שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שיר חכם
שיר חכם

מרכז סוזן דלל הוא הפנתיאון, ‘בת שבע’ היא הכותל המערבי וירושלים היא פשוט דוסלנד”, מכריז רונן יצחקי, מקים להקת המחול היהודית־עכשווית “אנסמבל כע”ת”. דניאלה בלוך, מקימת להקת המחול לנשים דתיות “נהרה”, אומרת אף היא כי “הריקוד הוא דת. אני מאמינה גדולה בטכניקה ובמשמעת”.

לא לחינם מתייחסים השניים לעולם המחול במונחים דתיים. יצחקי, החילוני, ובלוך, הדתייה, הקימו להקות מחול המנסות לחבר בין שני סגנונות החיים. את אנסמבל “כע”ת” הקים יצחקי, כוריאוגרף ומורה למחול, בשיתוף המחזור הראשון של “כל עצמותי תאמרנה”, בית הספר הירושלמי למחול שגם אותו הוא הקים ומנהל. “נהרה” של בלוך הוקמה השנה. שתיהן מורכבות מרקדנים דתיים בלבד ומופיעות בפני קהל מעורב.
יש עוד להקות דומות בסביבה, כמו “נגה”, הפועלת במכללת אורות באלקנה, ועוד מיני מקומות שמלמדים מחול לנשים חרדיות, אבל כל אלה, בניגוד ל”נהרה” ו”כע”ת”, לא מבקשים להתערות לגמרי בעולם המחול העכשווי. להקת “נגה”, למשל, לא מופיעה בפני גברים.

“נהרה” ו”כע”ת” רוצות להתיך את עולם היהדות עם המחול. בסך הכל, גם המחול וגם הדת נשענים על מסורת, משמעת ועמידה בציוויים. מצד שני, הקונפליקטים צפים מיד - הקהילה החרדית תיטען לביטול תורה, קהילת המחול אולי תטען לחוסר מקצועיות. לעתים גם מתעורר קונפליקט עם האמונה באלוהים, כפי שמדווחים כמה מהרקדנים.

התקשורת מצדה חוגגת. סרט טלוויזיה ‏(“לא תרקוד”, שהוקרן בערוץ 2‏) וכתבה ב”ניו יורק טיימס” כבר נעשו על אנסמבל “כע”ת”. ג’ניס רוס הכתירה את הלהקה ב”טיימס” כ”מבשרת שלום בין המגזר הדתי לחילוני בארץ ישראל”, ויצחקי מספר על הסרט שנעשה כי “אם הבמאים היו יכולים לצלם מישהו זורק עלינו אבנים - מבחינתם זה היה מצוין”. גם רוב הכתבות האחרות בעיתונות מתייחסות ללהקה מתוך ההקשר היהודי־דתי שלה.

שתי הלהקות יופיעו בפסטיבל “בין שמים לארץ” למחול יהודי עכשווי, שיצחקי הוא אחד ממקימיו, הפסטיבל יתחיל ב–30 בחודש במרכז ז’ראר בכר בירושלים ויימשך שלושה ימים. ערב אחד יוקדש כולו להופעה של גברים בלבד.

בלוך מספרת שהיא דואגת לצניעות של ארבע רקדניותיה ומבלה שעות בעבודה ובמחשבה על תלבושות, ואילו יצחקי עשיר בסיפורים על בעיות במציאת אוכל כשר וביטולי הופעות. לאחרונה בוטלה הופעה בפסטיבל “No Ballet” בגרמניה, כיוון שנקבעה לשבת.
ההבדל בין הלהקות טמון במידה רבה בערים שמהן הן מגיעות - “כע”ת” ממוקמת בירושלים ומורכבת ברובה מרבנים ומאנשי חינוך בשנות ה–30 לחייהם, ו”נהרה” ממוקמת בתל אביב ומורכבת מנשים דתיות שהתחנכו על המחול הקלאסי והן בשנות ה–20 לחייהן. זו הוקמה על טהרת חזון הרב קוק, מייסד הציונות הדתית, וזו על טהרת הטכניקה הקלאסית. זו מבקשת להגשים יהדות דרך מחול, זו מחול דרך יהדות.

מה גורם לגברים דתיים, בוגרי ישיבה, רבנים, הורים לילדים, שמתפרנסים מהוראה, מסחר וחינוך - לקום בבוקר ולרצות לרקוד? רובם טוענים כי מדובר בדחף לעבוד את השם דרך הגוף. הנשים, לעומתם, חונכו מגיל צעיר על ברכי הטכניקה הקלאסית. התוצאה היא להקה גברית שיהדותה פראית, ולהקה נשית שיהדותה חסודה.

שני המייסדים תמימי דעים כי הלהקות מאפשרות להרחיב הן את היהדות והן את המחול. בעבור יצחקי ורקדניו ‏(הם קוראים לו “אבא”‏) מדובר במימוש החזון של הרב קוק, שבדרשותיו משיח על הגוף המזדקף של היהודי בעלותו לארץ מן הגלות. בעבור בלוך, זוהי בעיקר אופציה לנשים דתיות להצטיין באמנותן.

אנסמבל "כע"ת" בחזרותצילום: דניאל צ'צ'יק

בלוך, בת 35, ממוצא אמריקאי, גדלה בהתנחלות שערי תקווה בשומרון. אביה היה אמרגן זמרי אופרה ‏(“עד היום כשאני הולכת למטרופוליטן אני אומרת שאני הבת של יואל”‏), ואמה אשת פרסום. חייה הבוגרים היו בסימן מאבק בלתי פוסק עם עולם המחול בגלל יהדותה. בהופעה בארצות הברית ב–2003 בראש השנה אף הטיסה חבר שיתקע בעבורה בשופר ויכין לה ארוחת חג כשרה.

להקת רקדניות דתיות שמופיעה בפני גברים היא סקנדל לחלק מהציבור הדתי ‏(“אני מוכנה למלחמה”, לדברי בלוך‏), אבל דווקא הגברים, ובמיוחד ביצירה “כביש מספר אחת”, יצירת הביכורים שלהם, מאפשרים לחולצותיהם להתרומם ולגופם להתמסר לנענוע קדימה ואחורה של האגן, במה שיכול להיראות כאקט ארוטי.

מנגד, רקדניות “נהרה” נעות בצורה קלאסית ומסוגננת. ביצירת הבכורה שלהן “הוט מי אפעאדאר”, מאת תמי יצחקי ‏(בת זוגו של יצחקי‏), שתעלה בפסטיבל, הן מפרקות מחוות נשיות כמו איסוף השיער של האשה. נראה ששתי הלהקות משקפות את המיניות של העולם הדתי - הגבר כבעל התשוקה והאשה כעוסקת בפרקטיקות חומריות.

יצחקי ובלוך מעידים על הקריעה בין המחויבות לאמנות ולחוקים ההלכתיים. עם זאת, להשקפתם, עצם ההפרדה היא מה שיש לקרוא עליו תיגר. שניהם חושבים שהמימוש הסופי של עולם הדת הוא דווקא באמנות.

הם מעידים שהם קשורים באופן רחב להתעוררות שקורית עתה בעולם הדתי. “פתיחת החלונות והדלתות של בתי המדרש לרוחות שבחוץ”, מגדיר זאת יצחקי. הם מספרים שעיני כל הרקדנים נשואות לתל אביב. “המשיח יגיע מתל אביב”, אומרת בלוך, ומסבירה שפריחת האמנות בעיר היא שהחלה לפתוח את הצוהרים הסגורים של הדת, ובה בעת למשוך אליה אלפי תושבים דתיים.


איזו תפישת עולם יכולה להכיל אתכם?

"נהרה" בחזרותצילום: דניאל צ'צ'יק

“זו של הציונות הדתית”, אומר יצחקי, “אבל היה להם באג באמצע המאה שעברה. הם החרימו את הרב קוק. אנחנו לא מדברים על גוף כהסמלה, לא מצנזרים, קוטעים ומסלקים, אלא מדברים על גוף כעל ממש, כעל ליטרת בשר”.

“כע”ת” מנסים לגאול את עם ישראל?

“כע”ת מנסים לחיות כגברים יהודים עם חיבור לגוף. ביהדות ההלכתית הגוף הוא נטל - הוא המשאית של הראש או הסטנד של המיקרופון. אם היהודי הגליציאני היה יכול להיפטר מהגוף, הוא היה עושה זאת בשמחה. אבל הרב קוק אומר שברגע שיש חיבור בין האגן לראש דרך עמוד השדרה - אז היהודי באמת תלוי בין שמים לארץ”.

אז היהודי עושה גאגא.

“נכון לגמרי. אין לי ספק שאילו היה אפשר להכניס את הרב קוק לשיעור גאגא - הוא היה עף על זה. עד היום לא היה אפשרי לגברים שומרי הלכה להשתתף בשיעור מחול כי לא היו שיעורים לגברים בלבד. עכשיו יש את כע”ת”.

“בתחילה היה להם קשה”, מספר יצחקי על הגברים בלהקה שלו, “למשל, לצאת לדייט ולהגיד ‘אני יהודי שמתעסק במחול’. גבר דתי רקד רק בחתונות או ביער. לא היתה לו מסגרת שיכלה להכיל אותו”.

יצחקי פגש לראשונה במחול גברי־דתי בפסטיבל עכו בתחילת שנות ה–2000. “נכנסתי לסטודיו והיתה לי רתיעה ראשונית מהם. הייתי בשנות ה–20 לחיי, ודתיים היו אז בשבילי עניין פוליטי. הם רקדו עם גטקעס, לא היה להם מושג מה זה מחול. אבל אז התחלתי להרגיש 150 אלף ואט משתוללים בחדר. זה הגיע מהרפרטואר התנועתי של התפילה, שיש בו הרבה חופש באגן. זה בעל קונוטציות ארוטיות ברורות. מיד הורדתי מגננות. התחלתי לעבוד אתם כי הייתי צריך להתפרנס”.

האם זו עדיין רק פרנסה בעבורך?

“אני לומד מהם את עבודת השם. בפנימיותי אני אדם דתי. אנחנו מיישמים את התורה של הרב קוק בארץ ישראל, ובעבורם, בתור רבנים ומחנכים, יש כבוד מיידי לכל אדם עם גוף ידע. הרב קוק זרק לפח את ההבדל בין הגוף לרוח, ואנסמבל כע”ת עושה אוניברסליזציה של הגוף”.

אבל האנסמבל לא היה יכול להתקיים במקום אחר מחוץ לישראל.

“נכון. אבל גם התורה היא לא אוניברסלית - היא מכתב שממוען לארץ ישראל”.

להיות סקסיים

פסטיבל “בין שמים לארץ”, שזו לו הפעם השלישית, מתוקצב בכ–60 אלף שקלים מעיריית ירושלים. בית הספר ממומן משכר לימוד ומתמיכה של תרבות לקהילה בסך של 25 אלף שקלים, ומעניק קרדיט של 14 שעות סמסטריאליות. האנסמבל מתנהל במודל כלכלי שיתופי שבו חברי הלהקה מחליטים האם להשקיע את רווחי ההופעות במשכורות או בהפקות. בעקבות פנייתם התקדימית לציבור הדתי, יצחקי מספר שהגדילו את קהל צופי המחול העכשווי באלף איש, כחמישית מהקהל בישראל.

אבל לא הכל נינוח באנסמבל “כע”ת”. קיים ויכוח בין יצחקי לרקדניו לגבי מידת האמביציה שלהם להיכנס לבון טון של המחול. הם, מצדם, מסופקים מעבודותיהם בקהילה ובעולמם האורייני, וברורה להם ההיררכיה בין התורה לריקוד ‏(“אני דואג שיהיה לי בכל יום כמה רגעים בסטודיו שבהם אדבר עם אלוהים”, אומר הרקדן הרב חנניה שוורץ‏). יצחקי, מצדו, מסביר ש”מאוד חשוב לי הדיאלוג עם המחול העכשווי. הייתי רוצה שנהפוך להיות סקסיים כמו כל להקת מחול אחרת”. השנה, בפעם הראשונה, הוא מתכוון להגיש בקשה לתמיכה ממינהל התרבות.

סיבה נוספת לחוסר הסינכרון היא שרוב הרקדנים מדווחים על נוכחות נוספת בסטודיו מלבד זו של הקהל או הכוריאוגרף - אלוהים. הרב יהודה מילר מסביר כי “יש נמען נוסף לריקוד שלי, אלוהים. זה נמען מאוד ביקורתי”. הרב חנניה שוורץ מסביר כי “יש בפעילות שלנו מן השעשוע. אני עובד עכשיו עם אנשים שבאו ממחול קלאסי ‏(הכוריאוגרף אלעד שכטר יוצר עתה ללהקה - ש”ח‏) ושומע על עולם עם מתח ואמביציות, על הלהקה הקיבוצית, על פרימות בלרינות ועל אודישנים. אנחנו מאוד משועשעים מזה. אין כאן את השיח התחרותי הזה”.

איזה מקום יש לתורה בסטודיו?

מילר: “בתחילה השעיתי אותה ולמדתי רק תנועה. ביצירה של אביב איבגי ‘ועד הבית’, שאותה עשינו בשנה שעברה, היא החלה להתקרב יותר לגוף”.

אייל עוגן: “יש את הזמנים שבהם אני עובד את השם, ויש את הסטודיו. לא אגיד שאלוהים לא פה, אלא שאני פה כמו כל רקדן חילוני”. שוורץ מיד מתנגד, “אתה שונה מאוד מכל רקדן חילוני”. עוגן יורה בחזרה, “אני לא צריך שתהיה פה דיקטטורה רעיונית - אני לא שואל בכל מקום האם יכולה להיכנס לפה עבודת האל”. מילר מסכם את השיחה, “זאת טראומה שנקראת ביטול תורה”.

האם אתם מאוימים ממנה? הבמה הרי מדמה סיטואציה של התקבצות ציבורית, כמו בתפילה.

“בכל ספרי התנ”ך מסופר על במות בכל בית”, אומר שוורץ, “בתקופה מסוימת ניסו לרכז אותן בבית המקדש, אבל הרצון של היהודי לעבוד את השם בביתו היה חזק מדי. רק התורה החליפה את הבמות. אני מרגיש שאנסמבל ‘כע”ת’ חוזרים לבמות”.

מה לגבי העניינים הפוליטיים המתלווים לכך?

הרב יהודה מילר: “אני מאוד אשמח שהשיח הזה לא יתקיים. לדוגמה, אני מתנחל. אבל אני גר בעצם בהרי יהודה, ואין לי שום בעיה עם ערבי. אתם מסתכלים עלי מבחוץ ואומרים, ‘יהודה מילר אומר אמירה פוליטית - הוא מתנחל’. אבל זו לא האמירה שאני אומר, זה מה שאתם שומעים. אותו דבר בסטודיו. האמירה הפוליטית היא לא הסיפור שלי, אתם רוצים לומר ‘יהודה מילר אומר אמירה פוליטית - הוא יהודי דתי שעושה אמנות’. בסדר, תפרשו”.

שוורץ מסכם, “החלום של רונן הוא להיפגש עם הרב טאו, להסביר לו מהי תפישת הגוף של הרב קוק ולהזמין אותו להופעה. אבל לי אין דגל מאחורי. אני לא רוצה ליצור רפורמה בעולם הדתי, לא אומר שהם חשוכים, שיפסיקו לפחד מביטול תורה ושיתחילו לנענע את האגן ברחובות”.

בלי עירום

בעבור בלוך האמירה הפוליטית הרבה יותר אקוטית, כיוון שהיא מבקשת לפתוח מובלעת של מחול מקצועי נשי בלבו של עולם גברי. “’רקדנית דתייה’ לא מסתדר לאנשים כבר ברמה של השפה”, היא קובלת. “גם הרקדניות שלי לא אוהבות את המונח הזה, הן רוצות רקדנית נקודה, ואשה דתייה נקודה”.

בלוך עבדה באתרים המוכרים של המחול הישראלי. היא רקדה בלהקת בת דור מ–1997 עד 2002, ולאחר מכן בלהקה הניו־יורקית “נאי ני צ’ן”. היא חזרה לארץ כדי לעבוד עם הכוריאוגרפים עידו תדמור וסאלי אן פרידלנד, ומספרת ששם מצאה מעט נחת אחרי המאבקים שניהלה עד אז. כעת היא מנסה להשיג מימון דרך קשרים בארצות הברית ‏(משפחתה במקור מריברדייל, ניו יורק‏), ומספרת שיום אחד כנראה תצטרך לפתוח עמותה, כי “אפילו עמותת הכוריאוגרפים לא יכולה להכיל את האג’נדה שלי”.

היא מוסיפה ואומרת כי “זה כמעט בלתי אפשרי לרקדן דתי להתקיים היום בעולם המחול. הקמתי את ‘נהרה’ כדי לתת לזה פתרון, בלי להתפשר על הפן המקצועי. רקדנית דתייה צעירה שרוצה לפתח קריירה בתחום לא יכולה, וזה לא צריך להיות כך. מלבד זאת, כקהל אני הולכת להופעה ורואה עירום, אבל כאדם דתי אני מתכווצת”.

את ממלאת חסך בעולם הדתי ברקדנים ובקהל. היכן זה ממקם אותך ביחס לעולם המחול העכשווי?

“הרעיון הוא להביא את העולם היהודי לשני הקהלים, ולבצע על הבמה מחוות שאדם דתי יוכל להזדהות אתן”.

כשאת מדברת על הלהקה את מסתבכת כל הזמן בהגדרות, כמו יצחקי. זה לא מעייף?
“זו המציאות. הרעיון הוא להיות גשר. המטרה המיידית היא אכן ציבור דתי, כי שם יש חור במחול. הציבור החילוני מקבל ערך מוסף שרקדניות אחרות בתחום לא יכולות לתת. זה גשר דו־כיווני”.

היא מבקשת לעמוד על שוני נוסף בין הלהקות. “הבנים של רונן הם תלמידי חכמים”, היא מסכמת. “הרקדניות שלי לא - הגישה שלהן כנשים מראש לא פתוחה לטקסט. הן רוקדות עם המון נשמה. אנחנו לא חוקרות תנועה, אלא מנסות להגיע לרף הטכני הגבוה ביותר שיש”.

כמה רקדניות דתיות יש בעולם?

“שש. בגרמניה, בניו יורק סיטי בלט וארבע הרקדניות שלי”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ