בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קמה על רגליה: ראיון עם הרקדנית אייר אלעזרא

למרות שנולדה עם רגליים עקומות היא התקבלה לבת שבע והוכתרה כאחת הרקדניות המרשימות בעולם. לרגל סיבוב הופעות של הלהקה, אייר אלעזרא לא חוששת לדבר על המאבק במשקל ועל מיניות, וגם להסביר מה הבעיה שלה עם המין הנשי

19תגובות

אם משלבים את התעוזה של מרתה גרהם ואת החושניות של סקרלט ג'והנסון, עשויים להתחיל לאמוד את איכויותיה של אייר אלעזרא. כך לפחות כתבה לפני שנתיים וחצי ונדי פרון, העורכת הראשית של "דאנס מגזין". לדבריה, הרקדנית מבת שבע הפילה את הקהל מהרגליים כשרקדה בניו יורק את פרשנותו של אוהד נהרין ל"בולרו" של ראוול. "בין אם היא מניעה את ידיה מצד לצד כמו מטרונום או דוחפת את כל גופה אל ציר קיצוני", כתבה פרון, "אי אפשר להסיר ממנה את העיניים".

הדברים נכתבו לאחר שהמגזין האמריקאי כלל את אלעזרא ברשימת 25 הרקדנים שבהם חייבים לצפות. אבל כשהנושא עולה בשיחה עם הרקדנית, היא פולטת אנחה מתוסכלת, מסבירה שבארץ הגזימו בהתייחסות לעניין. העניין הגיע אפילו עד היכל הכוכבים של גיא פינס. "זה מאוד ריגש אותי, החמיא לי ושמחתי, אבל זה נגמר והמשכתי הלאה. אני לא חושבת על זה יותר מדי ומעדיפה להמשיך ללמוד ולהתפתח, לעשות עוד דברים. זו דעה של אשה אחת. יש כל מיני דעות ואני מניחה שיש גם אנשים שפחות אוהבים את איך שאני זזה".

גדי דגון

כבר שבע שנים שאלעזרא רוקדת בבת שבע, שלוש שנים באנסמבל וארבע בלהקה. היא השתתפה בכמה תהליכי יצירה: בעבודות של נהרין, המנהל האמנותי, כמו "ג'ורג' וזלמן" (2006), "סדר" (2007), "פרויקט 5" (2008), "הורה" (2009) ו"שדה21" (2011); ביצירתה של שרון אייל "BILL" (2010); ובעבודתה הטרייה של יסמין גודר, "The Toxic Exotic Disappearance Act". בנוסף השתלבה ביצירות הרפרטואריות של הלהקה, בהן "ממותות", "מקרובה קביסה", "MAX" ו"שלוש", שבה תרקוד בסבב המופעים הנוכחי שיימשך ממחר עד שבת במרכז סוזן דלל בתל אביב.

עד מתי את מתכננת להישאר בבת שבע?

"אין לי מושג. אני כל הזמן משנה את דעתי. יום אחד בא לי לקחת את הדברים שלי, לברוח למקום אחר ולהתחיל הכל מחדש, ויום אחר אני ממש רוצה להישאר ולרקוד. בינתיים אני נשארת. יש בעונה הבאה תהליך יצירה חדש של אוהד ואני מאוד אוהבת לעבוד אתו. הוא אחד הכוריאוגרפים הטובים ביותר בעולם. הוא גאון מבחינת הדברים שהוא רואה, התזמון והדיוק שלו. כשעבדתי אתו הרגשתי שאני לומדת המון".

היא אמנם אינה מתחברת לכל עבודותיו של נהרין (החביבות עליה במיוחד הן "MAX" ו"שלוש"), אבל במשך השיחה היא שבה וחוזרת אל ההערכה העצומה שהיא רוחשת כלפיו, כיוצר, כאדם וכרקדן. "אני חושבת שהוא רקדן מדהים. הוא עושה אתנו שיעור כל יום, ואני מסתכלת עליו זז ונדהמת. יש לו איכויות כל כך מעניינות. הוא כריזמטי, יצירתי והראש שלו כל הזמן עובד". האם אינה רואה בו אדם קשה? "הוא יכול להיות קשה", היא משיבה, "אבל זה מי שהוא ואני מאוד נהנית לעבוד אתו וגאה לבצע את עבודותיו".

הפעם הראשונה

בכל הנוגע למתחים ששררו בעת האחרונה במסדרונות הלהקה, בעקבות ההודעה על עזיבתה בתום העונה של כוריאוגרפית הבית, שרון אייל, היא שומרת על דיפלומטיות. "אני חושבת שזה מה ששרון תמיד רצתה, להקה משלה, ונראה לי שזה מהלך טוב בשבילה. אני מקווה שיילך לה טוב. אנחנו חברות מאוד טובות ויש בינינו חיבור מאוד טוב. מהרגע שהצטרפתי לבת שבע תמיד אמרו שאנחנו קצת דומות. אני מאוד אוהבת ומעריכה אותה, היא אשה מדהימה ורגישה".

אולי אלעזרא היתה פחות ערה למתחים הללו, משום שבזמן שהכל התפוצץ היא היתה עסוקה בתהליך יצירה אינטנסיבי עם כוריאוגרפית מצליחה אחרת. בשעה שרוב חברי הלהקה עבדו עם אייל, היא וארבעה רקדנים נוספים עבדו עם יסמין גודר על עבודה שהועלתה לראשונה בסוף דצמבר בערב משותף של שתי היוצרות. "זו היתה הפעם הראשונה שבעצם עבדתי עם מישהו מחוץ לבת שבע, יוצר שאינו אוהד או שרון, וזה פתח לי את הסקרנות בצורה מטורפת. אני מתה על יסמין ועל העבודות שלה. למדתי המון מהעבודה אתה".

עופר וקנין

אילו איכויות את מעריכה בה?

"אני אוהבת את הדרמטיות, הפיסיות, הסיפור. את זה שאני כל הזמן חושבת על דמות מסוימת, על מישהו שאני רוצה להגיד לו משהו או על מה עובר עלי באותו רגע. אני מאוד מתחברת לחיבור של רגש עם תנועה וצורה. מאוד נהניתי בתהליך הזה. יסמין עובדת אחרת מאוהד ומשרון; פתאום היא הביאה כל מיני ספרי אמנות ותמונות שהיינו צריכים להיכנס לרוח שלהם. היא כל הזמן חושבת, לא משתעממת אף פעם ותמיד מנסה לחקור".

את השפעתה של גודר אפשר היה לראות בבירור ביצירה שהעלתה אלעזרא בשבוע שעבר במסגרת מופעי "רקדני בת שבע יוצרים". היא יצרה דואט בן כמה דקות שבו רקדה לצד ארז זוהר (שהשתתף אף הוא ביצירתה של גודר) במשטח ריבועי קטן שנתחם על ידי התאורה. ביצירה, שבה ביקשה לחקור תנועה במרחב מצומצם וקלאוסטרופובי, נקלעו שני הרקדנים לשורה של אינטראקציות תוך שהם מספקים כימיה מצטיינת (מתברר כי הם מכירים מילדות ורקדו ביחד במשך שנים בהורה ירושלים). באותו אירוע הופיעה אלעזרא גם ביצירה אחרת, זו של ארי נקמורה, רקדנית הלהקה היפאנית שהיא גם בת זוגו ואם בתו של נהרין.

זה היה יותר תיאטרון סוריאליסטי מאשר מחול, ואלעזרא גילמה ביעילות מין אדונית בשמלת ערב מהודרת. היא ישבה לבדה לשולחן האוכל והמשרת (שחר בנימיני) הגיש לה סדרה של מנות. בתחילה היא מעכה בידיה את האוכל שהוגש, פיזרה לכל עבר ואף אכלה. בשלב מסוים מרח בנימיני חומוס על חלקים שונים בגופה, והיא ניגשה לזכרים נבחרים בקהל והציעה להם לנגב אותו עם פיסות של פיתה.

התפקיד הפרובוקטיבי לא הרתיע אותה כלל. "אני אוהבת מיניות ואני אדם מיני", היא אומרת. "אין לי בעיה לעשות דברים מיניים על הבמה ואין לי בעיה לדבר על מיניות". בזמן התהליך אף התאהבה לדבריה בנקמורה, "בעדינות שלה, בנשיות שלה. אין לה אנגלית כל כך טובה אבל לפעמים היא אומרת לי דברים שממיסים אותי. אנחנו אוהבות אחת את השנייה ומסתדרות היטב. זה קורה לי הרבה שאני עובדת עם כוריאוגרפים ומתאהבת בהם. זה קרה לי גם עם יסמין ועם שרון".

ועם אוהד?

"כן", היא אומרת לאחר צחוק ממושך וקולני. מה זה התאהבתי? אני מאוהבת בעבודות שלו. אתה מבין מה אני אומרת... אני חושבת שהוא גאון. הוא אדם מאוד מיוחד, חוקר ולא מפסיק להסתקרן. הסקרנות שלו נותנת לי המון השראה. וגם בכוריאוגרפיות שלו יש כל מיני דברים קטנים שמדהימים אותי. למשל הקטע ב'טאבולה ראסה' שבו הרקדנים צועדים לאט בשורה ארוכה. כשאני רואה את זה אני יכולה לבכות".

מוטי קמחי

זה לא מוזר שבת הזוג של נהרין רוקדת אתכם בלהקה?

"אגיד לך את האמת, כשהוא היה עם בובי או דניאל (בובי סמית, רקדנית הלהקה, ודניאל אגמי, שרקדה בלהקה בעבר, א"ס), זה היה לי מוזר. אבל אתה זה לא מוזר לי בכלל. היא באמת בחורה מתוקה ואני ממש שמחה בשבילו ובשבילה שהם ביחד".

אלעזרא נולדה בתל אביב בחודש אייר, לפני 25 שנה, הבכורה מבין ארבעה אחים. כשהיתה בת ארבע עברה המשפחה לירושלים. "בתור ילדה הייתי מאוד קשה", היא אומרת. "מסכנים ההורים שלי. הייתי היפראקטיבית עם המון בעיות ריכוז והיה לי קשה ללמוד". הוריה שלחו אותה ללמוד פסנתר אך היא היתה בורחת מהשיעורים, ואז הוחלט לנסות את המחול. "התחלתי לרקוד בהורה ירושלים בגיל צעיר, כיתה א' או אפילו לפני. זה נתן לי המון כי הופענו הרבה וטסנו בעולם, כך שמגיל צעיר היה לי ביטחון על הבמה, שזה דבר מאוד חשוב לרקדן. יש הרבה רקדנים בבת שבע שרקדו בהורה. הייתי שם עד שסיימתי תיכון, עד שהתקבלתי לבת שבע".

לא למדת במקביל סגנונות אחרים של מחול?

"רציתי מאוד להיות רקדנית קלאסית, אבל נולדתי עם רגליים שפונות פנימה ובבלט צריך לפתוח - בדיוק הפוך. כשהייתי תינוקת היה לי גבס כדי לסובב אותן. זה מצחיק כי אמא שלי תמיד מספרת שהיא הלכה אתי לרופאה בנוגע לרגליים והיא אמרה לה ‘טוב, רקדנית הבת שלך כבר לא תהיה'. אני זוכרת שבאתי לשיעור הקלאסי הראשון, נעמדתי בפני המורה עם הרגליים שפונות פנימה והיא לא ידעה מה לעשות אתי. זה ביאס אותי שאני לא מצליחה, אז הייתי עושה שיעורים פרטיים ונסעתי פעמיים לקורסי קיץ בבלט קלאסי בניו יורק. ממש התעקשתי ורציתי להיות בלרינה. בשלב מסוים זה כבר לא עשה לי את זה".

אל האודישן לאנסמבל בת שבע הגיעה כשהיתה בשביעית, לאחר שמנהל האנסמבל, אלדד מנהיים, ראה אותה בתחרות הריקוד ע"ש מיה ארבטובה והפציר במורה שלה לשלוח אותה להיבחן. היא זוכרת אותו כאילו התרחש אתמול. כחסידה של אמונות תפלות, בכל ששת השלבים היא לבשה את אותם התחתונים, דבקה באותה התלבושת וענדה את אותה הסיכה בשיער.

"מאוד נהניתי לעשות את החומרים והרגשתי חיבור טוטאלי", היא אומרת, "כאילו מצאתי את המקום שבו אני צריכה להיות". באותה שנה חיפשו בבת שבע רק בת אחת לאנסמבל, ואלעזרא גברה על מאות המתמודדות האחרות. אלא שהוריה דרשו שתשלים את הלימודים בבית הספר, והיא נאלצה להמתין שנה, להגיע מדי פעם לבת שבע כמתלמדת, ולהצטרף לאנסמבל באופן רשמי רק בשנה העוקבת. רוב הרקדנים פועלים בהרכב הצעיר - שנודע כמקום מאתגר מבחינת כמות ההופעות והסיורים הבלתי פוסקים ברחבי הארץ - במשך שנה או שנתיים, עד שהם מעפילים ללהקה או נפלטים החוצה; אבל אלעזרא בילתה שם לא פחות משלוש שנים עד שהתקבלה ללהקה הבכירה.

"זו עבודה קשה", היא אומרת על האנסמבל. "אתה קם בחמש בבוקר, פוקח את העיניים ורוקד. זה לא טוב לגוף, הוא כואב ואתה מרגיש רע. אתה כל הזמן מרגיש שאתה באודישן וצריך להילחם, כי כולם באנסמבל מאוד רוצים לעלות ללהקה. אבל היתה לי הרגשה שאהיה בלהקה. ידעתי שאני צריכה להמשיך שם, שיש לי מה לתת ומה לקבל, שזה המקום שלי. הרגשתי שהחיבור הזה חזק".

אל הגאגא, שפת התנועה שפיתח נהרין, היא התחברה באופן אינטואיטיבי. "זה הרגיש לי מאוד נעים וטבעי וישר דיבר אלי. בפעם הראשונה שעשיתי שיעור גאגא הרגשתי כאילו עשיתי זאת מאז ומעולם. הגאגא שכללה אותי ושיפרה לי את הגמישות. היא גם מאזנת אותי. כל יום בבוקר אני קמה אחרת - יום אחד אני קמה ‘אאוט', יום אחר אני בהיי מטורף. ואז אני באה, עושה שיעור גאגא והכל יוצא החוצה ואני מרגישה הרבה יותר טוב".

את בת שבע היא מתארת כסביבה חברתית נעימה: אנשים מיוחדים, מעניינים, אנושיים ויצירתיים. ועם זאת, היא מבהירה שלא הרגישה שפירגנו לה שם במיוחד לאחר שזכתה באותו תואר של "דאנס מגזין". מתוך השיחה על ההרכב האנושי שם היא נסחפת אל אבחנות מגדריות ומבהירה כי לרוב יותר נעים לה בקרב גברים. "יש תכונות מסוימות אצל נשים שאני לא יכולה לסבול", היא אומרת. "בנות יכולות לשגע אותי. הן מתלוננות, בעייתיות, צועקות, בוכות כל הזמן, דרמטיות. הן יכולות לעשות לי כאב ראש - כל כך רגישות".

יש לה מראה שנחרת היטב בתודעה, כזה המזמן תגובות תכופות של צופים שראו אותה על הבמה ונתקלים בה ברחוב. במיוחד בולטות העיניים הבהירות המרשימות ושפתי הארגמן הבשרניות. "אני חושבת שאני בסדר, נראית סבבה", היא אומרת כשנשאלת על היופי שלה. "כשאני מסתכלת במראה יש ימים יותר טובים ופחות טובים, ויש בי דברים שאני אוהבת יותר ופחות. אם אחרי הופעה מחמיאים לי רק על היופי זה עלול לעצבן אותי, כי אני רוצה להיות יותר מזה - מעניינת, כריזמטית".

היא השתתפה כדוגמנית בכמה קמפיינים פרסומיים, אבל כשהנושא עולה היא מגלגלת את עיניה בזלזול. "אני לא נהנית מזה. זה מגעיל אותי. באודישנים יושבות ילדות בנות 15 עם עקבים, מיני ואיפור, וזה עושה לי רע. הדברים שעשיתי היו רק בשביל הכסף, כי אני אף פעם לא מסתדרת מבחינה כלכלית. כשהצטלמתי עם יעל בר זוהר ל'ללין' זה היה סיוט. שמו לי אודם אדום והיא לא הסכימה, אמרה שיש לי שפתיים גדולות ושהיא רוצה להיות עם האודם הזה, אז הורידו לי אותו. כל מיני דברים הזויים הולכים שם בתעשייה הזאת, הרבה דברים מגעילים. אבל אין מה לעשות, אם יש הצעה וזה כסף טוב אז אעשה את זה".

השיחה מתגלגלת אל נושא מורכב בעולם המחול: אוכל. אלעזרא מתארת מאכל כלשהו בתאווה יוצאת דופן, ומיד לאחר מכן מצרה על כך שתשוקתה למזון ניכרת על גופה. עם זאת, היא מבהירה שאינה אוהבת רזון קיצוני בקרב רקדניות, ומתקשה לעכל את הסטנדרטים הנוכחיים בבת שבע. "ראית את הבנות בלהקה כרגע?", היא שואלת. "כולן דחליליות. מה זה?! אני מתלבשת לידן ומתביישת. יש לי ציצים והן שטוחות לגמרי".

היא מסכימה שרקדניות צריכות להיות רזות, אך "אוהבת שיש קימורים, גוף של אשה, שדיים וקצת אגן. למה לא?". את עצמה היא מחשיבה מלאה, ומספרת שהיתה שמחה להשיל כמה קילוגרמים. "נראה לי שהתיאבון שלי מגיע מאבא שלי, הוא אוכל בכמויות היסטריות. אני קצת גברית בקטע הזה, מאוד אוהבת לאכול ולפעמים אוכלת יותר מאשר חבר שלי".

כבר שש שנים שהיא בת הזוג של הכדורגלן דן רומן, המבוגר ממנה בחמש שנים. בשנה האחרונה הוא שיחק בהולנד ולדבריה הוא מעוניין להמשיך לשחק באירופה. "הוא שונא את הכדורגל בארץ, לא מאמין בדרך של המאמנים וחושב שהם טיפשים. הוא בחור מאוד אינטליגנטי ואני חושבת שהוא יהיה המאמן הכי טוב בעולם. הוא לא כדורגלן טיפוסי; אם תראה אותו בחיים לא תחשוב שהוא קשור לכדורגל". בספורט שבו הוא עוסק אינה מבינה דבר, אבל היא עוקבת באדיקות אחר ברצלונה ואף מוצאת בו חיבור מסוים אל עיסוקה שלה: "כשרואים את המהלכים של השחקנים בהילוך אטי אז אפשר לראות שהם עושים דברים מטורפים עם הגוף".

יש באופק חתונה?

"הצעתי לו להתחתן אתי אבל הוא לא רוצה. בפעם האחרונה שהיינו באמסטרדם הסתובבנו בעיר, וברגע מסוים, ליד כל האנשים, לקחתי את אחת הטבעות שלי, כרעתי על הברך ואמרתי לו ‘תתחתן אתי'. האנשים נעמדו מסביב ומחאו כפיים. אבל הוא אמר ‘אני לא יודע מי זאת, לא מכיר אותה', והמשיך ללכת. הביך אותי מאוד. אני מאמינה בנישואים ורוצה להתחתן אתו, אבל לאט לאט".

את לא מעוניינת להצטרף אליו באירופה?

"אני לא יודעת. אני מאוד אוהבת את בת שבע, את אוהד ואת העבודות שלו. אני מאמינה במקום והייתי יכולה לרקוד שם כל החיים שלי. אבל מעניין אותי לרקוד בעוד מקומות. אני חושבת שזה חשוב להתפתחות שלי, כי אני רוקדת בבת שבע מגיל 17 ולא באמת ראיתי דברים אחרים".

אילו היית צריכה לבחור, איפה היית רוצה לרקוד?

"לא הייתי מחפשת בהכרח להקה גדולה אלא מנסה אולי פרויקטים קטנים, כי בעבודה של יסמין היינו רק חמישה והאינטימיות הזאת עשתה לי מאוד טוב. יש יוצרים שהייתי רוצה לעבוד אתם כמו איבו דימצ'ב הבולגרי או קריסטל פייט הקנדית. אחרי שאתה רוקד בבת שבע קשה למצוא משהו שאתה מתחבר אליו באותו אופן. רוב הלהקות עושות שיעור בלט בבוקר, שזה לא כל כך מעניין אותי, ולרוב זה נראה לי מיושן, הביצוע לא מרגש אותי. בארץ הייתי רוצה לעבוד עם יסמין או עם איריס ארז. הייתי רוצה לעבוד בעתיד גם עם שרון, אני מרגישה מאוד נוח בחומרים שלה. אשמח להתנסות גם במשחק, אבל בעיקר מה שחשוב לי זה לרקוד ולהמשיך להופיע כמה שיותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו