיק להביט בתמונה. גזרתי אותה והרגשתי שאני חייבת לכתוב את זה".

התצלום מ-1949 שהוביל את אוקונור לכתיבת הספר. משמאל: לה קלר, דונלד וינדהאם, באפי ג'ונסון, טנסי ויליאמס וגור וידאלצילום: קארל ביסינגר

כמה זמן עבדת על הספר?

"או אלוהים", היא נאנחת. "עבדתי על התחקיר במשך שנתיים, הכתיבה עצמה לקחה עוד שנתיים, ומהרגע שסקריבנר רכשו את זה עבדתי על זה עם העורכת שלי, שהיא רקדנית בלט לשעבר ומכירה היטב את העולם הזה. אז בסך הכל הייתי אומרת חמש שנים. התחקיר היה קשה כי היא לא כתבה את זיכרונותיה כמו הנשים האחרות. כל העובדות והדברים שהצלחתי למצוא היו מפוזרים בכל כך הרבה מקורות, כך שלקח זמן להרכיב סקוונסים, צירי זמן, סיבתיות. לחבר את כל רסיסי המידע".

איך בעצם אספת את החומרים?

"זה התחיל בספריה לאמנויות הבמה בלינקולן סנטר, והסתכלתי על כל דבר שעשוי להזכיר אותה. אפילו מצאתי חוברות קטנות שמועדוני מעריצים שלה הכינו. היו גם כל מיני דיווחים שפורסמו במגזיני מחול כשהיא היתה מאושפזת בקופנהגן. צפיתי בקלטות שונות, אבל אין הרבה תיעוד שלה רוקדת. היה הרבה מידע בכתבות שפורסמו אחרי מותה. ואז קראתי הרבה ספרים, זיכרונות של אנשים אחרים שרקדו בזמנה. המחלה שלה השפיעה עליהם באופן עצום, וכמובן שלכולם היו דעות על הנישואים שלה. הייתי מוצאת פרק פה, סצינה שם. לעתים היו אי הסכמות לגבי דברים והייתי צריכה לקחת את זה בחשבון. ואז הייתי צריכה לרכוש השכלה על בלט, מכיוון שידעתי על זה מעט מאוד והרגשתי שזה הכרחי. קראתי הרבה, צפיתי בבלטים, ונהייתי מעריצה ענקית".

אין מנוס מלשאול - כמה מהספר מבוסס על עובדות וכמה ממנו הוא פרי דמיונך?

"קצת קשה לענות על השאלה הזאת, אבל אעשה כמיטב יכולתי. ניסיתי להכניס את כל העובדות שמצאתי ולהשתמש בהן כקו המתאר שלי. מרביתן עובדות שנמצאות מעל פני השטח, היצירה הפיקטיבית שלי היא על מה שמתחת לפני השטח. מן הסתם אנחנו לא יכולים לדעת מה לה קלר חשבה על דברים, אז זה נוצר באופן בדיוני, אבל בהתבסס על חשיבה מאוד זהירה על דברים אמיתיים ועל הניסיון שלי בכתיבת רומנים. חלק מהדברים שמצאתי נשארו בחוץ, כמו כמה מהחברויות הטובות שלה, גם כי ניסיתי לכתוב רומן טוב, וגם כי התמקדתי בתקופה מסוימת בחייה וביחסים שלה עם בלנשין. המצאתי שיחות ודיאלוגים והמצאתי כמה דמויות. אחת מהן היא זו של קארל, המאהב שאני נותנת לה אחרי שבלנשין עוזב".

ועם זאת, היא מדגישה כי האתגר הגדול ביותר היה להישאר נאמנה לפרטים האמיתיים. "לפעמים היתה לי סצינה פרושה עם העובדות,

וידעתי שזה המבנה שלי, שאני חייבת להשתמש בזה, אבל זה היה כל כך קשה. אולי הייתי יכולה לכתוב משהו מעובדה אחת, אבל היו לי חמש עובדות והרגשתי שאני צריכה לכלול את כולן ובו בזמן לכתוב סצנה משכנעת. לפעמים הייתי בוהה ובוהה, הולכת והולכת, ותוהה לאן הכנסתי את עצמי. אבל תמיד איכשהו הבנתי כיצד לפתור את זה ולעבור לסצנה הבאה".

קול מאד מובהק

הבחירה לכתוב בגוף ראשון נובעת לדבריה מהרצון לפרסם את ספר הזיכרונות שלה קלר אף פעם לא הוציאה בעצמה. "קראתי תמלולים של ראיונות שלה והיה לה קול מאוד מובהק", היא אומרת. "הייתי מרותקת מהקול שלה ורציתי אותו. רציתי שזה יהיה הסיפור של טני, עד כמה שמישהו יכול לכתוב אותו כשהיא איננה".

איך זה מסתדר עם כותרת הספר, שכאילו שוללת את קולה ומכפיפה אותה לבלנשין? "זו לא היתה הכותרת שלי", מגלה אוקונור, "זו כותרת שסקריבנר הציעו והיא קשורה הרבה יותר לקשיי השיווק בימינו מאשר לכל דבר אחר. אני פשוט רציתי לקרוא לספר ‘טני'".

בספר ניכר שאת מנסה להעביר את התחושה שטנקיל היתה שונה מהנשים האחרות של בלנשין, שהיה להם חיבור עמוק יותר

"אני חושבת שהיא אהבה את בלנשין יותר מכל האחרות, שהיא התחברה איתו בכל כך הרבה רמות, שהם היו נפשות תאומות. זה לא שלא היו דברים טובים בנישואים האחרים או קשרים עמוקים, אבל היה כאן משהו אחר. אולי זאת העובדה שהם היו כל כך קרובים מהתקופה שהיא היתה מאוד צעירה. אולי חלק מזה נובע מכך שאני מסתכלת לאחור על כמה שהחוויה של הפוליו קירבה ביניהם.

"מריה טלצ'יף, שהיתה אשתו לפני טנקיל, העריצה אותו, אבל היה לה לא נוח בקשר, היא היתה זקוקה לגבר צעיר ורצתה להביא ילד. טנקיל אף פעם לא רצתה ילדים; היא רצתה לרקוד והיא רצתה את בלנשין. זה מה שהיא רצתה. ועד סוף חייה היא אמרה תמיד שהיא אשה של גבר אחד, ‘זה הבחור שלי'. אני גם חושבת שהיא היתה אשת שיח תרבותית אמיתית עבורו, בזמן שסוזן פארל לא היתה. ורואים את זה בספר".

אחרי מותו של בלנשין היא לא המשיכה ללמד זמן רב, משלימה אוקונור בשיחתנו את המשך העלילה, משום שסבלה מתסמונת פוסט-פוליו. "מה שקורה זה שהסימפטומים המקוריים מתחילים לחזור, זה קרה גם לאבי. אבל היא המשיכה להיות עצמאית עד הימים האחרונים של חייה - חיה לבד, נסעה לווסטון, בילתה עם חברים. החברים היו המשפחה שלה, הם היו מסורים לה והיא להם. היא שמרה על הדירה בניו יורק אבל קנתה נכס בפלורידה, כי שם היה לה יותר חם.

"אבל כל שנה היתה יותר קשה. היא היתה אדם עצמאי ועם זאת מדי שנה היא נזקקה ליותר עזרה, כי הגוף שלה החל להיגמר. זה משהו שאני מכירה אישית, גם עם אבי היה זה תהליך ארוך. היא היתה רק בת 71 כשהיא מתה מדלקת ריאות, הריאות שלה נפגעו מהפוליו. היא התעלתה מעל הפוליו, אבל זה מה שאירוני ושובר לב בנוגע לניצולי הפוליו", היא אומרת בקול סחוט מהתרגשות, "שרבים מהם סובלים שוב בהמשך חייהם, למרות כל מה שהם הצליחו להתגבר עליו". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ