ביקורת

"Second Count": שרבוטים בחלל

בעבודה החדשה שלו כמנהל תיאטרון מחול ירושלים, ליאור לב מקלף את הקבוצה בשכבות עדינות של הרכבי רקדנים, תוך יצירת אפקט של גוף קבוצתי שנושם יחד

רות אשל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תמרה מיאלניק ייסדה את תיאטרון מחול ירושלים ב-1985, ומאז לחמה מלחמת הישרדות עיקשת. ההחלטה שלה שקיבלה לפני כמה חודשים להעביר את ניהול הלהקה לליאור לב היא החלטה אמיצה ונכונה, שתוכל להבטיח את עתידה וצמיחתה של הלהקה. חבל שבתוכנייה המאירה על דרכה של הלהקה - להקה רפרטוארית ירושלמית - הושמט שמה.

המנהל האמנותי החדש, ליאור לב, הוא רקדן עם ותק ועם קריירה בינלאומית. בין השאר הוא רקד בלהקת "סקפינו" בהולנד ובבלט שטוטגארט, שני מוסדות נחשבים, וכבר יצר כמה כוריאוגרפיות ללהקות מרכזיות. בארץ ראיתי יצירה שלו ללהקת "קמע", שהקרינה צעירות של כוריאוגרף מתחיל שמעדיף לצעוד על קרקע בטוחה; אבל הפעם ניתן לזהות יצירה של כוריאוגרף בעל ניסיון, משוחרר יותר ומקשיב לקול שלו.

מדובר בעבודה קבוצתית מופשטת בעיקרה, ובה שזורים כמה דואטים שרק לעתים נשארים מיותמים, ולרוב הם עטופים בקבוצה מגוננת. הריקוד נראה ככוורת של התרחשויות, של כניסות ויציאות לבמה, של בניית ופירוק הקבוצה. מה שמעורר הערכה הוא האופן שבו לב מקלף את הקבוצה בשכבות עדינות של הרכבי רקדנים, וזאת בתזמונים שונים - לעתים קצרים וקרובים זה לזה עד כדי חפיפה ובמקרים אחרים תוך ריחוק מזדקר. מכל מקום, האפקט הוא של גוף קבוצתי עם נפח - גוף נושם.

מתוך "Second Count". הפער בין הכוריאוגרפיה לרקדניםצילום: גדי דגון

השפה התנועתית נראית כשפה שנולדה מתוך גוף - גוף של רקדן מנוסה הנענה לו ברצון. בעיקר בתחילת הריקוד נראה שנקודות המוצא הם אימפולסים, שרבוטים עדינים-חפוזים של שינוי כיוונים בחלל ופתאום הנפת רגל גבוהה שכמו מבקשת לומר: "אני יכול לעשות גם זאת". אבל בראש ובראשונה זהו מחול פרטים קטנים של זרימה; מחול חף מצורניות.

לאורך הריקוד, היחסים בין הרקדנים משתנים אבל אין דרמה; מצד שני גם אין ניכור. יש קומפוזיציה אבל היא לא נוקשה. היא צלולה, אבל הקצוות שלה פרומים. נראה שלב מצא מינון מסקרן של מחול הומני המקרין אנושיות של גוף רוקד, אבל שומר על מערכת יחסים של תנועה נטו. בכך הוא מזכיר לפעמים קצת מהריקודים של הכוריאוגרף האמריקני פול טיילור, שניתן למקם אותו בין הדרמטיות של מרתה גראהם לבין ההפשטה של מרס קנינגהאם. הפתרונות התנועתיים היותר מעניינים משוקעים בדואטים. אלה קצרים יחסית, כחוששים שאם יתארכו הם עלולים לחטוא בהתפתחות רגשית.

ההתרשמות היא שהכוריאוגרפיה טובה מהרקדנים. לא שאינם טובים, אבל הביצוע חסר ברק טכני. זה חבל משום שביצוע טוב היה יכול להפוך את היצירה לכזו המותירה חותם. הרקדנים צעירים ורעננים. דווקא מכיוון שהכוריאוגרפיה איננה בעלת אופי צורני הקורץ לווירטואוזיות חיצונית, הרקדנים נדרשים לליטוש אמנותי ברמה גבוהה כדי שלקסיקון התנועה יקרין מתוך איכות הביצוע.

מתוך "Second Count"צילום: גדי דגון

בין הרקדנים בולט אבריס אק יאיי, רקדן טורקי שנראה בעל ניסיון; הוא פתח את המופע בסולו שהציג את היכולות היפות שלו של זרימה בחלק העליון של הגוף על בסיס איתן ומוצק בחלק התחתון.

התלבושות שעיצבה אביבה ראף למופע, חוצות את הגוף לשניים. בחלק העליון חולצות בצבעים רעננים ואביביים בצבעים שונים ואילו החלק התחתון אצל כולם עשוי מבד שחור בוהק נוקשה, חלקו בגזרות של מכנסיים באורכים שונים, יוצר חיץ כדי לא לגלוש למתקתקות צעירה מדי; החיץ נשבר בנפילות אכזריות של הברכיים לרצפה. קולאז' מוסיקלי מלווה את הריקודים. במעברים בין הקטעים לפעמים המוסיקה נעלמת אבל הרקדנים ממשיכים לרקוד כאילו ממשיכים לשמוע אותה באוזן הפנימית.

מה שנראה במופע זה הוא תיאטרון מחול ירושלמי חדש, שונה מקודמו בסגנונו. יש שם כוריאוגרף עכשווי הקשוב לקול שלו ואתו קבוצת רקדנים צעירים מוכשרים, אבל כדי שאלה יוכלו להגשים את הפוטנציאל האמיתי שלהם, הלהקה חייבת לעבור לפסים של עבודה יום-יומית אינטנסיבית של להקה מקצועית.

תיאטרון מחול ירושלים, "Second Count" מאת ליאור לב, מוסיקה: "אפלס סידס", ביורק, אמון טובין, "פנגווין קפה אורקסטרה". עיצוב תלבושות: אביבה ראף. עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין. רקדנים: הילה חי, שרון מרליס בקלי, קרן נוטיק, רונה פלדבלום, לירון קיכלה, סרגיי זאק, אבריס אק יאיי. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 9.5

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ