טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל תמונע

לרקוד עם עשירים

מה קורה בחייהם של טייקונים - זה רק אחד מהנושאים שענת איזנברג בודקת ביצירות שלה. הכוריאוגרפית, השבה לישראל אחרי כמה שנים באירופה, מסבירה מה מניע אותה לנסות לפרק מושגים כמו טוב ורע, עני ועשיר

תגובות

מכונת הדימויים האינטרנטית, ובעיקר הצופים המופעלים על ידה, עומדים במרכז העבודה שתציג הכוריאוגרפית ענת איזנברג בפסטיבל תמונע, שייפתח מחר בתל אביב. איזנברג חוזרת עתה לישראל לאחר שבע שנים בהולנד ובגרמניה; בשלוש האחרונות שבהן פיתחה קריירה משגשגת בברלין. בישראל הציגה בעבר בתיאטרון תמונע ובגלריה יפו 23 במסגרת עונת התרבות אשתקד. העבודה שהיא מעלה כאן עתה, "Pure and Simple
Provocation",
כבר הוצגה בכמה ממדינות אירופה ובקנדה.
איזנברג, בת 31, היא בוגרת המחזור הראשון של תוכנית ייחודית ללימודי תואר שני בבית ספר גבוה חדש למחול, HZT, שהוא חלק מאוניברסיטת ברלין. "Pure and Simple
Provocation" היא עבודת הגמר שלה. יצירות נוספות שהעלתה בשנים האחרונות בוחנות את הקשרים המסועפים בין מחול, ארכיטקטורה והון.
כבר לאחר סמסטר אחד של לימודים בברלין, מספרת איזנברג, היא החלה לאגד את שמונת הסטודנטים של התוכנית כנגד המרצים כדי לשנות את הסילבוס, שהיה מבוסס על דיוקנאות של אמנים "לא רלוונטיים" לדעתם. למשל סוזנה לינקה, אשת המחול הגרמני
האקספרסיוניסטי. איזנברג וחבריה דרשו להכניס לתוכנית הלימודים קורסים כמו
פיננסים, נדל"ן ובוטניקה.
"לא הגענו לשם כדי לעשות מינגלינג", היא מסבירה. "הרבה אמנים נמצאים באגו טריפ
ויש מעט מאוד אנשי חינוך אמיתיים, ובהם הכוריאוגרף סווייר לה רוי, שהעביר לנו
סדנה מדהימה". הסטודנטים טענו שאם כבר עוסקים בדיוקנאות, מוטב שיהיו של אמנים
עכשוויים, כי "כל העניין הרי הוקם כדי לומר שגרמניה נמצאת בשלב היסטורי שבו היא
מסוגלת לבחון את מערך החינוך שלה, לא כדי לעשות עוד לימודי בלט מודרני", דברי
איזנברג.
לפני שהמרידה את הרוחות בברלין ולאחר שירות צבאי בלשכת דובר צה"ל שהסתיים ב2003-, נסעה איזנברג לראשונה לאירופה ללימודי תואר ראשון בכוריאוגרפיה באקדמיה למחול בארנהם בהולנד. אלא שתוכנית המחול שם תיסכלה אותה. "קמתי בכל בוקר כדי לשכב על הרצפה", היא מספרת, "והייתי נרדמת. חלמתי במשך שנתיים. בנסיעה הראשונה הזאת היה סוג של תום. נסעתי בלי להבין איזה אג'נדה יש לבית הספר. מצד אחד היה לו מיתוג אלטרנטיבי ולא מוכוון ריקוד, אבל האלטרנטיבה שלו התבררה כעיסוק חדש בגוף ¬ אמנם לא המיוסר והמזיע שמותח אצבעות, אלא כל מיני שיטות תנועה כמו 'Mind Centering
Body' ו'Release' שהגיעו מניו יורק. חוץ זה, היה לי קר מאוד".
איזנברג, ילידת 1981, קטנת קומה, דיבורה נמרץ, במבטא אמריקאי דרומי, נולדה
בקרית טבעון ("עיירת טווין פיקס"). היא השלישית מבין ארבעה אחים ואחיות, כולם
עוסקים במקצועות הקשורים במוסיקה.
כשהיתה בת 15 עזבה את הבית ושכרה דירה בתל אביב כדי ללמוד בתיכון לאמנויות תלמה ילין במגמת מחול. בתיכון, היא מספרת, התפוגג חלומה המוקדם להיות בלרינה, שהחל בהיותה בת שלוש עת שהתה משפחתה כשלוש שנים בטוסון, אריזונה. זה מקור המבטא שלה. "בתלמה ילין הבנתי איזו אחריות יש לי, הבנתי את השיח הפוליטי כאן", היא אומרת.
בילדותה שילבה איזנברג את הערכים הקלאסיים של המוסיקה ששמעה בבית עם המודל הנשי של הבלרינה. "לבשתי חצאית טוטו ונעלי אצבע, היו לי כל מיני מודלים אנכרוניסטיים
של נשיות. כשחזרנו מטוסון רקדתי במתנ"ס בקרית טבעון, שם לימדה אותי שרית בקר,
שהיתה בלרינה בבלט המלכותי של האג. בגיל שמונה שלחה אותי לקורס קיץ בבת דור".
איך חווית אז את שיעורי הבלט?
"בילדות היה לי קל מאוד, הגוף שלי התאים לזה. עד שהגעתי לתלמה ילין".
לאיזנברג אין סיפורים על פציעות או הפרעות אכילה, אלא שבתיכון התעורר רצונה לעסוק
בכוריאוגרפיה. היא מספרת כי לדוד דביר, ראש המגמה למחול, "לא היו ממני ציפיות
ולכן גם לא אכזבות קשות". היו לו בעיקר בדיחות. "הגענו שיכורות ב7:20- בבוקר
לשיעור בלט. את עושה פירואטים ומשתטחת על הרצפה", היא צוחקת.
ב2003- צפתה בהופעה של ז'רום בל, "The Show Must Go On", באוניברסיטת תל אביב - רגע שהיא מגדירה כמכונן, שגרם לה להבין איזה מחול היא רוצה לעשות. "רציתי להיות קרובה לדבר הזה. זה גירה אותי יצירתית", היא מספרת. היא הצליחה לממש את התשוקה הזאת בקריירה שפיתחה מאז 2009 בברלין, בעזרת תקצוב קבוע של הרשויות הגרמניות. איזנברג הציגה בין השאר בפסטיבלים באיסטנבול ובאנגליה. כמו כן הגשימה את חלומה להציג לצד הכוריאוגרף סוייר לה רוי במסגרת בברלין בתחילת 2011.
תחום עיסוק עיקרי של איזנברג הוא נדל"ן: בברלין נודעה כמי שיוצאת מהקופסה
("אף על פי שיש לי תשוקה לתיאטרון") לחללים פומביים ומציגה כוריאוגרפיות בבניינים
ובדירות של עשירים; בסביבות מובהקות של ג'נטריפיקציה שמושקעים בהן סכומי עתק
ביצירת פנטסיה של לייף סטייל. אפשר לומר שהיא עושה פרפורמנס של הון.
כך, למשל, בעבודה "Life and Strive" (חיים ושאיפות), שיצרה באיסטנבול עם עמיתה
ללימודים מירקו וינקל, נכנסו קבוצות של אנשים לפרויקט יוקרה נדל"ני והשתתפו
בסימולציה של מכירת דירה. עבודה, שעסקה בקהילות מגודרות (Gated Communities),
הוזמנה על ידי פסטיבל המחול העכשווי איי-דאנס. היא נוצרה בבניין הספייר, הנחשב
לגבוה באירופה וקבלן הבנייה שלו הוא אחיו של ראש הממשלה רג'פ ארדואן, מספרת
איזנברג. "מדובר בעצם בכעין פרברים אמריקאיים", אומרת איזנברג. "אנשים חיים
בגטאות עושר שלחלוטין מספיקים לעצמם. יש בהם בתי ספר וקניונים, הכל נראה אותו דבר ובעצם הם קונים סדר ומעמד חברתי.
"בפגישות האלה קורים דברים מדהימים. המתווך אומר לך, 'אתה רואה את כל הסלאמס האלה פה? ב2013- זה יימחק'. הם מציעים לך עולם, גם מלון וגם בניין דירות, לובי ענק של מאות מטרים ל60- משפחות. הסלוגנים שלהם תמיד מאוד פילוסופיים, כל מיני וריאציות על המלה 'חיים'. מתחת לקרקע יש קניון שחציו בזאר וחציו רשתות מותגים כמו לואי ויטון". בבניין גבוה כמו הספייר באיסטנבול אי אפשר לפתוח חלונות ולכן נבנתה
סימולציה של גינה, וגם לאוויר הקריר הגבוה נבנתה סימולציה במיזוג, מציינת
איזנברג.
איסטנבול, כמו תל אביב, נהפכה בשנים האחרונות לאתר בנייה בגלל גל התעשרות וניסיון להידמות לאמריקה. על שכונות הענק האלה אף שומרים חיילים, מספרת איזנברג, אלא שלדעתה יחסי ההון-שלטון שם אינם מתמצים בתחום הנדל"ן, אלא "גם לאמנות יש קשר להון, למשל הפסטיבל הזה ממומן כמעט לגמרי על ידי איש נדל"ן שאשתו עוסקת בתיאוריה של מחול".
מדוע קראתם לפרויקט "Life and Strive"?
"עיניין אותנו במיוחד למה עשירים שואפים וכיצד העושר מתווך להם. התמקדנו בנדל"ן,
הסמל של האלפיון העליון, שמצד אחד הוא עשוי בטון ומצד אחר יש בו פן חולף ונזיל,
פנטסיה. זו מכירה של עולם בעל מורכבויות שלפעמים הרבה יותר מעניינות מהמציאות".
במידת מה חזיתם את המחאות של 2011.
"אולי, כן. אבל במחאות כולם מדברים על ה99%- וה1%-. יש מקום לראות איך מפרקים את המונחים האלה של טוב ורע ועשיר ועני. אני רוצה לראות איזה מין כלכלה יש אצל ה1%-,
איך מציאויות נוצרות שם".
אחרי ההופעה באיסטנבול יצרה איזנברג ב2011- עבודה נוספת בשיתוף הקהל, "Republic". בעבודה זו הקהל נכנס ללובי של תיאטרון הHAU- בברלין ומגלה שהוא חלק מהמופע. "רציתי שהבמאי יביים את הקהל בתפקיד עצמו, ושהקהל ייקח אחריות על הקהליות שלו", היא מסבירה.
בסוף אותה שנה שבה אל עיסוקי הנדל"ן ונסעה להשתלמות במחלקה לארכיטקטורה
באוניברסיטת קולומביה בניו יורק; שם עבדה עם ג'סי קינן, אמן, עורך דין וארכיטקט
של עמותות ללא מטרות רווח ואילי הון גם יחד.
ניו יורק, לדבריה, היא "קהילה מגודרת באופן טבעי. מנהטן לא יכולה להתרחב כי היא
אי, במיוחד של סלבריטאים ושל מי שיכול להרשות לעצמו. האנשים העשירים צריכים את
המקסיקאי שיסיע אותם לחדר כושר. העושר הולך ותופח. עד היום אני מקבלת ניוזלטרים
של רכילות נדל"ן. חזרתי באפריל לברלין והבנתי שאני רוצה להתעסק פחות באקט המכירה ויותר בדרך שבה העושר מפיק את עצמו ואותנו".
האם נתקלת באירופה באנטי ישראליות?
"בברלין לא. לפני שהופעתי ב'Life and Strive', אוצר באיסטנבול שמע שאני עומדת
לקבל תקציב ממדינת ישראל ואמר לי שהוא לא מעוניין להיות מזוהה עם זה ושהוא ייתן
את הכסף".
ליטו וואלקי, כוריאוגרפית, פרפורמרית ותיאורטיקאית מחול בברלין, שהיתה המנטורית
של איזנברג בSoDA-, אומרת כי "לענת יש כישרון לנצח על אירועים בימתיים שמבלבלים
את הבמה עם אחורי הקלעים. היא חושפת הקשרים ומכניזמים חבויים של הופעה, כישלונות, ציפיות ודעות קדומות של קהל. בעבודותיה אני לא רואה עולמות מז'וריים, אלא את העולמות שמחברים בין העולמות המז'וריים, את עצם בניית המשמעות. במובן זה הערך שלה כאמנית הוא להעריך מחדש את כל הערכים".
עתה, כאמור, איזנברג שבה לישראל. על השאלה אם היא רואה את עצמה משתלבת כאן
בעמותת הכוריאוגרפים, למשל, היא משיבה: "אני תופשת את העבודה שלי ככוריאוגרפיה, אבל לא מרגישה שאני עומדת מול דלת שנקראת מינהל תרבות שמאחוריה עומד פקיד מחול. הראייה שלי רחבה יותר".
אלא שרוב התקציבים עדיין ציבוריים, ויש כאן חשיבה תחומה.
"אני לא אנרכיסטית, אני עובדת עם ממסד שמגדיר את עצמו כמחול, קיבלתי את הכספים
שלי מתחום המחול והצגתי את העבודות שלי ככאלה, אבל אני מחוברת לאמנים פלסטיים
ושוקלת להציג את עבודותי בהקשר הזה. מעניין אותי לעבוד עם תל אביב, וברור לי
שאעשה פה דברים שקשורים לנדל"ן ולהון".
לא בכדי מעידה איזנברג על קשר לאמנות פלסטית. סגנונה נקשר לזה של אמנים כמו טינו סגהאל הגרמני-בריטי-הודי ורירקריט טיראווניה התאילנדי, שמחדשים כיום את המושג רדי-מייד. אם פעם האסלה היא זו שהוצבה בחלל המוזיאון, היום הקהל וצורות התקשורת הם אלה שבמרכז. ובה בעת, האמן נתפש פחות כמעצב בחומר ויותר כמעין די-ג'יי: כמי שאוסף ועורך מחדש את בליל המידע.
אשר לאפיקי פרנסה בישראל אומרת איזנברג: "לא מפחיד אותי לא לעשות אמנות כל הזמן. במציאות של אמן פרילאנס אתה ממילא חצי מהזמן מול מחשב. כשאני קמה בבוקר היום אני כותבת, מצלמת ומתעסקת בביורוקרטיה. אני עדיין One woman show, מפיקה את הדברים שלי ואחראית על האנשים שאני עובדת אתם. אני גם ממש לא רוצה מפיק או משרד יחסי ציבור".
היו לך חיים, כסף ומוניטין בברלין. מדוע עזבת?
"בן זוגי יובל שגב (השחקן, בין היתר ב'עולמו של רנו פסקאל', ש"ח) חי בארץ,
והחלטנו שנשמח להתעורר זה לצד זה. גם הייתי המון שנים בחו"ל. התעורר בי הצורך
ליצור בשפה העברית, לצמצם את הפערים בין השאיפות הקרייריסטיות שלי לאנשים שאני מחוברת אליהם. למרות האוניברסליות בברלין, שכביכול מאוד מושכת מכאן, בסופו של דבר גיליתי שיש משמעות למדינה שבה אני עובדת".
אבל את חוצה מודלים של מדינה בעשייה שלך.
"נכון, אבל יש שפה. חייתי בברלין בעיכוב מחשבתי ורגשי מפני שלא ידעתי טוב גרמנית.
לא יכולתי להיות מחוברת לפוליטיקה, היו לי דעות קלישאתיות כמו אלה שיש לחברי
האירופים על ישראל. חייתי בקהילה שבה לאנשים יש אותו הרקע וכולם מבינים מה אתה
עושה. רציתי קשר שורשי יותר למקום, יש לי כמיהה לילידות. היה בעולם מקום שהיה לי
דיאלוג מודחק אתו, והבנתי שאני רוצה לנהל את חיי, לחשוב ולפנטז בעברית".


בעקבות דרור ובן גל

במסגרת פסטיבל תמונע גם יציגו בבכורה הכוריאוגרפים ניב שינפלד ואורן לאור
שחזור של היצירה "דירת שני חדרים" מאת ליאת דרור וניר בן גל, שהועלתה לראשונה בתל אביב ב1987- וזכתה בפרס גוונים במחול.
דרור ובן גל הם המייסדים של המחול העצמאי בישראל. ב1991- הקימו את להקתם בתל אביב ובמשך שנות ה90- העלו עבודות כמו "במערבולת התשוקה" ו"אינתה עומרי" ויצאו עמן לסיבובי הופעות בינלאומיים. ב2000- עברו לחיות במצפה רמון. בזמנו אמרו כי "אנו לא רוצים להפריד בין האמנות לחיים. אנחנו רוצים שהמחול יהיה חלק מהיום-יום ולא אמנות שמכתיבה חיים מהירים ותחרותיים".
את ההחלטה לשחזר את היצירה מסבירים שינפלד ולאור בכך ש"היא מעלה זוגיות על הבמה, וממילא החיים האישיים והמקצועיים שלנו סימביוטיים", כדברי שינפלד. "דירת שני
חדרים", לדעת בני הזוג,משדרת צניעות ומינימליזם, ערכים שהם דוגלים בהם, ולהרגשתם, אומר לאור, "דרור ובן גל ניסו להעביר בה דברים דומים שאנחנו מחפשים
בתהליכי היצירה שלנו".
"מצד אחד מדובר במחול עם המון תנועה", שינפלד מסביר, "ומצד אחר התנועה מנסה להיות פשוטה ויום-יומית. יש בהם גם אלמנט של חלוציות. 'ורטיגו', למשל, תמיד היו צעד
אחרי ניר וליאת, אבל הם נשארו בסצינה התל-אביבית והתמיכות בהם גדלו. התמיכה בניר וליאת ירדה עם השנים".
"דירת שני חדרים" היא יצירה שבה עירום חזיתי. שינפלד ולאור התלבטו עד כמה עליהם
להיות נאמנים לייצוגים הגבריים והנשיים. הגבר, למשל, מוצג כמי שיוצא למילואים
והאשה כמי שעושה את הכביסה, "אבל זה לא תיקשר עם הזוגיות שלנו בשום צורה", מסביר לאור, "שנינו עושים כביסה ושנינו יוצאים לעבוד". לבסוף החליטו להשאיר את יחסי
התפקידים אבל הכניסו מנעד של "גבריות נשית".
שינפלד רקד בלהקתם של דרור ובן גל בשנים 1997-1992 ומספר על חוויות כמו "לרוץ
עירום על הבמה וליאת מרביצה לנו עם מגבת". בשיחת טלפון לפני כשנה הסכימו בן גל
ודרור מיד לשחזור היצירה, ובתחילת 2011 ירדו שינפלד ולאור למדבר. "ליאת אמרה
שמבחינתה יש שני אלמנטים ביצירה ¬ מתי אנחנו ביחד ומתי אנחנו לבד", מספר לאור,
"וזה בדיוק מה שאנחנו חשבנו".
"דירת שני חדרים" נחשבה לפורצת דרך, אומר שינפלד, "כי בתקופתה היו רק בת שבע, בת דור ולהקת המחול הקיבוצית. הם היו המחול העצמאי הראשון. שניהם למדו בגעתון, וניר בכלל לא אהב מחול. העבודה הזאת מאוד ריגשה אותנו. הם היו הראשונים שהציבו על הבמה אנשים, לא רקדנים. הם לא אמרו 'אנחנו לא נמות לעולם' בנוסח הלהקות הגדולות. הם כוריאוגרפים שלא רצו לעשות 'שופוני' אלא למסור תפישת עולם. זה השפיע מאוד על המחול הישראלי. אני יודע שהזדעזעו מהעבודה הזאת, במדור מחול חשבו שמדובר בחוסר כבוד. לדעתנו מדובר באומץ של אמנים לשבור את המוסכמות".
הגרסה של שינפלד ולאור ל"דירת שני חדרים", שתוצג בפסטיבל בבכורה, היא
קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית-הולנדית.


צפייה תציל ממוות

דניאל צ'צ'יק

פסטיבל תמונע יציג, בנוסף למבחר של הצגות תיאטרון שהועלו או הופקו השנה,
שורה של מופעי מחול. הפסטיבל, שייפתח מחר ויימשך כעשרה ימים, מתוקצב על ידי
עיריית תל אביב ב80- אלף שקלים. מבין עבודות המחול תוצג בבכורה יצירתה של מיכל הרמן, "Plan B"; מופע ש"מבקש להיות מדריך מלא ומעודכן לצופה המתחיל במופעי מחול", כדבר התוכנייה. הרעיון למופע עלה מתוך "הכרה בכך שבכוחה של הצפייה להציל חיים". הרקדניות הן ענבל שחר ומיכל הרמן, המוסיקה מאת ז'ק לוסייר והטקסטים מאת עלית קרייז. בפסטיבל גם יוצג מיטב יצירות המחול מהפסטיבלים אינטימדאנס וא-ז'אנר. ביניהן: "רומיאו ויוליה" מאת יובל גולדשטיין ועומר עוזיאל, "Horma" של אוליביה קורט מסה, "תלויה" מאת גבריאל נויהאוס, "D.R.A.F.T" של דנה רוטנברג ו"כמעט מענטש" מאת מיה יוגל, "מפגש אוטוביוגרפי" מאת ארי טפרברג ואנה ווילד, "ערימת ילידים" של נעמה שנדר, "רפאים גנטיים" מאת רפי ורוי בלבירסקי ו"היטל הר חברון" של לי לוריאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות