בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרקוד בלי חשבון

בימים שבהם גופי תרבות נחנקים מחוסר תקציב, להקת המחול "מריה קונג" נהנית מתנאים שאחרים לא יכולים אפילו לחלום עליהם. טליה לנדא ואביה, התעשיין והממציא בני לנדא, המממן את להקתה, מספרים על הגרסה שלהם לקשר בין אמנות, מדע ומשפחה

32תגובות

בתערוכת הדפוס העולמית "דרױסה" שהתקיימה בחודש מאי השנה בדיסלדורף שבגרמניה, הציג התעשיין בני לנדא את הדיו הננומטרי החדש שהמציא. זהו הפרויקט החדש של התעשיין הישראלי, מי שנחשב לאחד ממפתחי הדפוס הדיגיטלי, שהאקזיט שעשה לחברת אינדיגו נחשב לאחד המפוארים והדשנים שהיו פה אי פעם.

באותה תערוכה הופיעה, בהזמנתו של לנדא, גם להקת המחול "מריה קונג", שבראשה עומדת בתו טליה לנדא, בת 32, לשעבר רקדנית בלהקת בת שבע. "בתערוכה הופיעו שתי יצירות שלי - בתי ומכונת הדפוס החדשה", מכריז לנדא, מסגיר את תפישת עולמו על אמנות, מדע ומשפחה.

איליה מלניקוב. איפור ושיער: סמדר חזן

שלא במפתיע, בני לנדא מממן את רוב תקציבה של "מריה קונג" - יותר מ 90%. "אבי רצה שנדֵמה ב'דרופה' מכונת דפוס אנושית", מספרת טליה לנדא. לדבריה, לא הפריע לה לעצב את עצמה בדמות המפרק הטכני שמתיז את הדיו ממכונת הדפוס באירוע, "שבו היינו כוכבים ועשינו 70 הופעות מול אנשי עסקים מיפאן, גרמניה והודו", וגם לא לקבל הוראות כוריאוגרפיות מאביה.

"מריה קונג" הוקמה ב 2008 כעמותה ללא מטרות רווח על ידי טליה לנדא ושלושה מחבריה ללהקת בת שבע. מנכ"לית העמותה, זוהר אשל-עכו ("בכל הקשור למספרים תפני לזוהר", אומרת לנדא), מסבירה כי התוכנית העסקית של "מריה קונג" היא לצמצם את תמיכתו של לנדא האב לאפס עד 2016, אבל מוסיפה כי "אף אחד לא באמת חושב שהוא יפסיק לממן אותנו".

המחזור הפיננסי של "מריה קונג" הוא כמעט שני מיליון שקלים וחצי בשנה. איך מתכוונת הלהקה לנסות להפחית את תמיכת האב? בין השאר דרך הכנסות ממופעים, שבתחום המחול הישראלי אינן מרשימות בדרך כלל: ב 2011 הן הכניסו ללהקה 189,902 שקלים. מה בנוגע למינהל תרבות? גם טליה לנדא וגם אשל-עכו גיחכו כשנשאלו איזו תמיכה קיבלו השנה, לראשונה 18,334 - שקלים. בני לנדא תורם ללהקה כל שנה שני מיליון שקלים. לשם השוואה, זהו כשליש מהתקציב הממשלתי של להקת בת שבע.

סימפוניה של ניהול

לקשר בין אמנות למדע שורשים רבי שנים במשפחת לנדא: חייו של בני לנדא הצעיר עמדו בסימן אי-היכולת להכריע בין השניים. בשנות ה 60 הוא למד בבקרים הנדסה ופיסיקה בטכניון ובערבים כתב שירה. הוא לא סיים את הלימודים, גם לא את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במקום זאת למד קולנוע וב 1969, בהיותו בן 23, השלים את לימודי התואר השני ב- London Film School.

הוא מספר שכתב אז תסריט "פמיניסטי", כדבריו, על נשים במלחמה: "סצינת הפתיחה היתה יום, אוהל במדבר וזום אין לתחתונים וחזייה מתייבשים בשמש". אלא שמפיק הסרט לקה בהתקף לב, ולנדא המרושש, בעל ניסיון כלשהו באלקטרוניקה, קיבל עבודה בCAPS-, חברה לונדונית לקריאת ציוד מיקרופילם.

באחד מימי שישי נכנס למעבדה של CAPS ונשאר שם כל סוף השבוע. העבודה שעשה שם שינתה את תפישת עולמו, הוא מספר. הנדסה, חשמל ומדע בכלל, שעד אז סבר כי נועדו "לאנשים שלא אכפת להם מהעולם", היו לו לייעוד, לפרויקט חיים ולחזון חברתי, חינוכי, פוליטי ¬ ויצירתי. "לנהל חברה זו סימפוניה", הוא אומר.

לנדא נולד ב-1946 בפולין, גדל בקנדה ובא לארץ ב-1974. זה 20 שנה הוא חי בנס ציונה עם אשתו פטסי. שלושת ילדיהם, טליה, אלון ואורן, עוסקים כולם באמנות. ביתם, כיאה למשפחה שהונה מוערך במיליארדי שקלים, מתנאה בבריכה, מרחבים, חפצי נוי ואמנות, אך אינו משדר ראוותנות.

אלכסנדר שרבקוב

שלוש שנים לאחר עלייתו לארץ הקים לנדא את חברת אינדיגו, שלקחה חלק במהפכת הדפוס הדיגיטלי. ב-2002 מכר אותה לחברת HP "בכאב רב", כדבריו, תמורת 830 מיליון דולר. אחרי כן הקים את מעבדות לנדא, חברה של כ 200 עובדים היושבת ברחובות ועוסקת בתחומי ההדפסה, האנרגיה החלופית, הננו-חומרים וכן כוללת קרן השקעות בסיכון (לנדא ונצ'רס) וגוף פילנתרופי, קרן לנדא, התורמת בעיקר לחינוך ומעט לאמנות. "פיתחנו רגישויות לאמנויות בגלל הילדים - אלון, האמצעי, הוא מוסיקאי - אבל זה לא המוקד העיקרי של פעילותנו", אומר לנדא.

את בתו טליה הוא מקניט על היותה "רוחנית" ועל כך שהיא שולחת אותו ל"רופאי אליל"; למשל, כשידו נשברה לפני זמן מה. על עצמו הוא אומר: "אני זה שעושה כינורות - מאפשר לאחרים לעשות אמנות".

הבת מצדה מספרת: "אמרתי לאבי שאני מתעסקת בפן הטכנולוגי של המחול והוא אמר לי, 'טליה, מדע עוסק בעובדות. את יכולה להוכיח את הדברים שאת מדברת עליהם?' עשיתי שריר ועבדתי קשה כדי להוכיח לו את מה שאני מאמינה בו, שזה חוויה. אי אפשר להוכיח את זה, אבל אפשר לחוות את זה". לעומתה טוען אביה: "זה לא קיים אם זה לא כמית. כל השנים ראיתי בטליה את ההיפך הגמור ממני. היא כולה רוחנית. כשהיא מדברת על אנרגיות היא מדברת על מה שאני לא יכול למדוד בוולטים או בג'אולים", הוא מתבדח. "היא מרגישה אנרגיה של אוויר, חומר ועצים - מה שקיים. אלא שבשבילי אנרגיה היא דבר כימי. לכן היה מעניין לראות איך היא נשאבת לצד הטכנולוגי".

כשפנתה לאביה וביקשה את תמיכתו במיזם המחול שלה, הוא דרש מיד תוכנית עסקית. "אמרתי לו, 'אבא, אתה עוזר להרבה אנשים להגשים את החלומות שלהם, יש לי חלום ואני לא לבד'. תמיד נרתעתי מעזרה כי אהבתי להיות עצמאית. אבא שלי אמר לי, 'טליה, היה לי מזל. אבל את חייבת לבנות את מי שאת'".

לנדא מדגיש כי דרש מבתו חזון. "אני מאמין שהצדקת קיום, אם זה בעסקים ואם באמנות, היא בשאלה אם המוצר שלך תורם לחברה. אם אין אנשים שמעריכים אותו, אין לו הצדקה. הכנסנו ל'מריה קונג' רוח למפרשים כדי לראות אם העולם אוהב ומעריך את מה שהם עושים. אבל המבחן בסופו של דבר הוא שכל גוף צריך להיות עצמאי".

מחלוקת צבאית

תפישתה של לנדא את המחול א-היסטורית. היא מדברת בלהט על תנועה בלתי פוסקת ("בתנועה יש כימיה, גם אם אי אפשר להוכיח אותה"), על שיתוף אנרגטי ועל המודל הקיבוצי של הלהקה, שהכוריאוגרף שלה משתנה בהתאם לפרויקט. היא שבה ואומרת עד כמה חשוב "להגיד כל הזמן בסטודיו מה שאתה חושב", באופן שלעתים מעורר חשד לדיבור-יתר נטול מיקוד.

"טליה היתה מאוד נאיבית", אומר אביה, "היא אמרה ש'מריה קונג' תהיה מקום שיוויוני. זו היתה מלת המפתח". לנדא מוסיפה: "ואז הוא אמר, 'טליה, את לא יודעת שאין באמת דמוקרטיה? את צריכה מוביל'".

בסופו של דבר נדמה ש"מריה קונג" מתנהלת בדומה לחברות של בני לנדא: הון פרטי שמחולק בין נבחרים בתחום, "מיקרוקוסמוס של איך שאני רוצה שהמדינה תיראה", כדבריו. כלומר מעין מדינה אלטרנטיבית, לרבות תקציבי תרבות וחינוך. לנדא מסביר את אסטרטגיית הניהול שלו בהקבלה למונחי ריבונות: "אני כמו הטנק בכיכר טיאנאנמן. העובדים שלי צריכים לעצור או לכוון אותי, להגיד לי לפנות, למשל, 15 מעלות צפונה. אם אף אחד לא יפצה את פיו - אדרוס אותם. אני אדם חזק וצריך אנשים שיתווכחו אתי כדי שתהיה לי חברה בריאה. טליה אומרת דברים דומים על 'מריה קונג' ומעולם לא דיברנו על כך לפני כן".

לא תמיד שררה הסכמה כזאת בין האב לבתו. הוא מספר על "בת מרדנית, עוד כשהיתה בת שנתיים כיוונה ברצון עז את העגלה בסױסר". דוגמה טראומטית לשניהם היא עזיבתה של לנדא את צה"ל ב 1999 לאחר שנה וחצי של שירות ("זה מנע ממני להיות בריקוד"), בניגוד לערכיו הציוניים של האב ("ילדים צריכים לשרת בצבא"). השניים לא דיברו במשך תקופה ארוכה.

מריין אלדרס

אך כיום, כאמור, התמונה שונה. יצירתה האמנותית של הבת חוסה בצל כספו של האב, מה שכצפוי מעורר לא פעם הרמת גבה. המופע של "מריה קונג" בתערוכת "דרופה", למשל, יכול להיתפש כציון דרך במפגש בין אמנות למדע, אבל גם כמפגש בין עסקים לשואו ובין גברים בחליפות לנשים בטייץ. כך או כך, מבחינת הבת התערוכה היתה "רוקנרול" ומבחינת האב "שלב בניסיון להציל את העולם עם המרת אנרגיה".

ההבדל ברור. למרות ההתפעלות של בני לנדא מ"מריה קונג", אי אפשר להתעלם מהטון הפטרוני המייחס לה שעשוע גרידא. הסאב-טקסט הוא שהמדע מציל את העולם והמחול אמור לשעשע אותנו בזמן שאנחנו עושים זאת.

איך הרגשת כשהאמנות שלך הוצגה בקונטקסט מסחרי?

לנדא האב עונה. "'מריה קונג', שטליה כל הזמן אומרת עליה ש'מדובר באמנות שאין לה קשר לכסף וזה לא משנה אם אנשים אוהבים את מה שאנחנו עושים או לא וזו דרך להתבטא', הופיעה לראשונה באירוע מסחרי, והאנשים המסחריים האלה מתו על היצירה שלה והיא קיבלה מזה סיפוק רב".

זה לא מעמיד בספק את האוטונומיה היצירתית של "מריה קונג"?

"מזמן הבנו שמה שמעניין אותנו הוא לתקשר", משיבה לנדא, "וככל שהעבודות התקדמו, הבנו שלא מדובר בנו אלא בשיתוף, בייצוא של המחול לעוד קהלים".

חיים בלה-לה-לנד

טליה לנדא, המתגוררת ביפו, מאמינה שאם לא היתה רקדנית היתה פעילה חברתית. "'מריה קונג' נפתחה כמקום לקהילה", היא אומרת. "במחאת הכוריאוגרפים הצטערתי שנבצר ממני להשתתף".

למה לא השתתפת?

"הייתי עסוקה בפרמיירה של היצירה החדשה וביליתי כל הזמן בתיאטרון. רציתי להקריא מכתב מחאה בהופעה וגם הענקנו לחברי המחאה את הסטודיו, ובסוף לא היתה פגישה. זה כואב לי כי אני לא יכולה לעזור לכולם. 'מריה קונג' היא בית להרבה אמנים".

גדי דגון

לנדא מספרת שבילדותה התקשתה להודות שהיא באה מבית עשיר, "שככה אנשים מכירים אותי. זה תמיד הלחיץ והכאיב לי, הרגשתי שזה מרחיק אותי מהאמת. אנשים חושבים שהכסף נכנס ושיש שפע - אבל ללהקה יש תוכנית עסקית שבה חושבים לעומק על כל שקל".

האם היו לך לבטים לפני שניגשת לאביך בבקשת התמיכה - אולי לעשות זאת לבד? לפנות למקור מימון אחר?

"עד היום אני רוצה לפנות למקור מימון אחר. לא חשבתי 'אבא יעזור לי', אלא 'האם הוא יאמין ברעיון שלי'. ניגשתי אליו כי אני מעריצה אותו ומשתפת אותו ברגעים החשובים בחיי, במקרה הזה ברצון לחזור לעצמאות. התרגשתי מהפנייה הזאת. ידעתי שיהיה נוקשה אתי".

אבל לא היה מדובר בשיחת נפש, אלא בבקשה להשקעה של מיליוני שקלים.

"אכן היתה לי מחשבה שאולי אעשה זאת לבד. אבל התעסקתי בצרכים של 'מריה קונג'. ובכלל, היינו חבורה שחיה בלה-לה-לנד. רצינו להקים להקת ג'יפסיז שתיסע בכל העולם. פניתי אליו מתוך גאווה במה שאני רוצה לעשות ¬ גאווה של בת לפני אביה".

לא כל אדם שפורץ לעולם עם רעיון רץ לספר עליו להוריו.

"אני מחוברת להורי בטבור. המרד שלי היה מולם וגם התשוקות והחלומות שלי הם מולם. בכל הדברים המשמעותיים בחיי אני פונה אליהם".

איך את מתמודדת עם הביקורת הציבורית על כך שפעילותך ממומנת על ידי אביך?

"הלהקה והמשפחה שלי שמרו עלי מפני זה, זה פשוט לא הגיע אלי. אני בטוחה שאם לרגע הייתי מפנה את האוזן - הייתי שומעת את השטויות האלה. אני לא מתעסקת בזה. לא קל לי הרעיון שאנשים יקנאו, ושלאנשים אין - זה מכאיב לי. אני משתדלת לעשות כמה שיותר עם הממון שיש, לשתף אותו כמה שיותר".

היא מספרת שב 2008 ביקשה לתת תרומה לגוף מחול ישראלי, אבל "אפילו לא לקחו ממני מספר טלפון". היא מצהירה שהיא מתנהלת כיחידה כלכלית נפרדת ותורמת לאמנים, "אבל לא הרבה כי אין לי כסף כמו להורי". אמנים מכל התחומים שולחים לה בקשות לתמיכה, משל היתה משרד התרבות. "כשאנשים משקיעים בבקשה ומראים את נשמתם - אני משקיעה", היא אומרת.

אסקף

אשר לצורך של יוצרים אחרים להתפרנס מעיסוקים אחרים אומרת לנדא: "לעבוד בעבודות נוספות כשאין לך כסף - זה כבר שעבוד. אנשים משועבדים זה מייאש. במובן זה אני בת מזל".

הלהקה מופיעה ביצירותיה, מקיימת ערבים פתוחים רב-תחומיים בסטודיו שלה בדרום תל אביב וכן יצירות מוכוונות-מקום כמו פסלים חיים, שלפי האתר של הלהקה "יכולים להיות מוזמנים לכל אירוע".

האם "מריה קונג" היא להקת אירועים? "זה נהיה ברור מאוד שאם אנחנו רוצים להביא עוד אנשים לתוך התיאטרון - נצא החוצה ונלמד אותם", מציינת לנדא. בתשובה לשאלה אם המסר החברתי לא בא על חשבון המסר האמנותי, אם האקטואליה לא הרגה את היצירה, היא אומרת: "אני מרגישה שתנועה יש ֵֽדל".

ֵֽדל, כולל באביה, מתברר: "את צריכה לראות את אבא שלי רוקד. חוסר הקואורדינציה שלו מזכיר את איך שאני מבינה גרוב".

הנשימה לא נעצרה

מבקרת המחול גבי אלדור אינה מתרשמת מהגבות המורמות וגם אינה חושבת שהכסף הוא ערובה לאיכות: "יש עניים שרוקדים נהדר ויש עשירים שרוקדים זיפת". אשר ל"מריה קונג" היא סבורה שמבחינה כלכלית מדובר בכוריאוגרפית ובלהקה בנות מזל, ושאין לכך השפעה על התוצר האמנותי. "אין לי גישה מוסרנית לזה. אבא כזה הוא מזל טהור. בחו"ל יש הרבה תורמים פרטיים. אבל פה אין, זה נכון".

מה הערך האמנותי של "מריה קונג"?

"לא נעצרה נשימתי עדיין. יש להם תלבושות ורקדנים נפלאים, אבל הם פוטנציאל מבוזבז. אני לא רואה את הכיוון שלהם, אלא קו עױֽרי מאוד. משום כך גם לא כתבתי עליהם".

את חושבת שזה כך מפני שהכסף הגיע כל כך בקלות?

"באמת נראה לך שכל מי שמתחנן על נפשו במדור מחול כדי לקבל את ה 10,000 שקל הזעומים שלו יעשה עבודה טובה יותר? זאת רומנטיקה סוציאליסטית".

אלדור אולי אינה חושבת שהכסף הוא ערובה לאיכות, אבל מה בנוגע לכסף כאתוס? לשיח הציבורי על חלוקה, ש"מריה קונג" אינה משתתפת בו, אלא מנהלת שיח משלה? האם זה לא מוציא אותה מהמשחק הפוליטי והופך אותה למובלעת נבדלת לא רק מ"מסדרונות המדור" אלא גם מרוח הזמן והקהל? האם הבשורה מגיעה כיום מ"קפיטליסטים שיוויוניים" כמו בני לנדא?

"לאף אחד אין צורך להצדיק את קיומו", אומרת אלדור. "'מריה קונג' מוסיפים יופי לשדה, לא נהיר, מסתורי. הם מקצועיים מאוד, אני לא יודעת אם זה הכסף או בית הספר שהם עברו בלהקת בת שבע".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו