"עמידה ראשונה" מנפץ את הסטריאוטיפים על עולם הבלט

בס קרגמן ליוותה מקרוב מתמודדים בתחרות הגדולה בעולם לרקדנים צעירים. לקראת הקרנת סרטה היא מסבירה למה הוא מצליח לדבר לקהל הרחב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלעד סמורזיק

יום אחד, לפני כשלוש שנים, התהלכה בס קרגמן ברחובות ניו יורק כשפתאום צד את עיניה שלט ענק של התחרות הגדולה בעולם לרקדני בלט צעירים, "Youth America Grand Prix". היא התגנבה לאולם שבו התקיים שלב הגמר של התחרות, ואל הבמה בדיוק פסעה בלרינה זעירה בת 11, ילדה מלוכסנת עיניים שגרמה לה להתמוגג מהתפעלות.

קרגמן, שחלמה על עשיית סרטים תיעודיים, הגיבה בהתרגשות יוצאת דופן משום שלנגד עיניה עמד הפרויקט הראשון שלה כבמאית: סרט העוקב אחר חייהם של כמה רקדנים המתכוננים לתחרות היוקרתית. אבל זה לא היה כה פשוט. אמנם היה לה תואר שני בעיתונאות מאוניברסיטת קולומביה וניסיון קצר ברדיו ובעיתונות המודפסת, אבל באותם ימים היא עבדה כמתמחה בחברת הפקה, ללא שכר, כדי לנסות לצלוח את המעבר אל הקולנוע. היא פנתה לבוס שלה אז והציעה לו את הפרויקט, הסבירה שסרט כזה עוד לא נעשה והבהירה את היתרון שלה כמי שרקדה כל ילדותה, אבל הוא פסל את הרעיון על הסף. קרגמן לא ויתרה; היא עזבה את מקום העבודה והחליטה להרים את הסרט בעצמה - תחילה צילמה לבדה, ולאחר שגייסה כספים הסתייעה בצוות קטן של צלם ואיש סאונד.

אותו מפיק בוודאי אוכל היום את הכובע. "עמידה ראשונה", הסרט שעליו עמלה קרגמן בשנתיים האחרונות כבמאית ומפיקה, זוכה להצלחה ניכרת. הסרט, שיוקרן היום ומחר בפסטיבל דוקאביב, הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו בנובמבר האחרון, קיבל שם ביקורות יפות וגרף את המקום השני בפרסי הקהל (אף שקרגמן לא היתה מודעת לכך שהוא משתתף בתחרות). בהמשך הוא זכה בפרס חבר השופטים של פסטיבל הקולנוע התיעודי בסן פרנסיסקו ובפרסים נוספים בשורה של פסטיבלים.

הישג נוסף הוא שהסרט מופץ באמריקה באופן מסחרי. היום הוא ייצא לאקרנים בניו יורק ובלוס אנג'לס, ובהמשך יוצג בעשרות בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית וקנדה - הפצה מכובדת לסרט תיעודי עצמאי ודל תקציב. בשיחת טלפון עם הבמאית, השוהה כעת בלוס אנג'לס, היא מספרת בהתרגשות גם על החשיפה התקשורתית הצפויה, הכוללת כתבה נרחבת ב"ניו יורק טיימס" וראיון בתוכנית הבוקר של רשת אי-בי-סי "בוקר טוב אמריקה".

דמות יהודייה אחת

אז מה הופך את "עמידה ראשונה" לסרט שמצליח לדבר אל קהל רחב ולא רק לשוחרי המחול? נראה שזה קשור לבחירה המדויקת ברקדנים בעלי סיפור אישי מעניין, וכן להחלטה לעקוב אחריהם לא רק בסטודיו ועל הבמה - כפי שקורה בסרטי מחול רבים - אלא גם בבית, בחיק המשפחה, בשגרה, בחיי היום-יום, גם אם זה אומר לנסוע לצלם ברחבי ארצות הברית, באיטליה או בקולומביה. "רציתי לעשות סרט שהולך אתם הביתה ורואה איך הם חיים, מה הם אוכלים, כמה הם ישנים, איך הם לומדים", מסבירה קרגמן. "ידעתי שאפשר לעשות סרט ייחודי אם החיים שלהם מחוץ לעולם הבלט יוצגו באופן משמעותי".

מדבריה עולה כי ליהוק הרקדנים לסרט התבצע קצת כמו בתוכניות הריאליטי של מחוזותינו - כאשר כל משתתף ממלא משבצת מסוימת. כמו כן, היא ביקשה לנפץ באמצעותם סטריאוטיפים על עולם הבלט. היה לה חשוב, למשל, לכלול רקדנית אפרו-אמריקאית, לעקוב אחר רקדן מאמריקה הלטינית ולהציג נער שנוכחותו תוכיח כי לא כל רקדני הבלט הם הומוסקסואלים. כיהודייה גאה, היא מוסיפה, היה לה חשוב גם לשלב בסרט לפחות דמות יהודייה אחת.

קבוצת הרקדנים כוללת את מיקו בת ה-12 (הילדה שראתה בביקור הראשון בתיאטרון) וג'ולס בן ה-10, אחים מקליפורניה הזוכים לעידוד נמרץ ביותר של אמם; ארן בן ה-11, ילד אמריקאי שובה לב ועתיר כישרון המתגורר באיטליה (אביו הוא רופא צבאי המשרת שם); מיכאלה בת ה-14, ילידת סיירה לאונה שאומצה בידי הורים מפילדלפיה; ג'ואן בן ה-16, קולומביאני שעבר לארצות הברית כדי לממש את שאיפות הריקוד; רבקה בת ה-17, ברבי אמריקאית טיפוסית; ויש גם ייצוג ישראלי - גאיה בומר-ימיני בת ה-11, שנשמה מחול מינקות בזכות אמה הכוריאוגרפית נדין בומר.

מתוך הסרט "עמידה ראשונה". ג'ואן, קולומביאני שעבר לארה"ב כדי לממש את שאיפות הריקוד שלוצילום: visit films

אבל בחירת הרקדנים הגיעה רק לאחר שקרגמן הצליחה לשכנע את מנהלי התחרות לאפשר לה להיכנס עם מצלמה ולתעד מקרוב את המפעל שלהם, שנוסד ב-1999 ונראה לעתים כמו אולימפיאדת פירואטים אימתנית. יותר מ-5,000 רקדנים שאפתנים בני 9-19 נרשמים בכל שנה לתחרות בתקווה לזכות בפרסים, מלגות לבתי ספר מובחרים וחוזי עבודה בלהקות שונות. שלב חצי הגמר נערך במוקדים שונים בעולם, ואל הגמר המתקיים בניו יורק מעפילים רק 300.

"הייתי מוכרחה לרכוש את האמון שלהם", היא מסבירה, "ואמרתי להם בדיוק מה החזון שלי ואיך רציתי לצלם את זה. לעתים קרובות צלמים לא יודעים לצלם גוף בתנועה, רואים את זה בהרבה תוכניות ריאליטי על ריקוד - הם קוטעים חלקים מהגוף כשהם תוחמים את השוטים שלהם, הזרועות והרגליים חתוכות ויש המון תקריבים. כשמדובר במחול, הידיים, כפות הרגלים, הצוואר וכל הדברים האלה מאוד מכריעים. האנשים בתחרות מאוד התרשמו מהחזון לגבי האופן שבו המחול יצולם".

מתוך הסרטצילום: VISIT FILMS

למנהלי התחרות היו סיבות רבות לחשוש, היות שתחרויות לרקדנים צעירים היו מאז ומעולם קונצפט שנוי במחלוקת, מסגרת המזמנת ביקורת מטעם קולנוען חיצוני המתעד אותה. אלא שסרטה של קרגמן נוקט בהקשר זה עמדה אמביוולנטית מאוד: מצד אחד, הוא מעריץ את התחרות, מצייר אותה כיעד נשגב ומלא הוד; מצד אחר, הוא מבקר אותה באמצעות תקריבים של כפות רגלים חבולות, שוטים של ילדים המכוסים בשכבות של איפור מוגזם ותלבושות מצועצעות, סצינות של רקדנים שממררים בבכי לאחר הופעה כושלת או דיון בהוצאות הכספיות האסטרונומיות של ההורים (הידעתם למשל שחצאית טוטו איכותית עולה בין 1,500 ל2,500 דולר?).

קרגמן מודעת לאמביוולנטיות הזאת ומסבירה שהמטרה היתה ליצור תמונה מורכבת. "יש כמה סיבות לכך שהתחרויות האלה שנויות במחלוקת", היא אומרת. "קודם כל כי איך אפשר לשפוט ולתת ציון על אמנות? בנוסף, המבקרים של התחרויות שואלים האם זה בריא להטיל כל כך הרבה לחץ על ילדים צעירים. ואני לגמרי מבינה זאת, ובמובנים רבים מסכימה עם התחושות האלה. חלק מתחרויות הריקוד אינן בריאות. כשמדובר בתחרויות שמעניקות רק פרסים כספיים או גביעים, שהמטרה היחידה של ההשתתפות בהן היא זכייה, אז אני לא חושבת שכדאי לשלוח לשם את הילד שלך.

"אבל תחרויות שבהן יש פרסים משני חיים כמו מלגות הן דבר שונה לחלוטין. התחרות הזאת למעשה נוסדה כדי להביא למקום אחד את שומרי הסף מכל מוסדות המחול המובחרים. מדובר ב-30 שופטים מבתי הספר הטובים ביותר למחול בעולם שמאתרים כישרונות. לולא התחרות הזאת ודומותיה כל רקדן היה צריך לטוס להיבחן בנפרד בכל מיני מקומות בעולם. מה גם שבתי ספר למחול הם דבר יקר, יש פנימיות מובחרות לבלט שעולות כמו קולג', משהו כמו 40 אלף דולר בשנה. באמצעות המלגות לתחרות הזאת יש פוטנציאל לשנות חיים של רקדן ולפתוח לו דלתות".

קרגמן. הצלחה ניכרת לסרטצילום: VISIT FILMS

כשהגוף מתעייף

קרגמן, בת 30, נולדה וגדלה בברוקליין, ליד בוסטון, עסקה בריקוד ובספורט והשלימה תואר ראשון באמנויות באוניברסיטת אמהרסט. אל התואר השני בעיתונאות הגיעה מתוך הרצון "לספר סיפורים" והחיבה לתכנים תיעודיים ברדיו ובטלוויזיה. בזמן לימודי התואר השני באוניברסיטת קולומביה היא ביקרה בישראל כחלק מפרויקט "תגלית" ונשארה כאן לאחר מכן כדי להכין שתי כתבות: באחת היא ריאיינה שתי טייסות מחיל האוויר. השנייה עסקה בנערה שנפצעה קשה בפיגוע התאבדות אבל שרדה באמצעות תרופה ניסיונית. היא מספרת בהתלהבות על החיבור שלה לישראל ומצרה על שלא תוכל להיות נוכחת בהקרנות בדוקאביב, שמתנגשות עם מועד יציאת הסרט בארצות הברית.

סוגיה מעניינת נוספת שעולה מן הסרט היא מקומם של ההורים בטיפוח הקריירה של הילד, או במלים אחרות - עד כמה מדובר בחלום של הילד עצמו לרקוד ועד כמה בעצם ההורה הוא שדוחף אותו לשם. כמי שעקבה אחר התופעה בשנתיים האחרונות, קרגמן אומרת כי "העצה שלי להורים היא לא לעודד את הילדים שלהם להיהפך לרקדנים מקצועיים, זה צריך לבוא מהם. ההורה לא צריך לדחוף את הילד, כי אלה חיים לא קלים. תראה את כפות הרגלים שלהם; הגוף שלהם מתעייף כהוגן מדי יום; רובם צריכים לשים את ההשכלה הרגילה שלהם בעדיפות שנייה".

ואמנם, כשצופים בסרט מתחוורת הילדות השונה של הרקדנים הצעירים הללו. משום שעליהם להתאמן כשש שעות מדי יום, רובם מוותרים על לימודים בבית הספר ומשלימים את החומר באמצעות אינטרנט, ספרים או מורים פרטיים. האינטראקציות החברתיות שלהם הן בעיקר בכותלי הסטודיו. "אני חושבת שאנחנו נוטים להסתכל על זה כאילו הם מאבדים את הילדות שלהם", אומרת קרגמן, "אבל זה יותר מדי פשטני לראות זאת כך. אם למשל היית לוקח ממיקו את הבלט היום, היא היתה מרגישה שהיא מאבדת את חייה ושוקעת בדיכאון עמוק. זאת הקרבה שהם מרגישים שהם צריכים לעשות. יש להם אובססיה בריאה לבלט".

מתוך הסרטצילום: VISIT FILMS

פסטיבל דוקאביב - הסיקור המלא>>>

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ