שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"בוהו" של תמר בורר מציגה קללה שהוסרה

רות אשל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

במרבית יצירותיה של תמר בורר קשורים הריקודים לכוחות שמעבר ליום-יומי. בורר אינה מעוניינת לגמוא מרחבים חיצוניים אלא למצות ולרכז את הכוח הפנימי לכדי תזוזה זעירה שבכוחה להאיר עולמות אחרים. ביצירותיה יש איזה סוד, איזה קשר מסובך שצריך להתיר, מין קללה שיש להתיר. כך גם ביצירה "בוהו".

על הבמה האינטימית של תיאטרון קליפה, במרחק נגיעה, מפוזרים גושים שחורים שנראים כפחם שחור, אולי שאריות של עולם אחרי אסון, אולי יער קדמוני שנשרף. שם, בין הגזעים השרופים, מתגוררת בעלת האוב, הקוסמת, האשה עם הכוחות המאגיים. עכשיו, כמו מתוך עריסה, היא מתעוררת, מתגלגלת על הרצפה, האור קולט את משטחי הגב החשוף, כל תזוזה של שרירים, של העצמות המזדקרות.

באותה עת יורדת לאטה הרקדנית תמר לם מסולם גבוה. לם, צלמת מחול המתגלה כאן כאישיות בימתית, היא הניגוד של בורר. אם לזו שיער שחור פזור, עיניים יוקדות, ופיסת בד שחורה עתיקה מכסה חלקים מגופה, הרי לם היא גבוהה, שיערה אדמוני, עיניה ירוקות, וכל כולה מכוסה: היא לבושה בחולצה לבנה ארוכת שרוולים מבד רך ובמכנסיים כהים ארוכים הדוקים, ורק עור פניה הלבן נותר גלוי.

"בוהו". אקספרסיביות ואיפוק צילום: ג'ובוי

התנועה של לם קפואה. כסהרורית חנוטה היא מתקדמת לאט, כמו נדחפת על ידי רוחות חיצוניות אל משטח מלבני שעל הבמה. כשהיא מגיעה אליו הופך המשטח לבריכת מים בתוך אזור עשיר בצמחייה ירוקה. אולי זה זיכרון של העולם שלפני האסון, אולי זיכרון עולמה הפנימי שהיה רך וזורם וצלול כמים.

מכאן ועד סוף היצירה מנסה בורר להסיר את הקללה. בורר היא האקטיבית, היוזמת, זו שדוחפת את גושי הפחם, ואצבעותיה הגמישות, העכבישיות, טוות-אומרות לחשים. התנועה שלה קרובה לגוף, מרוכזת. כל המופע מתנהל בקצב האטי של בוטו, גדוש במתח הפנימי האקספרסיבי והמאופק.

לם היא המדיום, היא זו שמגיבה, שמחכה שהאנרגיה של הקוסמת תזין אותה מרחוק. כשבורר נוברת בשבבי פחם בתוך גזע שחור, הטורסו של לם נרעד; כשבורר מרימה את הגזע שנראה כטוטם, כל גופה של לם נדרך, וכשבורר מקיפה את רגליה של לם בשבבים, גופה של לם רוטט כולו.

גם גופה של בורר רוטט, קליפת הגוף כאילו עומדת להיקרע בלחץ האנרגיה הפנימית, כמנוע המגיע לשיא עוצמתו, ומסת אנרגיה אחרונה נשלחת ללם. והנס כמו קורה. לם מתקדמת בצעדים רחבים במסלולים מעוגלים, זרועותיה הארוכות נעות ברכות כטוות חוטים סמויים. היופי טמון בקשר האנרגטי הסמוי שבין השתיים.

לקראת סוף המופע קצות אצבעותיה של בורר נוגעות לראשונה בגוף החי של לם. מעין גילוי של תחושה לא מוכרת המלווה בפליאה. בורר לוחשת לאוזנה של לם, כמגלה צפנים. הן יושבות גב אל גב, מחפשות את המגע, קשובות לו. מאושרות. זו הפעם הראשונה זה שנים שבורר הבימתית נראית מאושרת, צוחקת, מחייכת.

משנשלם התהליך מתיישבות שתיהן מול ה"מראה" המלבנית שעל הרצפה, כמו ממתינות לאישור. אישור שהקללה הוסרה, שהקשר נפרם. מתוך המראה נגלות שושנים אדומות. האור עולה, מאיר את הבמה החשוכה, והשושנים מתחילות לנוע.

"בוהו" היא עבודה מעודנת, אסתטית ויפהפייה, המגלה עוד טפח מעולמה הפנימי של בורר. הסיפור אמנם חוזר על עצמו בחלק גדול מעבודותיה, אבל האמצעים והדרכים לספרו משתנים.

"בוהו" (BOHU) מאת תמר בורר ותמר לם ובביצוען; מוסיקה: אורי פרוסט, תיאטרון קליפה. 19.10

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ