שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לרקוד בין מגדלי השמירה וערימות הבגדים

מיני סקנדל התעורר כשיסמין ורדימון התבקשה להסיר קטע של ואגנר מיצירתה "7734". הכוריאוגרפית המצליחה מספרת על התנאים שיוצרת בשיעור קומתה מקבלת בלונדון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלעד סמורזיק

יסמין ורדימון נעזרת במטאפורה לא שגרתית כדי להגדיר את החוט השזור בין יצירותיה השונות. "כשמדברים על מחלת הסרטן, מתייחסים לרוב לגורם זר שמשתלט על הגוף, הורס אותו, ממית אותו", היא אומרת. "הרבה יותר קשה לנו להתייחס לתאים סרטניים כחלק מהגוף שלנו, להגיד שהם נוצרו על ידי המערכת שלנו כמו כל תא אחר. באותו אופן, מה שמסקרן אותי בהסתכלות על החברה שלנו הוא בדיוק הדברים שקשה לנו להזדהות אתם ולהגיד שהם אנחנו, חלק מאתנו, בגוף שלנו, בבית שלנו, בחברה שאנו חיים בה".

נדמה כי המטאפורה הזאת קולעת במיוחד בנוגע ל"7734", יצירתה האחרונה עד כה של הכוריאוגרפית, שהוצגה בבכורה בברייטון ב-2010 ותועלה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב פעמיים בסוף החודש הבא. זהו תיאטרון מחול לתשעה משתתפים הנמשך קרוב לשעתיים ומשלב תנועה, דיבור, מוסיקה והקרנת וידיאו. הוא מתרחש בחלל שבו מגדל שמירה וערימות אינסופיות של בגדים - שני רכיבים המעוררים מיד קונוטציות הקשורות בשואה. ואמנם, רוב הסיטואציות, הכוללות מדכאים לבושי מדים ונדכאים לבושי סחבות, מרמזות על מאורע זה.

"זה התחיל מהתבוננות על יכולת בן האנוש להפיק אכזריות כלפי בני מינו ועל האופן שבו זה התבטא בהיסטוריה, דברים כמו רצח עם", מספרת ורדימון בשיחת טלפון מביתה בלונדון. "הסתכלתי על זה במובן הרחב, אבל זה נקשר גם במקום האישי, בהתבוננות על זיכרון אישי שעבר בירושה. יש בעבודה עיסוק בירושה של זיכרון, כאב או אשמה".

ורדימון מסבירה כי היצירה אינה עוסקת בהכרח בשואת העם היהודי, אך מודה כי החיים בצל הזיכרון שלה תרמו משמעותית לבחירה בנושא. היא נולדה וגדלה בעין החורש, קיבוץ בעמק חפר שהוקם על ידי יוצאי פולין וקלט ניצולי שואה רבים, והיתה באחת מקבוצות התלמידים הראשונות שנסעו לביקורים במחנות בפולין בשנות ה-80. ובכלל, היא אומרת, החיים בישראל עם סיפורי הניצולים חילחלו פנימה.

מתוך היצירה "7734". אכזריות אנושית צילום: טריסטם קנטון

גם לתקופה שבה רקדה בלהקת המחול הקיבוצית יש חלק בכך: היא השתתפה בצוות הרקדנים המקורי של "זיכרון דברים", יצירתו הנודעת של רמי באר מ-1994 העוסקת בזיכרון השואה. כמו כן היתה ועודנה קרובה מאוד ליהודית ארנון, מייסדת הלהקה, ניצולת אושוויץ שדמותה טבעה רגל, כלשונה, בעבודה שיצרה.

"העיסוק בזיכרון של הכאב, או בכלל בעניין של זיכרון, קיים אצלי כבר הרבה זמן", מוסיפה ורדימון. "בתור אמנית אני הרבה פעמים חופרת בתוך עצמי ומחפשת דברים, וגם עם הרקדנים שאני עובדת עמם נעשה תהליך של מחקר וחפירה, כשבעצם מה שאני מחפשת בכל

תהליך הוא כנות. אין לי עניין בפופולריות, אני רוצה להיות כנה עם מה שמעסיק את הראש או ההוויה שלי באותו זמן. אז אני מאמינה שאלה נושאים שהיו בי במשך שנים. אף פעם לא חשבתי שאצור עבודה שמתעסקת בשואה, זה תמיד נראה לי רחוק לגמרי, והנה זה הגיע איכשהו".

שם העבודה מורכב מרצף ספרות שאם הופכים אותן, מתקבלת המלה "hELL" (גיהנום). ורדימון מרחיבה ואומרת כי היצירה עוסקת בעובדה שדברים מקבלים משמעויות שונות מזוויות התבוננות שונות. "טרוריסט יכול להיראות מכיוון אחר כלוחם חירות, תלוי מאין מסתכלים", היא אומרת. אך השם נקשר אף הוא בשואה: "רציתי שהעבודה תהיה ללא שם, ללא זהות, רק מספר, כמספר מקועקע של אסיר במחנות ההשמדה שאיבד את זהותו. והמספר הספציפי יכול לבטא גם את התאריך 7 ביולי 1934, תקופה שבה כבר התרחשו מאורעות נגד יהודים בגרמניה".

צנזורה מתוצרת הארץ

זמן מה לאחר שהחלה לעבוד על "7734", הוזמנה ורדימון להשתתף בהפקה של "טנהויזר", יצירתו הנודעת של ריכרד ואגנר, באופרה המלכותית בלונדון. היא נענתה והיתה אמונה על בלט של חצי שעה הפותח את האופרה. הצלילה לעומקי יצירתו של ואגנר והקריאה בכתביו של המלחין, שנודע באנטישמיות חריפה והשפיע רבות על היטלר, הלכו והתערבבו בתהליך העבודה על היצירה החדשה.

בשלב מסוים היא החליטה לשלב בפתח עבודת המחול את האוברטורה מתוך "טנהויזר" ולנגן אותה בשעה שגבר בחליפה עומד בגבו לקהל ומנצח על ערימה של בדי משי צבעוניים; מתוך אלה מגיחים אשה וגבר בלבוש מינימלי הנקלעים למחול אהבים סוער. "הבחירה באוברטורה הזאת אינה שרירותית", מדגישה ורדימון. "זו אוברטורה שחוגגת את החיים, האהבה והיצירתיות. והבחירה בוואגנר נבעה מכך שהוא מייצג בעבור רבים את יכולתו של אותו יצור, בן האנוש, ליצור יצירה אמנותית גאונית אבל גם להפיק כתבים גזעניים מלאי שנאה והרס".

עם זאת, כפי שפורסם באחרונה ב"הארץ", במופע שיועלה בישראל לא יהיה זכר ליצירתו של ואגנר, מכיוון שמנכ"לית האופרה הישראלית, חנה מוניץ, דרשה מוורדימון להסיר את הקטע ולהמירו במוסיקה אחרת. "בשלב מסוים, לאחר שנקבע הסיור בארץ, הובהר לי מצד האופרה שלא אוכל לכלול את היצירה של ואגנר בתחילת העבודה", מספרת ורדימון. "זה נושא שהתחבטתי בו ארוכות. התברר לי שידי הנהלת האופרה כבולות לחלוטין בעניין הזה, ואין שום סיכוי שהם יאפשרו להעלות יצירה שכוללת את ואגנר".

חנה מוניץ. אחריות ומחויבותצילום: דודו בכר

מוניץ, מצדה, מסבירה כי מדובר ב"שאלה של אחריות ומחויבות". לדבריה, אף שאין בארץ חוק האוסר לנגן מיצירותיו של ואגנר, היא מרגישה מחויבות לקהל. כדי לבסס את דבריה, סיפרה כי בעבר היתה מעוניינת להעלות אופרות של ואגנר, ולשם כך קיימה ב-1998 רב-שיח ובו בחנה אם הגיעה העת לבצע בישראל את יצירותיו של המלחין, שהשקפת עולמו וקשרי צאצאיו עם הנאצים הובילו לחרם רב-שנים על יצירתו כאן (חוץ מניסיונות ספורים שעוררו במחאות). "היו באולם צרחות וזעקות שבר, מעולם לא הייתי באירוע אמוציונלי יותר", אומרת מוניץ. "ואז החלטתי שכל זמן שאני פה זה לא יקרה. אני לא פה כדי לגרום לאנשים סבל".

לאחר דיונים עם הנהלת האופרה, החליטה ורדימון להשלים עם הגזירה. "אחרי התחבטות ארוכה ודיאלוגים עם אנשים שאני מעריכה את דעתם, החלטתי שמתוך הבנה ורגישות לקהל המקומי בארץ אחליף את המוסיקה", היא אומרת. "לרוב עדיף ויתור על מלחמה מיותרת. חנה מוניץ מכירה את הקהל המקומי הרבה יותר טוב ממני ובחרתי להקשיב לשיקוליה. תהליך האמנות מלא בוויתורים, והוויתור הספציפי הזה לא נובע מפחדנות אלא מרגישות לזולת. מלבד זאת, יש בעבודה הרבה מעבר לוואגנר. חלק אחד בעבודה הוא עיבוד של הסיפור ‘זצלםז' - סיפור קצר של אבנר שץ. הסיפור מדבר בדיוק על הנקודה הזאת, על זכות האמן לפגוע או להיות רגיש ותפקידו בחברה. ההקשר שבו הוא מוצג יכול להתייחס גם לוואגנר. אני מרגישה שעצם העובדה שהנושא בכלל עלה ממשיכה את הדיון על הקשר בין אמנות לפוליטיקה, שהוא אלמנט מרכזי בעבודה. היתה לי אפשרות להגיד שאני לא מציגה את המופע, אבל הבנתי שזה בעצם מראה ביתר חריפות את הבעייתיות שביחסים בין פוליטיקה לאמנות".

עם זאת, חשוב לה שעצם החלפת המוסיקה תהיה ידועה לקהל שיגיע למופע. כתחליף, היא מספרת, "אני בוחנת הרבה יצירות של ‘מלחינים נאצים מורשים', כפי שאני קוראת להם, כאלה שמותר לנגן בארץ כמו קרל אורף או ריכרד שטראוס, אך עוד לא מצאתי את התחליף הנכון. אני משקיעה בכך זמן לא מועט, ואני בטוחה שהתוצאה לא תהיה רחוקה מהמקור".

הדרך ללונדון

ורדימון, בת 41, זוכרת את ימי ילדותה בקיבוץ כ"תקופה מקסימה, כשעוד היתה לינה משותפת. היתה תחושה של חופש, אבל אני זוכרת את המשוואה שהיתה כתובה תמיד על הלוח בבית הספר: ‘חופש = אחריות'. וזה דבר שבתור ילד שגדל בלינה משותפת אתה לומד מהר מאוד, שאתה צריך להיות עצמאי בהמון דברים. מגיל צעיר הייתי מאוד עצמאית ויזמתי כל מיני פרויקטים".

אביה, נדב ורדימון, היה המנהל האמנותי של אולם צוותא בתל אביב וכילדה צפתה בהצגות רבות. אל המחול התגלגלה בגיל מאוחר יחסית, כשהיתה בת 14, אחרי שעסקה במשך שנים באתלטיקה ובהתעמלות קרקע. "יום אחד הביאו לנו מורה לבלט שתעזור לנו לייפות את התנועות", היא נזכרת. "היא אמרה לי שאני חייבת להתחיל לרקוד, שהיא מזמינה אותי לשיעורים אצלה. ובאמת דרכה נכנסתי לזה, לאט לאט". בהמשך, עוד לפני שהתגייסה לצה"ל, יהודית ארנון התרשמה מכישוריה והזמינה אותה להצטרף ללהקתה כשתסיים את שירותה הצבאי.

בלהקת המחול הקיבוצית היא רקדה חמש שנים, תקופה הזכורה לה באופן חיובי מאוד: "היו כוריאוגרפים רבים שהגיעו ללהקה. עשינו יצירות של מץ אק, דניאל עזרלו, סוזנה לינקה ואחרים. זו היתה חוויה מיוחדת מאוד לרקדן מתחיל להיחשף לכל כך הרבה כוריאוגרפים וצורות שונות של עבודה. בהמשך רמי (באר) נהפך לכוריאוגרף הבית והעלה את עבודותיו. שם בעצם התחלתי ליצור - כשהיה זמן פנוי יצרתי עבודה לכמה רקדנים מהלהקה".

ב-1995 היא זכתה בתחרות הכוריאוגרפיה "בדרך ללונדון" של המועצה הבריטית בישראל, עם יצירתה "אקולאשמה", וקיבלה מלגת השתלמות במרכז הלונדוני למחול עכשווי "The Place". אז למעשה התוודעה לזירת המחול של בריטניה, בעיקר דרך מנהל המרכז, ג'ון אשפורד, שהיה אחד השופטים בתחרות בתל אביב.

יהודית ארנון. זיהתה כישרונותצילום: תומר נויברג / ג'יני

ואולם, רק כעבור שנתיים, ב-1997, היא השתקעה באנגליה, לאחר שהשתתפה כרקדנית בפרויקטים בצרפת ובשווייץ. "אחת הסיבות שעזבתי את הארץ היא שהייתי מעוניינת בעבודה תיאטרלית יותר", היא מסבירה. "כשרקדתי בלהקת המחול הקיבוצית הדרישה היתה פיסית באופן כמעט אבסולוטי; לא היתה התעסקות תיאטרלית, אמוציונלית או אינטלקטואלית. חיפשתי מקום שבו אבין מה אני עושה, שלא אהיה רק גוף מבצע, רציתי להעביר חוויה וגם לעבור אותה.

"בשלב מסוים הבנתי שכדי לעבור את החוויה הזאת אני צריכה ליצור אותה, ומשם בעצם החלה היצירה, מהרצון לעבור את החוויה התיאטרלית. ההתעסקות שלי תמיד היתה תיאטרלית, כי אני אוהבת מאוד תיאטרון. אני גם אוהבת יותר לצפות בתיאטרון מאשר במחול. זה הרבה יותר קרוב אלי".

בדומה לכך, היא מספרת שאינה מושפעת בעבודתה מיצירות מחול. "אני מושפעת מאוד מקולנוע ומכורה לקולנוע קוריאני", היא אומרת, ומציינת את חיבתה לבמאי הדרום-קוריאני פארק צ'אן-ווק ולבמאי הדני לארס פון טריר. בתיאטרון היא מזכירה את רוברט לפאז'.

ומה בנוגע לפינה באוש, שהשפעתה ניכרת ביצירתה? ורדימון אומרת שהיא רואה בה השפעה רחוקה וראשונית: "מופע המחול הראשון שראיתי בחיי היה של פינה באוש, כשהיא העלתה בישראל את ‘1980' ואחר כך את ‘קפה מילר'. כש'ציפורנים' הוצגה בקיסריה, ביקשו מכיתת הריקוד שלי לסדר את הפרחים על הבמה. הייתי בת 14 או 15 ורק התחלתי לרקוד. אני זוכרת שנשארנו לראות חזרה ודיברנו עם הרקדנים".

חלל משלה

כ-25 שנה חלפו מאז אותה חוויה בקיסריה, וכיום היא עומדת בראש להקה מבוססת הנושאת את שמה וכוללת 12 רקדנים. הרפרטואר של הלהקה מונה כבר עשר עבודות, בהן "Lullaby" (2003), "Park" (2005), "Justitia" (2007) ו"Yesterday" (2009).

לאחר בואה ללונדון, בסוף שנות ה-90, היתה ורדימון לאמנית שותפה ב"פלייס", וכעבור זמן מה החלה לקבל תמיכה ממשלתית קבועה שסייעה למיסוד הלהקה. מאז 2006 היא מוגדרת כאמנית שותפה בתיאטרון הנחשב "Sadler's Wells". פירוש הדבר שהמוסד תומך בקביעות בהפקותיה, שבשנים האחרונות נעשו יקרות ומסיביות בשל התפאורה המורכבת והרכיבים הבימתיים הרבים.

עיצוב הבמה הוא חלק מהותי ביצירותיה, והיא מספרת כי עוד לפני תחילת העבודה עם הרקדנים ברור לה כיצד תיראה הבמה. באחת העבודות מיקמה את המשתתפים בבית משפט המתחלף לסירוגין (באמצעות במה מסתובבת) עם זירת פשע; באחרת נהפכה הבמה לפארק עירוני, ובעבודה נוספת שולבה תפאורה המדמה בית חולים. בעיצוב הבמה של יצירותיה עוסק לרוב האמן גיא בר אמוץ, בן זוגה ואבי בתם, בת 7, שבצד פעילותו בתחום האמנות עובד כמנהל שותף בלהקה.

מתוך “ 7734 ”.צילום: טריסטם קנטון

ורדימון מסבירה כי היא יוצרת עבודה גדולה בממוצע פעם בשנתיים; היא מקדישה חצי שנה לתהליך היצירה ולאחר מכן שנה וחצי לסיורים אינטנסיביים. התקופה האחרונה היתה לדבריה עמוסה ביותר: מאז תחילת השנה סיירה הלהקה עם שלוש ההפקות האחרונות ברחבי אירופה, ובמקביל היא ביימה בקובנט גרדן אופרה חדשה של המלחין גרהאם פיטקין, שעלתה בבכורה בשבוע שעבר.

למרות הקיצוצים הניכרים בתקציבי התרבות בבריטניה, מתברר שהמצב של ורדימון רק משתפר: "לפני שנה היה פה ארגון מחדש של כל התמיכות של מועצת האמנויות, ובאמת היו קיצוצים גדולים מאוד. היו דברים שנסגרו או קוצצו, ואחרים קיבלו העלאה בתקציב. אנחנו היינו בצד עם המזל והתקציב שלנו הורחב לשלוש השנים הבאות".

זאת ועוד: לפני כמה חודשים עברה להקתה של ורדימון למשכן חדש שהוקם למענה בעיר אשפורד הסמוכה ללונדון. "לקבל חלל משלך באנגליה זה דבר יוצא דופן", היא אומרת. עד לא מכבר טיילה בין חללי חזרות, כמו רוב הלהקות בבריטניה. "זה דבר שעבדנו לקראתו הרבה זמן, גם מפני שאני עובדת עם סטים גדולים מאוד וקשה לעבוד אתם בסטודיו ששוכרים וצריך לפנות בסוף היום. החלל שלנו כרגע ענקי, 15 על 19 מטרים, תקרה של שבעה מטרים, עם תאורה, סאונד, רצפה מיוחדת וכל האמצעים שצריך כדי ליצור".

היא מספרת שהחלל ממוקם במרכז הכולל גם בריכת שחייה, חדר כושר, סאונה וג'קוזי, העומדים לרשות הרקדנים. לצד היצירה היא מקדמת במקום גם שורה של פעילויות חינוך, בהן תוכנית הכשרה מיוחדת בתחום תיאטרון המחול.

דמעות בעיני הצופים

ורדימון מספרת כי אינה נוהגת לקרוא ביקורות על יצירותיה. "זה לא מעניין אותי", היא פוסקת. "אם הן נשלחות אלי אז אני קוראת, אך איני מחפשת אחריהן".

מדוע גיבשת את העמדה הזאת?

"ביקורת מחול באנגליה היא בדרך כלל קצרה מאוד, אין לה הרבה מקום, ולכן רובה שטחית מאוד ועוסקת בתיאור המופע ומה הכותב אהב או לא אהב. במקום הקטן שניתן לו בעיתונות, הכותב אינו יכול לפתח משהו מעמיק יותר. כאמנית, אני משקיעה הרבה במחקר ובמחשבה על המשמעויות השונות של כל שימוש בטקסט, מוסיקה או כל דבר אחר, וכאשר הביקורת מסתכמת בתיאור חזותי, זה מספק תחושה שמה שאנו יוצרים הוא רק דבר פיסי, ויזואלי ואין לו שום משמעות מעבר לכך. הרבה יותר מעניין אותי לקרוא כתיבה מורחבת ואינטלקטואלית על עבודות, אך זו קיימת לצערי כמעט רק בין כותלי האוניברסיטה".

יסמין ורדימון. תיאטרון מעניין יותר ממחולצילום: טריסטם קנטון

דומה כי דברים אלה על הצורך במשמעויות נהירות מבטאים היטב את הצורך של ורדימון להתמקם באגף התיאטרלי של המחול ולא בגזרה המופשטת יותר. "לא מעניין אותי להתעסק רק באסתטיקה ויזואלית", היא מבהירה. "כצופה, אם הייתי רוצה לראות תנועות יפות בחלל, הייתי מסתפקת בהתבוננות במכונת הכביסה שלי כשאני מכבסת בגדים צבעוניים. זה תמיד יוצר תנועה יפה והרמונית, משהו שכמעט אי אפשר להתחרות בו. כשאני הולכת לתיאטרון, אני רוצה להיות מעורבת ברמה יותר רגשית או אינטלקטואלית".

ואכן, עבודותיה מערבות את הקהל ברמות האלה. כשהעלתה את "7734" באוסטריה, למשל, השתררה בסוף המופע דממה מוחלטת. לדבריה, "היתה תחושה שלקהל קשה מאוד למחוא כפיים. הרבה ניגשו אלינו ואמרו שלא היו מסוגלים כי היה להם קשה, הם היו נרגשים מאוד. אני חושבת שזה היה קהל שהזדהה עם הירושה של האשמה, קהל אוסטרי-גרמני ברובו. במקומות אחרים התגובות היו מעורבות, היו צופים נלהבים והיו כאלה שהיה להם יותר קשה. הרבה פעמים ניגשו אלינו אנשים עם דמעות בעיניים בסוף המופע, שזה משהו שלא קרה בעבודות האחרות".

כעת, אחרי שהוצגה גם באנגליה, צרפת, איטליה וקרואטיה, מגיעה היצירה המדוברת לישראל. ורדימון מסבירה כי היה חשוב לה להעלות אותה בארץ, בעיקר בשל הנושאים שהיא מטפלת בהם, ומודה כי ייתכן שזו הסיבה שהיא ויתרה לאופרה בסוגיית הקטע של ואגנר. מעבר לכך, אף שוורדימון פועלת בחו"ל בהצלחה זה 15 שנה, להקתה הופיע עד כה בארץ רק פעם אחת, ב-2010, עם היצירה "Yesterday".

יש תחושה שלמרות הצלחתך בחו"ל, בארץ לא מספיק מכירים אותך. את מרגישה כך?

"כן, בוודאי. ביחס לכמות ההופעות שלנו בחו"ל, כמעט לא הופעתי בארץ, אז בוודאי שלא מכירים. וזה בזמן שיש מדינות שאנחנו מופיעים בהן כל שנה, למשל צרפת, גרמניה, איטליה, אוסטריה, יוון ונורווגיה. אנחנו כל הזמן חוזרים לשם ויש לנו קהל שנבנה שם במשך שנים".

אז למה בעצם כמעט לא הופעתם בישראל?

"יש תחושה של התנגדות מסוימת להביא כוריאוגרפים ישראלים שמצליחים בחו"ל. נאמר לי בעבר די בפשטות שיש חשש לעודד בכך ירידה. זו נראית לי הסתכלות מאוד צרה ולא נכונה. באותה מידה אפשר גם לראות באמן ישראלי שמופיע ומצליח בחו"ל מעין שגריר של תרבות. בכל מקום שמציגים אותנו מציינים שאני כוריאוגרפית ישראלית שעובדת בבריטניה. כידוע אני לא הכוריאוגרפית הישראלית היחידה שמצליחה בחו"ל ובקושי מגיעה לארץ.

"זה חבל לי, כמובן. יש קהל גדול מאוד של משפחה, חברים, קיבוץ, שהייתי רוצה מאוד שיראו את יצירותי. ומובן שחשוב לי לחשוף את העבודה שלי לקהל הישראלי הרחב ומסקרן אותי לראות איך יגיב לה".

יש סיכוי שיום יבוא ותשובי לחיות ולפעול בישראל?

"יש, בוודאי. אנחנו מדברים הרבה על אפשרות של חזרה לארץ, בעיקר מאז שיש לנו ילדה. הוויתור כרגע הוא גדול מאוד מבחינת התמיכה שאני מקבלת בבריטניה והחלל שיש לי. עבודה רצינית הושקעה כדי להגיע למקום הזה, ואני שמחה מאוד על התמיכה וההכרה האלה. מובן שאם תהיה אותה הכרה בארץ או הזדמנות למסגרת דומה שתאפשר לי להמשיך את המפעל שלי, זה דבר שבוודאי נשקול".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ