בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שהגוף זוכר: על פסטיבל "אינטימדאנס"

בפסטיבל שהתמקד בדימוי שנוצר מהזיכרון והתאפיין במשחקיות ויצירתיות שופעת היו לא מעט מבצעים מרשימים

5תגובות

פסטיבל "אינטימדאנס" הניב השנה יבול עשיר של 15 ריקודים בשתי תוכניות שונות, שארכו ביחד חמש שעות. כמו בעבר, גם השנה המנהלים האמנותיים של הפסטיבל הציעו נושא מרכזי; הפעם: זיכרון ושכחה. בתוכנייה נכתב: "זיכרון ושכחה הם כוחות הפועלים עלינו בערותנו ובשנתנו, מהווים כוח פוליטי, חברתי, תנועתי, אינדיבידואלי ורגשי. אני מאמין בשכחה כמנגנון יצירתי, אך אני יוצר כדי לזכור מי אני". מעניין היה לראות את מגוון ההתייחסויות השונות לנושא של כוריאוגרפים צעירים, חלקם כבר מוכרים.

בלטה בפסטיבל נקודת המוצא של דימוי שנוצר מהזיכרון ותרגומו לסצינה של תנועה, מחול וטקסט. התוצאה שונה מה שמוכר כתיאטרון-תנועה, בעיקר בתחושת המשחק הלא מחייבת. בעבודות שהועלו - שרובן התארכו יתר על המידה - ניכר כי לא הוקדש מאמץ מיוחד לשפה התנועתית, למבנה, לקומפוזיציה, לביצוע הטכני של הרקדנים. כל המרכיבים האלה היו משניים לניסיון להעניק ויזואליזציה לדימוי, להתייחס אליו, לפנטז עליו.

מתוך התוכנית של "אינטימדאנס 1" משכה תשומת לב העבודה של ענת ארבל "אף אחד לא מתווכח עם הים? חבל". על פי התוכנייה, הרקדניות "משחקות משחק של ים ויבשה. נסי להישאר עם הראש מעל המים עד שתתעייפי ואז תבואי אלי". האחת עומדת ושרה בעודה מושכת חבל ארוך ובקצהו סירה העשויה מנעל התעמלות ולה מפרש גזור מנייר. הסירה, אולי סמל החופש, מתקדמת לאטה, קטנה, יתומה בעטיפה הגדולה של תיבת הבמה. כשהחבל מגיע לוו התלוי בקיר הצדדי, הסירה נראית כאדם תלוי. זה השלב שבו מתחיל דואט של שתי הרקדניות החובקות זו את זו.

גדי דגון

יובל גולדשטיין והרקדן עמר עוזיאל יצרו עיבוד חדש לסיפור רומיאו ויוליה. זאת פארודיה על הבלט ועל הדרמה וההתאבדות של רומיאו, המוצגת באופן מוגזם, ברוח הביקורת הפוסטמודרנית. הקטע מוצג כחזרה: הכוריאוגרף, האחראי לדרמטיות המוגזמת, מטיח ביקורת ברקדן, שכל התנועה שלו היא "כאילו" בעוד שהוא רוצה ממנו תנועה "אמיתית", ללא מאנייריזם; למעשה זו ביקורת עקיפה על עצמו, שהוא משליך על הרקדן.

גבריאל נויהאוס יצרה את "תלויה - עלילותיה של אשה שלא רצתה לרדת לקרקע", שלפי התוכנייה מתקשרת אל אפיזודה שעירערה את חייה. זה לא ממש מובן; מה שהוצג הוא סצינה שבה דירה מבולגנת וגם דיוקן של אצילה מטופחת מתקופת הבארוק. המשימה של ניקוי הדירה מבלי להתלכלך מובילה לפתרונות תנועתיים הומוריסטיים.

אוליביה קורט מסה נותנת ביטוי גופני לדימוי בעבודה "הורמה" (בספרדית, החלק הפנימי של הנעל). היא אלגנטית, בנעלי עקב, מלאת תשוקה, ניזונה מזיכרון אישי קשה שאינו ברור. היא מחלקת לקהל בלונים שחורים ומזמינה לנפח אותם ולהעיפם עליה. את חלקם היא מצמידה לשדיה וכך אולי מספקת מעין מימוש של פנטסיה. היא רקדנית טובה אבל העבודה ארוכה ונשארת חידתית.

הרקדנית הבולטת בתוכנית הראשונה היא רביד אברבנאל בעבודה "שדות אדומים" של הכוריאוגרפית שרון וזנה, על פי קטעים מתוך האופרות "נבוקו" ו"ארנאני" של ג'וזפה ורדי. בתמונת הפתיחה מתגלה רקדנית בעלת פנים מסקרנות. גופה נראה כאסוף מבפנים, כדי ליצור תחושת גובה, והיא מציגה תנוחות של בלט מתוך ריגוש של רקדנית צעירה. בהמשך היא מנפצת באכזריות את הדימוי האסתטי של הבלט, אבל ההתרשמות היא בעיקר מיכולתה הטכנית.

בארץ ליליפוט

אם העבודות שהוצגו ב"אינטימדאנס 1" נדמו בוסריות במידה כזו או אחרת, הרי היצירות המסקרנות יותר התרכזו ב"אינטימדאנס 2". ב"אטום", עבודה בעלת קריצה מגדרית, עודד צדוק והרקדנית קאזיו שיונוירי מנהלים חיים זוגיים כצלליות מאחורי פרגוד תיאטרון. כמו בעבודה של נויהאוס, שם תפקיד האשה היה לנקות את האבק, הפעם המשימה היא לערוך את השולחן לארוחה. שיונוירי נראית קטנה כשהיא נעה צמוד למסך ואילו צדוק, הרחוק מהמסך, נהפך למעין גוליבר בהתייחסותו לתנועה שלה ונדמה שהוא דורס אותה ברגליו. בהמשך נוצרות סיטואציות עתירות דמיון. השניים מתגוששים ביניהם, וכשהם יוצאים אל מחוץ לפרגוד אפשר להתרשם עד כמה הצללית, או הדימוי, חזקים יותר מאשר המקור המתחולל מול העיניים.

יוני סוטחי יצר את "דינר - אני רץ יותר מהר כשאני לבד" עם הרקדנית אורין יוחנן. המחול עוסק במערכת יחסים בין בני זוג. הגישה מיינסטרימית, אבל הריקוד משאיר חותם בזכות הביצוע הנפלא של יוחנן בעלת היכולת הטכנית הנהדרת, המפיקה תנועה צלולה ומרתקת. יוחנן היא בעיני כיום אחת הרקדניות הטובות כיום בארץ.

גדי דגון

היצירה של דנה רוטנברג "D.R.A.T" היא דואט (בביצוע רוטנברג ואיילה פרנקל) המלווה בטקסט מ"מחכים לגודו" של סמואל בקט. פניה של פרנקל מכוסות בבד לבן ומשמשות מסך להקרנת סרט, כנראה של זיכרונות משפחתיים. רוטנברג עומדת, נר זיכרון על מצחה, ראשה מוטה לאחור והיא מדברת. אחר כך היא ממלאת את החלל בתנועה, כשמאוורר ענק מפזר את שערה הארוך. לא כל כך ברור מה היא רוצה לומר, אבל היא מסוג הרקדניות בעלות נוכחות חזקה שאישיותן הופכת את התנועה למסקרנת.

מרינה בלטוב מככבת בעבודה של ג'ייסון דנינו הולט ששמה "האשה שיכולתי להיות". היא יושבת על כיסא, מתמתחת ומציגה יכולת יפה של רקדנית ותיקה. הולט השחקן מלווה את כל ההתרחשות במלל, למשל על ריח האשה שמלווה את חייו. הטקסט מעניין, הדיקציה ברורה אבל נראה שעיקר כוחה של העבודה בנוכחות הבימתית של בלטוב והולט.

ב"כמעט מענטש - אדם רץ רץ... ואז מה? ומי הוא?" של מיה יוגל מוצגת אשה חזקה לבושה בהידור בחצאית נפוחה בסגנון קרינולינה, בוהקת בצבעה השחור. היא רצה, מדברת בשטף ובלהט, מספרת על זיכרון מהעבר על בובת חרסינה שזרקה מהחלון בהיותה ילדה. גם כאן, הנוכחות של הפרפורמרית חזקה מהעבודה.

לסיום הועלתה בגרסה מורחבת העבודה של מירב כהן "כשהבהמה חזרה" למוסיקה של אילן שלום. אל הסולו המדהים של עידו תדמור היתוספו הפעם כהן וסמדר יערון. הנושא הוא שחיטה והפעם תדמור הוא השוחט וכהן הכבש הנשחט. שתי הגרסאות של היצירה ראויות לביקורת מורחבת משל עצמן.

ומה נשאר בזיכרון למחרת הצפייה ביצירות הפסטיבל? בעיקר תחושה של פרץ יצירתיות, שפע רעיונות, תאווה לתפוס כל רעיון. האווירה הלא-מעונבת של תיאטרון תמונע מתאימה לסוג זה של עשייה.

פסטיבל אינטימדאנס. מנהלים אמנותיים: נאוה צוקרמן ועירד מצליח. תיאטרון תמונע, 6.7



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו