בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נהפכה ה"בלט רוס" לתופעה תרבותית משפיעה כל כך

לין גראפולה, שספרה "בלט רוס של דיאגילב" תורגם כעת לעברית, עומדת על מהותה של הלהקה שהצליחה לקבץ סביבה את גדולי האמנים של המאה ה-20

11תגובות

"לא התכוונתי לכתוב ספר פופולרי", אומרת לין גראפולה, "אלא ספר שימקם את ה'בלט רוס' כאחד הדברים המרכזייים בעולם התרבות של המאה ה-20 המוקדמת. לא רק אנשי מחול ימצאו בו עניין, אלא גם היסטוריונים של האמנות ומוסיקאים".

"בלט רוס של דיאגילב", ספרה של לין גראפולה, חוקרת והיסטוריונית של המחול, חברה באקדמיה האמריקנית לאמנויות ומרצה באוניברסיטת קולומביה, הוא מעין אנדרטה ללהקת המחול האגדית "בלט רוס" ולמייסדה סרגיי (סרז') דיאגילב. הספר הזה, שראה אור ב-1989 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, מופיע כעת לראשונה בעברית בהוצאת אסיה ובתרגומו המדויק והאלגנטי של ניב סבריאגו. זהו תיעוד מרתק של תקופה הכולל גם מספר לא מבוטל של תצלומים נדירים.

ליפניצקי ויולט

"המחקר וכתיבת הספר נמשכו יותר מעשור", ממשיכה גראפולה בראיון בדואר האלקטרוני, "היה עלי ללמוד את ההיסטוריה של ה'בלט רוס', וללמוד כיצד עורכים מחקר היסטורי, שכן אני באה מכיוון הספרות".

אף שהלהקה, בהרכבה המקורי, פעלה כ-20 שנה בלבד (בין 1909 ועד למותו של דיאגילב ב-1929), היא הצליחה ליצור את הקלאסיקות הראשונות של המאה ה-20. יצירות כמו "סילפידות", "ציפור האש", "פטרושקה", "אחר הצהריים של פאון", "פולחן האביב", "תהלוכה", "כלולות", "האיילות" - אלה הן עבודות שמבצעים עד היום (בספטמבר הקרוב תעלה בתיאטרון דה-לה ויל בפאריס הפקה של "פולחן האביב" המבוססת על יומניו של כוריאוגרף הלהקה ואצלב ניז'ינסקי, בעוד שבמקביל תעלה האופרה את "הבן האבוד", לפי הכוריאוגרפיה של ג'ורג' בלנשין).

"בלט רוס" טיפחה כוריאוגרפים מהשורה הראשונה כמו פוקין, ניז'ינסקי, מאסין, ברוניסלבה ניז'ינסקה ובלנשין, וחיברה בין המחול לבין מיטב הכישרונות ונציגי האוונגרד בכל תחומי האמנות. מוסיקאים כמו דביוסי, סאטי, ראוול, איגור סטרווינסקי, דה פאליה; ציירים ומעצבי תפאורות כמו פיקאסו, בקסט, גונצ'רובה ואנדרה דרן; סופרים ומשוררים כמו מרסל פרוסט, ז'אן קוקטו וגיום אפולינר; מעצבי אופנה כמו קוקו שאנל - כולם היו שותפים לעשייה חשובה זאת, המסמלת פריחה אמנותית, תנופה וחדשנות.

ספרה של גראפולה נחלק לשלושה פרקים: אמנות, עסק וקהל. הפרק על אמנות מפרט את תהליך היצירה והחידושים בתחום המחול של הכוריאוגראפים הראשיים: פוקין, ניז'ינקי, מאסין ובלנשין; הפרק העסקי עוסק במאמצים של דיאגילב להשגת מקורות מימון; ולבסוף הקהל - זה שבזכותו זכתה הלהקה לתהילה בבירות החשובות בעולם, ובראש וראשונה בפאריס ובלונדון.

הלהקה נולדה בעקבות הרוח המהפכנית שנשבה ברוסיה הצארית כבר בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19. תיאטרון מרינסקי שבסנט פטרבורג נחשב אז למקדש המחול אך התנהל במסורת שמרנית מנומנמת. במרכז במת החדשנות עמדה דמותו הכריזמטית של סרגיי דיאגילב - מוסיקאי, אספן ואמרגן - שהעיד על עצמו: "אני שרלטן מקסים, בעל היגיון בריא, חסר מצפון ומתברר - נטול כל כישרון. בעצם, כבר מצאתי את ייעודי: אני מצנט. יש לי כל הדרוש לכך מלבד... כסף... אבל גם זה יגיע...".

הוא למד מוסיקה עם המלחין רימסקי-קורסקוב, אך בלחץ משפחתו נסע לסנט פטרבורג ללמוד משפטים ושם התקרב מיד לחוגים האמנותיים החדשניים. ב-1898 ייסד עם הציירים ליאון בקסט ואלכסנדר בנואה את הירחון "מיר איסקוסטבה" (עולם האמנות), שהיה למשב רוח רענן בעולם האמנות.

תחילה התעניין דיאגילב בציור ובמוסיקה ואף אצר כמה תערוכות. ב-1907 הפיק קונצרטים של מוסיקה רוסית בפאריס, וכן אופרות כמו "בוריס גודונוב" בכיכובו של פיודור שליאפין. ב-1909 התקיימה בפאריס "העונה הרוסית" הראשונה בביצוע אמנים רוסים שנמצאו אז באירופה לרגל הופעות פרטיות, או בחיפוש אחר בימות חדשות. לאחר ה"עונה" ייסד דיאגילב באופן רשמי את להקת "בלט רוס" שזכתה מיד להתעניינות גדולה. אף שהלהקה היתה רוסית במקורה, היא היתה יציר המערב, ומעולם לא הופיעה ברוסיה.

בכל ספרי הזכרונות של מי שהיו שותפים לתקופת הזוהר של הלהקה בולטת דמותו של דיאגילב. ספרים ומחקרים רבים תיארו את פועלו. אבל גאפולה מקפידה בספרה לשמור מרחק מדמותו הססגונית והיצרית. "לא עסקתי באנקדוטות ולא בסיפורים על דמותו של דיאגילב, אחרים עשו זאת לפני, מדוע שאעשה זאת?" היא אומרת. "רציתי לכתוב ספר על ההיסטריה סביב הלהקה ולא על דיאגילב. תפסתי מרחק אובייקטיבי, היות שנכתבו עליו ספרים כל כך סובייקטיביים. הרגשות שלי כלפיו משתנים באופן חד. אני מעריצה את האינטלקט, המקצוענות, ה'עין' וה'אוזן' החדות שהוא גילה בעבודותיו. אני מעריצה את הנחישות שלו והאנרגיות שהפעיל כדי לשרוד כיזם של אמנות.

W.A Propert, The Russian Ballet 1921-1929

"מצד שני אני לא אוהבת את האופן שבו התייחס לאלה שעזבו את להקתו או שהפסיקו לעבוד אתו, את הסנוביות שלו ואת הדרך הסנובית שנקט כדי לקדם את הלהקה. את המניפולציות שעשה באמנים השונים ששיתפו פעולה אתו ואת הלחץ שהפעיל כדי לקדם את השקפות האמנות האישיות שלו... ובהזדמנויות שונות גם את שנאת הנשים שהפגין. עם זאת אני מעריכה אותו ואת הישגיו".

ב-18 במאי 1909 הודיע העיתון "לה פיגארו" על המופע הראשון של הלהקה בתיאטרון שאטלה (אותו דרש דיאגילב לשפץ מהיסוד). בתוכנית היו שלוש יצירות בכוריאוגרפיה של פוקין: "הפביליון של ארמידה", המחולות מתוך ה"הנסיך איגור" של בורודין ו"הארוחה", מחולות פולקלור לפי מוסיקה של רימסקי-קורסקוב, צ'ייקובסקי וגלינקה. התלבושות היו של בקסט ובנואה.

המופע הועלה במשך שישה שבועות בהצלחה גדולה. הכוריאוגרפיה של פוקין היתה בעלת קסם אקזוטי ופיוטי, התפאורות המרהיבות נתפשו כאמנות חדשנית, והתלבושות הססגוניות עוררו התלהבות. ניז'ינסקי החזיר את הרקדן למרכז הבמה ורקדניות כמו פבלובה וקרסבינה כבשו את הקהל. "כל אחד מהרקדנים עובר מתפקיד משני לתפקיד כוכב, המרץ וההתלהבות המשותפת של הלהקה יוצרים מופע מרהיב של צבע, רגשות, דינמיות", נכתב בביקורות.

העונה השנייה של הלהקה כללה יצירות של פוקין כמו "שחרזאדה" - פנטסיה אוריינטליסטית שהלהיבה את הקהל הפריסאי. כל נשות פאריס דרשו ללבוש שמלות אוריינטליות והמעצב פוארה לא הפסיק לייצר שמלות, מכנסי הרמון וטורבנים בסגנון "שחרזדה". באותה עונה הוצגה גם "ציפור האש" של סטרווינסקי המבוססת על אגדת עם רוסית.

למות על המים

ניז'ינסקי הטביע את חותמו כמבצע ענק, כיוצר מהפכני וגם כמאהבו של דיאגילב. הכוריאוגרפיות "אחר הצהריים של פאון" (1912) על פי מוסיקה של דבוסי, ו"פולחן האביב" של סטראווינסקי ב-1913, מפורסמות בחדשנות התנועות "הפגאניות" ובחושניות המתפרצת שהקרינו. הן מפורסמות גם בשערוריות שעוררו, תגרות הידיים וצעקות הבוז הזועמות או השבחים הקולניים של המעריצים.

התנועות המרמזות על אוננות שביצע ב"פאון" והריקודים הפראים של "פולחן אביב" זיעזעו חלק מהקהל. הקהל גם נדהם לראות את הצעדים "terre a terre", עם כף הרגל הכבולה לאדמה, ההכבדה עליה והשימוש בחלקיה השונים - העקב, עצם הקובייה, הקשת - למטרה רפלקסיבית.

"בשמונה הדקות של ‘אחר הצהריים של פאון' דחס ניז'ינסקי את עיקרי הבלט המודרני, והשלים את המהפכה שחנך פוקין", כותבת גראפולה, "בידיו של ניז'ינסקי נעשתה התנועה למטרה כשלעצמה. הוא שבר אותה, פירק אותה וחיבר אותה מחדש, ובכל שלב הסיר ממנה את השומן המצטבר".

מתוך sketch

ב"פולחן האביב", שנחשב כסמל למודרניות, השתמשו סטרווינסקי וניז'ינסקי במקורות ובטקסים פגאניים הלקוחים מהמיתולוגיה הרוסית. "בידיו של ניז'ינסקי, נעשתה האתנוגרפיה חומר גלם לתוכנית מודרניסטית גרנדיוזית", כותבת גראפולה. ההצלחה האירה פנים גם בלונדון שקיבלה את הלהקה בזרועות פתוחות.

ב-1913 לא הצטרף דיאגילב למסע הלהקה לדרום אמריקה (הוא נמנע מהפלגות היות ומגדת עתידות ניבאה לו כי "ימות על המים"). במברק ששלח ניז'ינסקי מבואנוס איירס הודיע לו כי נשא לאשה את הרקדנית ההונגרייה רומולה דה פולסקצי. זעמו של דיאגילב היה עצום, הוא פיטר מיד את ניז'ינסקי מהלהקה ומעולם לא פגש בו שוב. ניז'ינסקי שסבל מסכיזופרניה מת ב-1950.

דיאגילב מיהר לבחור בממלא מקום לתפקיד המאהב וכוכב הלהקה: במופע בסנט פטרבורג הבחין ברקדן צעיר יפה תואר - ליאוניד מאסין. עינו החדה זיהתה מיד את הפוטנציאל של הצעיר שהיה עדיין בתחילת דרכו, הוא לקח אותו תחת חסותו והפך אותו לרקדן וכוריאוגרף גדול.

לא פחות מ-17 כוריאוגרפיות יצר מאסין ל"בלט רוס", יצירות בעלות סגנונות שונים אך שברובן בלט דמיונו העשיר וחוש הקומיות שלו. היצירה הבולטת המאפיינת את תקופת שיתופי הפעולה המוצלחים של דיאגילב אחרי המלחמה היתה כמובן "תהלוכה" - יצירה ‘קוביסטית' בעלת אופי אורבני דמיוני.

ז'אן קוקטו, שהצליח אחרי מאמצים להיהפך ממעריץ ליוצר משתף פעולה, ראה ביצירה זו "צוהר למה שצריך להיות התיאטרון העכשווי". פיקאסו צייר את המסך המפורסם, התפאורה והתלבושות התלת-ממדיות ועצומות הממדים, והמוסיקה היתה של אריק סאטי. את הטקסט לתוכנייה כתב המשורר גיום אפולינר.

רשימת הכוריאוגרפים המפורסמים של דיאגילב נמשכת עם ברוניסלבה ניז'ינקה, שיצרה ב-1922 את "כלולות" בסגנון מודרניסטי, בתנועות חדות, אוטומטיות המזכירות איקונות אורתודוקסיות. אבל הכוריאוגרף החשוב ביותר של דיאגילב, לדעת המבקרים, ואחד הכוריאוגרפים החשובים של המאה ה-20, היה ג'ורג' בלנשין. הוא יצר ל"בלט רוס" שבעה בלטים, בהם "הזמיר", "איילות" ו"הבן האבוד".

שיעמום וייסורים

דיאגילב כאמור ניסה כל הזמן למצוא מקורות מימון ללהקה. לצדם של הדוכסים הגדולים דימיטרי ופאוול הרוסיים, שנמנו עם תומכיו של דיאגילב, נוסדה בפאריס ועדה לגיוס התרומות שבראשה עמדה מיסיה סרט - "הנפש התאומה" של דיאגילב, דמות מרתקת שעמדה שנים במרכז העשייה התרבותית של פאריס בזכות כישוריה לחבר בין יוצרים ואף לעורר השראה.

מיסיה היתה האשה היחידה שדיאגילב, לדבריו, היה מוכן לשאת לאשה. בסלון המפורסם שלה נפגשו כל מעצבי דעת הקהל האמנותי של התקופה. לא פעם היא הצילה את דיאגילב מקטסטרופות כלכליות. גם הרוזנות דה שבינייה ודה גרפולה, חובבות אמנות מושבעות, והנסיכה דה פוליניאק תמכו בלהקה.

לצדן גויסו נציגי הממון היהודיים - בני משפחות רוטשילד, אפרוסי, קאמונדו, קהן ד'אנוור - ועוד רבים וטובים שבזכות תמיכתם בלהקה מצאו את הדרך לסלונים האריסטוקרטים "האמיתיים" שאליהם לא התקבלו קודם לכן.

דיאגילב ולהקתו גרמנו למהפכה חברתית אמיתית - בורגנים התערבבו עם אריסטוקרטים והגבולות בין העולמות היטשטשו. את ה"בלט החברתי" שהתרחש סביב תופעת ה"בלט רוס" תיאר טוב מכולם מרסל פרוסט ביצירתו "בעקבות הזמן האבוד". סצינות שלמות מהבכורות המפורסמות של דיאגילב מופיעות בכרכים "סדום ועמורה" או "השבויה", ודמויות אמיתיות מקהל המעריצים של האמרגן הרוסי נהפכו לגיבורים ביצירתו של הסופר הצרפתי.

בלונדון היה קל יותר לגייס תרומות. עם מנויי האופרה "קובנט גארדן" נמנו בעיקר אריסטוקרטים מהשורה הראשונה, והפקותיו של דיאגילב הוצגו מהתחלה על הבמה היוקרתית ביותר בבירה - האופרה המלכותית. כל משפחת המלוכה נהגה לצפות בבלטים מהתא המלכותי, ובין התורמים היתה גם אשת ראש הממשלה דאז מרגוט אסקוויט.

קבוצת האמנים "בלומסבורי", שעמה נמנו וירג'יניה ולאונרד וולף, ליטון סטרייצ'י, וונסה וקלייב בל, נתנה את הטון והיתה בין מנויי האופרה. דעותיהם של חברי הקבוצה על "בלט רוס" היו חלוקות: סטרייצ'י כתב אחרי הצפייה ב"פולחן האביב" כי זאת היתה "אחת החוויות הקשות ביותר בחיי. לא שיערתי בנפשי שאפשר לחבר שעמום וייסורים בעוצמה גדולה כל כך", ואילו קלייב בל הגדיר את ריקודה של קרסאבינה כ"נס".

"מבקרי האמנות של לונדון, אומרת גראפולה, "הבליטו יותר את הריקוד שבתוך העבודות, ואילו הביקורות הפריסאיות התייחסו אליהן כאל מכלול והתרכזו גם במוסיקה ובעיצוב. לכן הביקורות הלונדוניות העדיפו את ההפקות שלפני מלחמת העולם הראשונה, בשעה שהמבקרים מעבר לתעלה היו הרבה יותר פתוחים למודרניזם".

האם קמו לדעתך יורשים לדיאגילב? האם יש מישהו הדומה לו בכישרון לחבר בין אמנים ואמנויות ולחוש את "רוח התקופה"?

"ללינקולן קירסטיין יש האינטלקט, האנרגיה והנשמה התרבותית של דיאגילב, באותה מידה שיש לו גישה לחוגי החברה הנכונים ולמעצבי התרבות. אבל הוא חסר את הטעם ואת האומץ האמנותי של דיאגילב".

לדעתה של גראפולה, השפעתה של הלהקה מורגשת עדיין אצל אחדים מהיוצרים העכשוויים: "ג'ון קייג' ומרס קנינגהם בוודאי מזכירים את דיאגילב במחויבות לשיתופי הפעולה האמנותיים שאיפיינו את עבודותיו הטובות ביותר של דיאגילב בשנות ה-20. למעשה, נקודת הפתיחה של קייג' וקנינגהם היתה ההפקה "תהלוכה" של דיאגילב מ-1917. רעיון שיתופי הפעולה עדיין חזק, כמו למשל אצל פינה באוש עם רולף בורזיק, ופטר פבסט וטרישה בראון עם רוברט ראושנברג.

"דיאגילב שינה לחלוטין את רפרטואר המוסיקה לבלט: מלחיני מוסיקה של אולמות קונצרטים שמחים לשתף פעולה עם להקות בלט, ויצירות מפורסמות שהוזמנו על ידי דיאגילב בעבור הבלטים כמו "פולחן האביב" של סטראווינסקי ו"כובע משולש הפינות" של דה פאליה, פופולריות כיום יותר באולמות הקונצרטים".

ב-19 באוגוסט 1929 מת דיאגילב ממחלת הסוכרת שממנה סבל בשנותיו האחרונות. הוא מת בוונציה, "על המים" כפי שניבאה לו שנים קודם לכן מגדת העתידות. שאנל, שבזכות דיאגילב כבשה את מקום מכובד בעולם האמנות, הגיעה לוונציה ומימנה את טקס הקבורה באי סן-מיקלה. עד היום עולים לשם רקדנים המניחים כאות מחווה את נעלי הריקוד שלהם על הקבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו