הכוריאוגרף היפני שאינו חובב מחול - מחול - הארץ

הכוריאוגרף היפני שאינו חובב מחול

סאבורו טשיגאווארה, מהכוריאוגרפים החשובים ביפאן, רקד לצד בעלי חיים ועל שברי זכוכיות. לקראת הופעה בארץ הוא מספר מהיכן הוא שואב את רעיונותיו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלעד סמורזיק

כאשר סאבורו טשיגאווארה (Saburo Teshigawara) הקים את להקתו לפני 27 שנים, הוא החליט לקרוא לה "קאראס", עורב ביפאנית. הרקדן והכוריאוגרף המוערך, כך מתברר בשיחת טלפון, פשוט אוהב עורבים. הוא מספר כי בטוקיו יש הרבה מהם, ולטענתו הם חברותיים מאוד. "חברותיים אלי", הוא מסייג לאחר שהמראיין מביע תמיהה כלשהי. "הם חכמים מאוד ומסוגלים לדבר. כשאני מדבר אתם הם משיבים לי, אבל אני כמובן לא מבין מה הם אומרים. אני אוהב יחסים כאלה".

אחת ממערכות היחסים שרקם עם עורבים התנהלה על הבמה. זה היה ביצירה שהועלתה לראשונה ב-1991, "Bones in Pages", שבה רקד לצד עורב אמיתי. "הופעתי עם היצירה הזאת בכל העולם", הוא מספר, "בערים כמו לונדון, פרנקפורט או ניו יורק, ובכל פעם פגשתי עורב מקומי. החוזה קבע שעל התיאטרון לאתר ולהביא לי עורב, אז יומיים-שלושה לפני כל מופע הייתי פוגש אותו לראשונה ונהיינו חברים. העורבים הבינו אותי היטב".

טשיגאווארה, בן 58, מאמני המחול החשובים שיצאו מיפאן, ביקר בישראל ב-1999 כאשר העלה כאן יצירה אחרת - "הייתי אמיתי - מסמכים". השבוע (7-9 בחודש) הוא יבוא עם להקתו לביקור נוסף ויעלה בפסטיבל ישראל את "ראי ומוסיקה", יצירה שהועלתה בטוקיו בבכורה ב-2009. זהו מופע בהשתתפות טשיגאווארה, שנודע כרקדן פנומנלי, ושישה מרקדניו, הנעים במשך כ-75 דקות לצלילי רחשים תעשייתיים, מוסיקת נויז רועמת ויצירות בארוק יפהפיות של יוהאן אדם ריינקן, דיטריך בוקסטהודה, הנרי פרסל ובאך.

דרך שורה של אפיזודות, חלקן קטעים קבוצתיים וחלקן סולואים, נפרשת השפה התנועתית המובהקת של טשיגאווארה, המשלבת ממד ברור של אלתור. הגוף נע בחופשיות, בתנועה המשכית, כמו דמות נוזלית נטולת עצמות שתגובותיה פורצות מבפנים. בעיקר בולטת עבודתן של הזרועות, המרחפות באוויר ללא הרף בתנועות אורגניות. "הרבה אנשים שואלים אותי אם זו כוריאוגרפיה או אימפרוביזציה", מספר טשיגאווארה. "אבל אני לא משתמש בשתי הקטגוריות האלה. אני קורא לזה ארגון מחדש של תנועת הגוף. זה לא רק אימפרוביזציה".

אז איך בעצם אתה מנחה את הרקדנים?

"קודם כל התזמון חשוב מאוד. יש טריגר להפיק ברגע מסוים טכניקה מסוימת, אבל לא חשוב לי שתהיה בכל פעם אותה הצורה. זה כמו בטבע - אין שום דבר קבוע אבל אתה יכול להרגיש את אותה האיכות של הרוח או של הטמפרטורה. אני בעצם מספק לרקדנים רעיון וטכניקה ברורים כדי להפיק את התנועה באופן ספונטני".

הבמה מעוצבת בצמצום, אך לתאורה תפקיד מכריע בכינון החוויה החושית שמספק המופע. בתחילה מוטחים בחלל אורות המרצדים בזריזות במין מעגל ומספקים הצצה חטופה על דמויות החובשות ברדסים. האסטרטגיה הזאת חוזרת בווריאציות נוספות, ולצדה משולבת תאורה אפלה, סטטית ומונוכרומטית. טשיגאווארה אוהב את המשחק בין הגילוי להסתרה של הדמויות, את הצלליות והסילואטים, אך מדגיש כי לא היתה כאן מטרה מוגדרת. "אני לא אוהב ליצור דימוי חזותי מפורש", הוא אומר. "התאורה היא פשוט אחד האלמנטים של הסביבה הבימתית. אני אוהב את שינויי התאורה, את הווריאציות ואת האפקט השברירי שלה".

המארג המורכב הזה מאפשר להפליג בקלות במחשבה עם הדימויים שביקש היוצר לכונן כאן; לתהות על משחקי התאורה והצלליות ועל התמרון בין מוסיקת הבארוק המעודנת לצלילים הרועשים, או להרהר על הגוף האנושי והכוחות העזים האוחזים בו. אבל טשיגאווארה לא מעוניין במשחק הזה. הוא מפנה אל שם העבודה ומדגיש כי היא נוצרה מתוך שאלות פשוטות על אותו אובייקט המאפשר לנו להביט על עצמנו. "כשאתה מתבונן בראי אתה רואה את פניך", הוא אומר. "אבל זו רק השתקפות שמתרחשת באמצעות האור. אם אין אור לא רואים דבר במראה. על פני השטח שלה אין כלום, זו רק פלטת זכוכית חלקה".

העבודה נחתמת באפיזודה מינימליסטית הנחרתת היטב בתודעה, אך עשויה לאתגר את הקהל. במשך רבע שעה מבצעים הרקדנים קפיצה במקום, רגליהם מונפות לסירוגין לשני צדי הגוף והזרועות מתנופפות בחופשיות מכורח התנועה, כאילו היו נטולות משקל. הדמויות המקפצות מוארות בצמצום, ויחד עם הקנטטה הרוחנית של באך נוצר כאן אפקט היפנוטי. מפתיע לגלות כי התנועה הרפטטיבית הזאת, שמקבלת במופע זרקור יוצא דופן, מבוססת בסך הכל על אחד התרגילים הבסיסיים בשיעורים שטשיגאווארה מעביר.

לא תמיד פשוט להבין את דבריו. באנגלית מהוססת, במשפטים מקוטעים ומפותלים, הוא משתדל להסביר את הרעיונות האניגמטיים שלו על אמנות המחול, אך מתקשה לנסח את משנתו בבהירות. לעתים הוא נשאל על נושא מסוים, מדגיש את חשיבות השאלה, אך גולש בלי משים אל סוגיה אחרת. ובכל זאת, קשה לעמוד בפני חביבותו, תחושת הכנות שעוטפת את הדברים וחוש ההומור שמגיח מפעם לפעם.

הוא נולד בטוקיו ב-1953, למד אמנות חזותית ופיסול, וכשהיה בן 20 פנה אל המחול. "החלטתי לשנות את דרכי", הוא אומר. "במקום להיות אמן הבנתי שאני רוצה להשתמש בגוף שלי. זו היתה החלטה חכמה, כי זה פתח לי הרבה דלתות של ביטוי אמנותי". במשך יותר מעשור למד בלט קלאסי, אך בשלב מסוים פנה למחוזות סגנוניים אחרים. בראשית שנות ה-80 הוא העלה מופעי סולו וב-1985 הקים את להקתו עם קיי מיאטה, פרטנרית שהיתה נטולת רקע במחול. בתוך זמן קצר זכה ההרכב להתעניינות ניכרת והחל לסייר בעולם. טשיגאווארה העלה בו במשך השנים שורה ארוכה של עבודות, ובמקביל הוזמן ליצור בעבור להקות מובחרות כמו בלט פרנקפורט, תיאטרון המחול ההולנדי (NDT) ובלט האופרה של פאריס.

למעשה, הפריצה המשמעותית שלו לתודעה הבינלאומית נעשתה ב-1986, כאשר הציג את "Point of the Wind" בתחרות הכוריאוגרפיה בבניולה שבצרפת, וזכה במקום השני. היצירה, שחקרה רעיונות על "הגוף הריק", היתה מעין נקודת מוצא להתפתחות הסגנון התנועתי ומוקדי העניין שלו בעבודות הבאות, שבהן מוטיב האוויר הפך למרכזי, הן בהיבט של חלל והן של נשימה.

ואכן, יש משהו אוורירי מאוד בריקוד של טשיגאווארה. הרקדנים מרחפים על הבמה בקלילות, יוצרים תחושה של משקל מינימלי ונעים מתוך איזו אנרגיה פנימית, כאילו בתוך גופם מסתתרות מערבולות של רוח. "הנושאים המרכזיים בשיטה שלי הם נשימה ותזמון", הוא אומר. "בנשימה אנחנו זקוקים כמובן לאוויר, לנשום פנימה והחוצה. אבל זה לא רק שחרור של מתח, אלא ארגון מורכב. זה בדיוק כמו אצל כנר, צ'לן או פסנתרן, שצריכים ליצור את התזמון באמצעות הנשימה".

במשך השנים פעל טשיגאווארה לא מעט מחוץ לעולם המחול. הוא עבד בהפקות אופרה (כבמאי, מעצב וכוריאוגרף), יצר עבודות וידאו, סרטים, מיצגים ומיצבים, עסק בהוראה, כתב מאמרים ופירסם את הספר "Bones and Air" (1994), המציג את הפילוסופיה שלו על החיים. המולטי-דיסציפלינריות שלו, שהובילה להשוואתו לבמאי התיאטרון האמריקאי רוברט וילסון, שימשה אותו גם בהפקות המחול שלו, שבהן הוא אחראי גם לעיצוב הבמה, התלבושות והתאורה.

סביבות ההתרחשות הבימתיות שהוא יוצר מעוררות עניין לא פחות מהמחול. ביצירה שהוזכרה כבר, "Bones in Pages", הוא שילב תפאורה העשויה מ-1,000 ספרים, 1,000 זוגות נעליים ופיסות רהיטים שננעצו במסכי פרספקס. בעבודה אחרת, "Glass Tooth", מולאה הקרקע בכמויות אדירות של שברי זכוכית. במופע נוסף, "Green", בוצע הריקוד לצד כמה בעלי חיים ובהם תרנגולות, ארנבות, עז ופרה. ולמרות התיאטרליות הזאת, הוא שב ומדגיש שאין ברצונו לתאר עלילות, לספר סיפורים או להעביר מסרים. באחד מציטוטיו המפורסמים אמר "מחול הוא לא צורה שאמורה להעביר מידע. מה שחשוב במחול הוא אם הוא חי או לא".

את סגנונו הכוריאוגרפי של טשיגאווארה נהוג לכנות "פוסט-בוטו", שכן הוא הרבה יותר קריר ומעודן מהאקספרסיביות והסימבוליזם של נציגי הבוטו היפאנים כמו קזואו אונו וסנקאי ג'וקו. ובכלל, הוא נתפש לרוב כיוצא דופן בנוף המחול של יפאן, ועל פי הדיווחים עבודתו זוכה להצלחה ניכרת מחוץ למולדתו יותר מבתוכה. יש גם המתקשים למצוא את ה"יפאני" שבעבודתו. כשהנושא עולה, טשיגאווארה מהסס באי נוחות. תחילה הוא מביע רצון להיות מזוהה כיפאני, רגע לאחר מכן הוא טוען שאין זה משנה לו כלל, ולבסוף הוא מסכם כי אין ברצונו להיראות לא-יפאני.

היכן אתה מרגיש יותר את הצלחתך, ביפאן או מחוץ לה?

"זו שאלה שקשה לענות עליה. תיאטרון ומחול הם תחומים שעדיין לא קל לעסוק בהם ביפאן. הקהל ככה ככה, הסביבה בסדר, אבל אין לנו מערכת הפקה של תיאטראות כמו באירופה. יש לנו הרבה תיאטראות ויש לנו אמנים ורקדנים, אבל התקציב הממשלתי לתמיכה בתחומים האלה מצומצם מאוד. ולצערי המצב הזה לא משתנה. אני זוכר שעיתונאי מאירופה שאל אותי שאלה דומה לפני כ-20 שנה, ועניתי אז בדיוק אותה התשובה".

פעם אמרת בראיון "אני לא חי כדי ליצור מחול. כשאני רוצה לבטא משהו, אם אני מחזיק בידי עט זה יהיה שירה, אם יש מולי קנבס זה יהיה ציור, ואם יש סביבי חלל זה ייהפך לריקוד". אתה זוכר את זה?

"כן. וזה נכון, אני לא חובב מחול גדול. אני לא הולך למופעים רבים, וכשאני יוצר אני זקוק להרבה דברים חוץ מהריקוד. כדי שיהיו לי רעיונות ליצור אני מסתכל על הרבה דברים שאינם ריקוד. הפילוסופיה שלי שואבת מהחיים, והחיים אינם ריקוד מבחינתי".

במלים אחרות, כשאתה עובד בסטודיו אתה בעצם מבקש ליצור שיקוף של אלמנטים מהחיים עצמם?

"כן, כמובן. אני רוקד את החיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ