בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צעד אחד אחרי נהרין

היא חשבה לעזוב את עולם המחול עד הפגישה המקרית עם להקת בת שבע באוסטרליה. רייצ'ל אוסבורן, שהכימיה המיידית עם אוהד נהרין הפכה אותה לאחת הרקדניות הבולטות בלהקה, מספרת למה החליטה לפרוש אחרי 12 שנים

23תגובות

"העניין עם פדרר היה שהוא בכלל לא היה שחקן טניס מופלא, הוא בכלל לא היה שחקן טניס. הוא היה אידיאה של טניס, רעיון מופשט שקיבל צורה אנושית", כתב העיתונאי אלון עידן ב-2010, ב"העיר", על שחקן הטניס רוג'ר פדרר. באותה רשימה התלונן עידן על כך שהרעיון שלו הופך לבשר ודם, "שוחה בתוך הלכלוך של הקיים", כי פדרר פיספס מהלכי טניס והתחיל לזגזג בקריירה.

רקדנית להקת בת שבע זה 12 שנה, רייצ'ל אוסבורן, בת 32, הפורשת בימים אלה מהלהקה (הופעתה האחרונה היתה החודש), גם היא, כמו פדרר בטניס, רעיון של מחול. אוהד נהרין הוא הטניס שלה, היא הפדרר שלו.

גם אוסבורן מזגזגת בין האלמנט הבשרי ("להתפלש בזבל"), על הפציעות, העייפות, ועובדות החיים הקשות של רקדנית - אוסבורן כעת נטולת ויזת עבודה בישראל - לבין העובדה שהמחול זורם בדמה, ממיר אותה בכל פעם לרעיון.

אוסבורן היא במובן מסוים יותר נהרין מנהרין, היא נהרין במצבו הרחב. לא במקרה עיקר סיפורה הוא סיפור פגישתם והשתלשלות היחסים ביניהם. אשה יפת תואר, עדינה ומוחזקת, אוסבורן מפחדת לומר יותר מדי או סתם מקפידה להמעיט בדיבור. היא אחת הרקדניות הבולטות בבת שבע, ולא במקרה נהפכה ב-2008 למנהלת החזרות וזכתה ב-2009 בתפקיד רב חשיבות ביצירה "הורה". כשהיא ניגשה ללטף את ראש התינוק שלא נמצא שם ביצירה "שלוש", או כשביצעה את הסולו העדין ושמוט האיברים שחותם את היצירה "הורה" - היא המחישה את כל מה שלא נראה, את כל מה שנעלה בשיטה של נהרין.

כמו שקורה עם כל פיגורה היסטורית, הרבה רקדנים מעריצים את נהרין וכמה מתנגדים לו. אוסבורן מגלמת אותו. היא פגשה את נהרין בעיר בריסבן, אוסטרליה, בשנת 2000, כשהיתה בת 19 והלהקה הגיעה לשם לסיבוב הופעות. הרבה חברי להקה ותיקים היו אז בתהליך עזיבה ונהרין תר אחר דם חדש. אוסבורן, אז אחרי לימודי התואר הראשון במחול באוניברסיטת קווינסלנד, שקלה להפסיק לרקוד, בין השאר משום שלא מצאה כוריאוגרפים אוסטרליים מעוררי השראה וכי קיבלה כמה תשובות שליליות.

היא כמעט נרשמה ללימודי פיסיותרפיה ועבדה קצת בפרויקטים, עד שצפתה בהופעה של בת שבע. את הצפייה ההיא היא מתארת כהתאהבות. "התנועה שלהם היממה אותי. כל השנים שרקדתי הרגשתי את הקיום הזה, אבל לא ראיתי את זה במחול סביבי. עולם המחול באוסטרליה היה מבוסס על צורה והרקדנים היו סט של תכונות פיסיות", היא מספרת. לאוסבורן, שעבדה אז במלצרות, היה די כסף כדי להירשם לסדנה לרקדנים שנהרין ואשתו מארי קג'יווארה העבירו בסוף השבוע.

אחרי הסדנה, "ובאופן הדדי למדי", נהרין ואוסבורן ניגשו זה לזה ויצאו לטייל. הם התיישבו על גדר והוא הושיט לה גיר מכיסו, כי באותה תקופה יצר את "וירוס", שמעורב בה גיר שאתו הרקדנים כותבים על קיר. אוסבורן ונהרין כתבו את אותה מלה במפתיע - "רחל". היא הכירה את הכתיב העברי של שמה, רייצ'ל, בזכות שרשרת שחבר ילדות העניק לה מביקור. הוא תהה כיצד היא יודעת עברית.

מה שאיפשר לאוסבורן לטפס בהיררכיה של הלהקה לא היה רק עבודה קשה אלא גם, לדבריה, העובדה שהעניקה את עצמה לנהרין לחלוטין, כבר מההתחלה. הוא חולל מהפך בתפישתה את הריקוד והפך לבית היצירתי שכמהה לו כל נעוריה, לגוף הידע ו"לאיך הוא שופט בין טוב ורע, לטעם שלו, לאיך שהוא חושב על העולם, ולא רק על מחול". כאמור, התמסרות מוחלטת.

שלוש שיחות נפש

אוסבורן נולדה ב-1981 בקנברה בירת אוסטרליה - אחת הערים היחידות בעולם שתוכננה באופן מלאכותי לגמרי - לאם הודו-סינית ולאב אוסטרלי. אמה נדדה רוב חייה, בתחילה מבייג'ין להונג קונג - לאחר שאביה ההודו-פרסי נלקח בשנות ה-50 לחקירות עקב היותו זר. זו היתה התקופה של המהפכה התרבותית בסין, והיא ברחה עם הוריה באמצעות דרכון דיפלומטי הודי ואז עברה לאנגליה כדי ללמוד באוניברסיטה.

אמה של אוסבורן, ספרנית בספרייה לשפות ובעלת תואר שני במדעי הרוח, הכירה בלונדון את אביה, בעל דוקטורט בתקשורת. מצבה של אוסבורן היום דומה מאוד למצבה של אמה בכל שנות בחרותה, נטולת זהות לאומית עד גיל 23, כשקבעה את מגוריה בקנברה. נולדו להם ארבע בנות, שתיים מהן תאומות, אוסבורן ואחותה ז'נבייב, גם היא רקדנית אצל כוריאוגרף ישראלי אחר - עמנואל גת, שעובד בצרפת.

סיפור האהבה האמנותי בין אוסבורן לנהרין נהפך לארוך ומורכב, ונהרין אמר עליו לא מזמן שהיה מבוסס על "אולי שלוש שיחות נפש", כלומר על שתיקה שמבטאת אמון מלא והבנה מקצועית עמוקה. אוסבורן מספרת כי בתחילת הדרך לקח לה זמן להרכיב את כל פיסות הידע שהעניק לה, אבל מעולם לא ויתרה על הניסיון להבין אותו, "כי רציתי להבין מאיפה מגיע האיש הזה. כשכבר הייתי בלהקה הבנתי שזה פחות מיסטי".

עכשיו, עת פרישתה, היא מחליטה לא להפסיק מיד לרקוד, כדי לא להעמיק את "משבר הזהות" שהיא נמצאת בו. יש בה דחף להעביר את הידע שלה הלאה והיא מתכוונת לבלות את השנים הבאות בהוראת גאגא, שפת התנועה שיצר נהרין, ורפרטואר הלהקה.

הרגשת שהקשר ביניכם היה בספירה גבוהה יותר מהקשר של נהרין עם אחרים?

"הייתי מוכנה להתמסר לו יותר. על אנשים אחרים הוא אמר שהם מביאים לעבודה רגעים של גאונות, אבל שהוא תמיד הרגיש שהוא לא היה יכול לאלף אותם, שהם היו בעלי רצון חזק ורעיונות משל עצמם".

הפוליטיקה האסתטית של להקת בת שבע, כיוצא מדבריה, מורכבת מרקדנים פראיים שיש בהם איכות בשרית או פסיכולוגית שלא מצייתת לחלוטין להנחיות, ומרקדנים שהם ערוצים נקיים, שנענים להוראות באופן מלא. נהרין זקוק לדעתה גם לרקדנים מהסוג הראשון, אלה שלא "עוקבים אחר הכללים", כי הם נותנים לו קונטרה, מציתים בו שאלות. אוסבורן היא מהסוג השני, ועליו יש לה גם ביקורת, כי "עכשיו אני עוזבת ויש לי משבר זהות, הייתי רקדנית של נהרין כל כך הרבה שנים ואיני יודעת מה אני".

על הרקדנים הפראיים היא מספרת שלעתים נהרין נאבק בהם, וגם היא כמנהלת חזרות היתה צריכה לאלף את התכונה הזאת, אבל האלמנט הלא צפוי הכרחי לדעתה ליצירתו, והיא אף מתקנאה בו: "יש לרקדנים כאלה חוש יצירתי יותר חזק. אני אוהבת שיש לי Input מכוריאוגרף, אבל אם אני צריכה לקחת את המושכות לידי אני משתתקת".

מצד שני, יש חיסרון גם אצל הבלתי ניתנים לאילוף, "בדרך כלל הבעיה תבוא לידי ביטוי ביוניסון, כשצריך להיות ביחד". הטוטליות שבה התמסרה לעבודה אינה רק מסיבות יצירתיות. מדובר באשה מאמינה. אוסבורן מספרת על תחושת חובה, כמעט התמסרות דתית: "זה היה הדבר הנכון לעשות. זה כמו שיפוט מוסרי שעמד על כתפי. התחייבתי לכל המסע".

לאחר 12 שנים עדיין אכפת לה מכל טעות שהיא עושה בהופעה, "וזה לא רק אני. אני רואה רקדנים אחרים כמו מתן דוד ועדי זלטין שמוכנים להיות ערוץ מלא לעבודה של אוהד. מתן מתקן אנשים אחרים בסטודיו ועומד בקשר עם כל מרכיבי היצירה".

שרון אייל בוכה

כשלמדה בלט כנערה בבית ספר הלאומי של קנברה לא הצליחה להתאים באופן מלא לאידיאל של הבלרינה, כי היו לה "יותר מדי עצמות בקרסול ולא ממש יכולתי למתוח רגליים". למרות שהיתה מאוהבת בבלט, תחושת המוגבלות הגופנית גרמה לה, לדבריה, לדיסוננס, ובגללה שקלה פרישה כבר בגיל 19. עד שפגשה כאמור את נהרין.

"זה היה חדש, פראי ומחוספס", היא מספרת על אותה הופעה של בת שבע בבריסבן בספטמבר 2000. "לא ראיתי דבר כזה באוסטרליה. הייתי מאומנת להסתכל על קווים ועל רגליים ולא יכולתי לתפוס שום דבר מהריקוד הזה. אבל הדרך שבה הם התנועעו היתה בדיוק מה שהרגשתי שריקוד צריך להיות".

נהרין הציל אותך.

"כן, היו כל מיני צירופי מקרים מצחיקים באותה תקופה, מלבד הסיפור על 'רחל'. אוהד הציע לי להמשיך אתם למלבורן אבל הייתי מרוששת. באותו שבוע הושקה חברת תעופה חדשה באוסטרליה והמחירים נפלו לרצפה. טסתי אתם למלבורן".

מה קרה במלבורן?

"הייתי באופוריה. אני זוכרת את הרקדנים החשובים ענבל יעקובי ויוסי ברג. עדי סלנט, מנהלת החזרות של הלהקה, בדיוק עזבה אותה. הייתי מאוד ביישנית. אני גם זוכרת את שרון אייל בוכה, זו היתה תקופת האינתיפאדה והיו להם פגישות שבהן נראו מוטרדים. לא היכרתי תרבויות אחרות או זרים וזו היתה הפעם הראשונה שבה תיקשרתי עם קבוצה גדולה. הם צחקו על המבטא האוסטרלי שלי".

על עזיבה החלה אוסבורן לחשוב לפני כשלוש שנים, בעקבות שינויי ליהוק שהובילו לעזיבת חברי להקה, ובשל הצטברות בעיות פיסיות "שמקשות עלי להתמסר ודורשות ממני להתפשר על איך שהייתי רוצה לרקוד". מעט קודם לכן החלה לעבור לפרונט, נהפכה לרקדנית מודגשת ולמנהלת חזרות.

"אהבתי להסתכל מלמטה וללמוד מאנשים. ברגע מסוים הייתי מוכנה להיות הבוגרת, אבל כשזה התחיל לקרות כל מי שלצדי עזב, ונשארתי לבד", היא מספרת על תחילת מחשבות הפרישה. "כמנהלת חזרות למדתי דברים חדשים, אבל באותו זמן כבר יכולתי לראות את הסוף, כי זה לא היה יותר אני וחברי אלא אני מלמדת הרבה אנשים חדשים".

במהלך הקריירה שלה לא קרו לה טרגדיות גופניות שקורות לרקדניות ורקדנים לא אחת, אבל המאמץ הפיסי המתמשך נתן גם בה את אותותיו. "הרגשתי את הגוף שלי רץ אחרי", היא מספרת. "באותה תקופה קרעתי את המיניסקוס, היה לי כאב כרוני בקרסול ובעיות צוואר שגרמו לכאבי ראש נוראיים". אבל גם כשחשבה לעזוב, עדיין לא עשתה שום צעד קונקרטי.

מה גרם לך לעזוב עכשיו, אחרי ארבע שנים?

"היה לי קשה לי פיסית להמשיך לעוד עונה והרגשתי שאני לא יכולה לרקוד לנצח. והיה גם את הנושא של הוויזה".

פרדוקסלית, אוסבורן, השותפה זה 12 שנה ללהקה שלהגדרת משרד החוץ היא "שגרירה תרבותית של מדינת ישראל", נמצאת כאן על ויזת תייר.

למשך שמונה שנים הושגה לה ויזת עבודה על ידי להקת בת שבע, ועוד כשלוש שנים המשיכה בסטטוס 'ידועים בציבור' שהחזיקה בו עם בן זוגה לשעבר גיא שומרוני, רקדן לשעבר בלהקה. אלא שיושרה גרם לה להצהיר על פרידתם במשרד הפנים, ועל כך היא מספרת כי "הרגשתי כאילו הם כמעט שואלים אותי למה אנחנו לא ממשיכים בפסאדה".

במעמדה הנוכחי, היא אינה יכולה להמשיך לעבוד כאן. "אני נוסעת עכשיו לעבוד בעבור הלהקה בארצות הברית, בשבדיה ובגרמניה. סידרתי לעצמי הרבה עבודה בחו"ל, אבל אני מרגישה שאין לי בית, ואין לי גם ביטוח רפואי, ואני עוזבת את הדירה שלי. אני לא מרגישה פליטה, אבל להכריח אותי לעזוב יהיה לערער את חיי מהיסוד".

היכן את רוצה לחיות?

"כאן הבית שלי. הגעתי כשהייתי בת 20. כל החברים שלי, מערכות היחסים והרשת החברתית והמקצועית שלי פה".

אילו חיים את מדמיינת לעצמך בהמשך?

"יש ויכוחים ציבוריים על מה צריך לאכול ואני רוצה לתרום בנושא הזה. אבי עדיין שואל אותי מה עם לימודי הפיסיותרפיה ששקלתי בגיל 19, לפני שפגשתי את נהרין. אני מתעניינת ברפואה סינית והודית - שתיהן מחשבות עתיקות על מה צריך לאכול. אני גם אוהבת לגדל אוכל, ההורים שלי גידלו ירקות בגינה".

ערך את העמודים: דורון קורן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו