בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוויה הטובה של הצייר כריס אופילי

כשהציעו לו לעצב תפאורה ותלבושות לפרויקט שאפתני של בית האופרה המלכותי בלונדון, הוא נתקף חרדה. כעת קשה לו לזכור מדוע

תגובות

לכריס אופילי יש מגע זהב, כך נדמה: הוא זכה בפרס טרנר ב-1998, ייצג את בריטניה בביאנלה ה-50 בוונציה, וציוריו נכללים בכמה מהאוספים הגדולים בעולם. אבל לפני שנתיים, כשנענה להצעה לעצב את התפאורה והתלבושות להפקה חדשה של הרויאל בלט, הוא עבר התקף חרדה. "הייתי מבועת", הוא אומר. "אם אפול על הפנים, כל עצם בגופי תישבר. לא אוכל לצאת מזה על הרגליים".

היו לו כמה סיבות טובות לחשוש. במשך חלק ניכר מהקריירה שלו הוא עבד כאמן יחיד ועצמאי, ומעולם לא יצר תפאורה לבמה, לא כל שכן לבלט. בנוסף, הוא מעולם לא היה מעורב במפעל שהבטיח (או איים) להיות כל כך עצום, הומה ותחרותי כמו "מטמורפוזיס: טיציאן 2012".

את העבודה, שתוצג בבית האופרה המלכותי בלונדון בין 14 ל-20 ביולי, הגתה אוצרת הנשיונל גלרי מינה מור איד. היא חשבה שפסטיבל "האולימפיאדה התרבותית" המתקיים בעיר צריך להתהדר בשיתוף פעולה רב-תחומי ומפואר, בסגנון היצירות שהעלה סרגיי דיאגילב, מייסד הבלט רוס - שהתמחה ביצירת שיתופי פעולה בין אמנים מתחומים שונים.

גוטייה דבלונד

כנקודת מוצא הציעה מור איד שלוש יצירות מופת של טיציאן, המתארות סיפורים מהפואמה האפית של אובידיוס, "מטמורפוזות": דיאנה ואקטאון, מותו של אקטאון, ודיאנה וקליסטו. כדי ללוות את החלק הספרותי של הפרויקט, שבמסגרתו שלושה משוררים כותבים תשובות עכשוויות ליצירות, הרויאל בלט יוצר בלט בן שלושה חלקים, שאת התפאורות לו מעצבים שלושה אמנים חשובים. תערוכה מיצירות טיציאן לצד תפאורות ותלבושות שנוצרו לבלט תוצג בנשיונל גלרי מ-11 ביולי עד 23 בספטמבר.

מור איד החליטה לקבץ יחד אמנים שונים מאוד זה מזה. היא חשבה שציוריו של אופילי, מבחינת גודלם והאנרגיה האצורה בהם, הופכים אותו למועמד טבעי, אבל כדי להעמיד ניגוד לכוח החיים ההולל של יצירתו היא בחרה במעשיות המדויקת של הפסל קונרד שוקרוס, ובתור קלף לא צפוי את האמן הקונצפטואלי המפתיע-תמיד מארק וולינגר.

השלישייה הזאת יצרה שילוב בלתי ניתן לשליטה. אבל שאיפותיה של מוניקה מייסון, מנהלת הרויאל בלט, היו גבוהות אף יותר. היא אמורה לפרוש בסוף יולי, ורצתה ש"מטמורפוזיס" יהיה בבחינת מתנת פרידה לשבעת הכוריאוגרפים שעמם הרבתה לעבוד. היא חילקה אותם לשלישייה ולשני צמדים. שלושה מוסיקאים שונים מאוד - ג'ונתן דוב, ניקו מאהלי ומארק-אנתוני טרנאג' - התבקשו להלחין מוסיקה לכל אחד מהחלקים. "עד שיעלה המסך", אומרת מור איד, "לאף אחד אין מושג איך זה יעבוד".

אופילי, בשיחה בגלריה ויקטוריה מירו בלונדון, מצפה לבכורה בקוצר רוח. "הקהל יקבל תמורה מלאה לכספו", הוא אומר בחיוך. "אני אוהב את הגישה של מוניקה: ‘אני עוזבת, הכל שלכם עכשיו. תעשו בלגן ותסדרו אחריכם'".

מבוכה עזה

אופילי היה פחות מחויך כשפגש לראשונה את שלושת הכוריאוגרפים של הפרויקט: ויל טאקן, ליאם סקרט וג'ונתן ווטקינס. הוא מודה שבשנה הראשונה דחה את תחילת העבודה במכוון. "היתה לי תחושה שזה לא העולם שלי. לא היה לי שום דבר משמעותי לתרום, שום דבר שלא יגרום לי למבוכה עזה". לא זו בלבד שבורותו בעיצוב בלטים היתה גורם מעכב, אלא גם הרצון להשתוות באיכות ליצירותיו של טיציאן ריפה את ידיו. הוא הרגיש, כצייר העכשווי היחיד המעורב בפרויקט, שעבודתו היא שתיבחן יותר מכל בהשוואה ליצירותיו של המאסטר הדגול. "לומר את האמת, היתה לי תחושה של צאן שמובל לטבח", הוא מספר.

הוא פנה לחומר שעליו התבסס טיציאן: לסיפור של אובידיוס על הצייד הצעיר אקטאון, שמרגל אחר האלה הבתולה דיאנה בזמן שהיא מתרחצת עם הנימפות שלה; כעונש הוא נהפך לצבי, ונקרע לגזרים בשיני כלבי הציד שלו. בעיני אופילי זה היה "סיפור מרתק. כל הרעיונות בו - תשוקה, פיתוי, גאווה, יופי, חדוות ההרג - נראו רלוונטיים. הפרויקט חדר לי לוורידים בצורת סיפור".

הוא קיבל אישוש לביטחונו בפגישה הרצינית הראשונה עם הכוריאוגרפים, שהביעו כולם רצון לדבוק בנרטיב של אובידיוס. "הסתדרנו טוב, והיה קל להחליט יחד מה האלמנטים הכי חשובים בסיפור". אופילי מראה תצלום של תפאורת הרקע שעיצב. בצד אחד נראית דיאנה, עומדת מתחת לחרמש הירח המזוהה עמה ולצדו פאלוס ענקי ונטוי ("העול הגברי של התשוקה"). בצד השני עולות נימפות מתוך נחל מקציף. דמויות, נוף וסימבוליות מתגלגלים זה בזה בנזילות שמזכירה את בלייק, שנחשב בעיני אופילי לאחד ממקורות ההשפעה שלו.

אבל העיצוב מושפע גם מנופי טרינידד, שם אופילי מתגורר עכשיו. "יש שם מפלים במעמקי היער", הוא אומר. "כשאני הולך לטייל שם, לעתים קרובות אני שומע קולות של אנשים שאני לא יכול לראות". הדבר עורר בו את המחשבה על אקטאון המטייל ביער שהפנטסיות המיניות שלו מתעוררות בו לחיים.

באדיבות גלריה ויקטוריה מירו

שירגישו בנוח

רוב האמנים מפקידים את ציור התפאורה עצמו בידי ציירי תפאורה מקצועיים. אך אופילי החליט לעשות זאת בעצמו, במו ידיו. "סדר הגודל הוא מדהים", הוא אומר. "כשאתה רואה את הבמה בפעם הראשונה, זה מראה מהפך קרביים". נדרשו לו ארבעה שבועות להשלים את העבודה, והצוות הטכני בבית הרויאל אופרה חשב שהוא מטורף. אבל אופילי אומר, "אין ספק שזאת היתה אחת מחוויות הציור הטובות ביותר בחיי".

הוא נהנה לא פחות מעיצוב התלבושות. הדחף הראשון שלו היה לשאוב השראה מפיקאסו ומיצירות הפיסול ה"משוגעות" שיצר לבלט הקוביסטי של אריק סאטי, "תהלוכה", מ-1917. אבל ככל שאופילי שהה במחיצת הרקדנים, כך גדל רצונו לאפשר להם לנוע בחופשיות. "רציתי שירגישו בנוח, כדי שיוכלו להפיק מעצמם את המרב".

הוא בחר בבגד גוף שלם, שעוצב במיוחד לכל אחת מהדמויות בעזרת צעיפי ראש, גלימות, מעילים, שער גוף וראשי בובות המוחזקים ביד לכלבי הציד. עבודת מחלקת התלבושות, שתירגמה את רישומיו לתלבושות מתנועעות וחיות, היא בעיניו כמעט גאונית. אבל יותר מכל הוא התרשם מהרקדנים. "לילה אחד", הוא מספר, "עמדתי מאחורי הקלעים ורקדנית אחת ירדה מהבמה. היא נראתה מדהימה כשרקדה: זורחת ומאושרת. אבל כשירדה מהבמה היא בכתה. היא אמרה שהיא מתייסרת מכאבים, היא היתה חולה בשפעת, ואז היא עלתה שוב לבמה והאור פשוט נכנס לתוכה שוב. חשבתי לעצמי, ‘זה מדהים'".

גם גופם של הרקדנים מרתק את אופילי. הוא פיתח עניין אובססיבי בגב של מריאנלה נונייז, שרוקדת בתפקיד דיאנה. "השרירים כל כך מלאי חיים, כל כך מלאי הבעה - זה כמו פנים". כשהוא מדבר על רגלי הרקדנים, הוא מתכווץ במחשבה על כל החבורות, הדם והיבלות שראה. "זה נושא כאוב. לא העליתי על דעתי שרגליים יכולות להיראות ככה".

כשהוצע לו לראשונה רעיון הפרויקט, אופילי חשש להיפרד לזמן כה רב מהעבודה שהוא עסוק בה. "ידעתי שזה יעסיק אותי ולא יאפשר לי לחשוב על דברים אחרים". אבל האינטימיות והכיף בשיתוף הפעולה הפתיעו אותו: הוא לא חשב שילמד כל כך הרבה, וגם לא כמה טבעי יהיה בסופו של דבר המעבר מהסטודיו לתיאטרון. "לעצב לבמה זה כמו לשחק בנדמה לי", הוא אומר. "המסך נפתח, הקהל מרותק במשך פרק זמן מסוים. זה קרוב מאוד למה שאני עושה בעבודתי כצייר. אני ממציא דברים ומזמין אנשים להסתכל עליהם, ואחר כך הם הולכים לדרכם. אני אוהב את זה. אני אוהב את הפשטות שבזה. אני אוהב את הקסם שיכול להיות בזה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו