בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תביט לאחור

איך מעבירים את סיפור אוריפאוס לדירה מודרנית קטנה? יוצרי "אורפיאוס של הפרוורים" מצאו פתרון יצירתי

תגובות

בגרסה המקורית של הסיפור המיתולוגי "אורפיאוס ואורידיקה" יורד אורפיאוס אל השאול לחפש את אהובתו, מרכך בנגינתו את לבם של שדים ואלו מתירים לו להחזירה לארץ החיים בתנאי שלא יביט לאחור. אלא שאורפיאוס לא עומד בתנאי ואהובתו נעלמת לעד. עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב לקחו את הסיפור המיתולוגי הזה על אובדן ואבל והעניקו לו פרשנות עכשווית.

בגרסתם, שהוצגה בתיאטרון קליפה, הכל מתרחש בחדר בדירה קטנה, עם ריהוט מוכר, שעשוי להיות חדרו של כל אחד מהצופים. גם סיבת המוות ­ תאונת דרכים ­ מקרבת את הסיפור המיתולוגי לעכשיו ולכאן. מכאן והלאה כל הניסיונות לתקשר עם האהובה בעולמות אחרים נעשים בדמיון ­ עניין מאתגר, בהתחשב בכך שהזירה נותרת החדר היומיומי השגרתי. נדרשת איפוא יצירתיות כדי להעניק ממד ויזואלי למסע זה שבדמיון.

אייל לנדסמן

ביצירות מחול רבות יוצר המפגש של הרקדן עם החפצים נרטיב נזיל משלו. המוקד הוא השפה התנועתית הנולדת מתוך בדיקת הטקסטורה והצורה של החפץ; שיח מתנהל בין החפץ ובין קווי הגוף של הרקדן. כאן, לעומת זאת, נראה שנקודת המבט היא של במאי ופחות של כוריאוגרף, והשימוש בחפצים נועד לשרת את הסיפור התיאטרלי. במובן זה היצירה של הרמן וטולפנוב מזכירה עבודות של הכוריאוגרפית אשרה אלקיים, כמו "טרמינל" או "סולמות". גם בהן השימוש בחפצים היומיומיים שירת את הנושא, וגם שם היתה היוצרת קשובה לגירוי התנועתי שעוררו החפצים כל עוד הם היו כפופים לנרטיב.

השטיח הפרוש בחדר, למשל, הופך למפלצת ומשני קצוותיו מבצבצות רגליים ופנים עם פה פעור של תנין. הפנים האלה נוצרו מהמגפיים של אורפיאוס, שקודם לכן היו מונחים על הרצפה. נראה גם שאורידיקה המתה נבלעה בשטיח ומעניקה למפלצת חיים, וכך גם ליצורי דמיון אחרים הנולדים בחדר. כך יוצא תיק פלסטיק לאחסון בגדים, התלוי על קולב, מן הארון ומתחיל לנוע; מסיכה על פנס, בעלת רגל ארוכה מתקפלת, הופכת למכשפה. היופי כאן טמון בכך שהפתרונות נמצאו באמצעים הפשוטים של תיאטרון החפצים.

מאחר שעל פי המיתולוגיה נודע אורפיאוס בכישוריו המוסיקליים, כל חפץ הוא מקור להפקת צליל, לרבות הגוף. כך אפשר לנגן על קולבי בגדים, להעביר מיתר על "רגל" המכשפה, וגם להשתמש בתפאורה קולית של נשימות והקשות רגליים. הצלילים והמקצבים מעוררים את גופו של אורפיאוס לרקוד, והמפלצות, מפחידות וחביבות, מצטרפות אליו במחול סטפס.

אייל לנדסמן

היצירה מתפתחת כמו סרט אילם. למוסיקה המוקלטת תפקיד חשוב והיא מלווה את כל הסצינות, וכך גם התאורה של אורי מורג. אין טקסט, והתנועה מוגזמת גם היא כמו בסרט האילם. אך בפתרונות התנועתיים אין עניין רב וחלקם דורשים שיוף טכני. דומני שעיקר תשומת הלב הוקדשה למימוש הרעיונות, לדרך יישומם. הבעיה היא שכדי לעשות זאת אי אפשר להסתפק בהתמסרות לרגש שמכתיב הנרטיב, גם יש להיות מודע ללא הרף לביצוע המכני/טכני כדי שהדימוי אכן יפעל. למרות החספוס הזה המתגלה לעתים בביצוע, זו יצירה המפתיעה ביצירתיות שלה.

תיאטרון קליפה, "אורפיאוס של הפרוורים"; יצירה, בימוי, עיצוב מוסיקה: עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב; ביצוע: הרמן וטולפנוב; עיבודים מוסיקליים: יוני טל; דרמטורגיה: אורית ברגמן; תלבושות: הרמן וג'ואן ברטו-סטרנה; עיצוב תאורה: אורי מורג; תפעול מאחורי הקלעים: גבריאל נויהאס. תיאטרון קליפה בתל אביב, 23.5



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו