טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוקדים כל הדרך אל הבנק

תהליך המקרב את הקהל הרחב אל שדה המחול או רפרטואר ממוסחר מדי של גופי תרבות ציבוריים? השאלה מתחדשת עם הגעתן לארץ של להקות “הנערים הרעים של המחול”, “ספיריט אוף דה דאנס” ו”לורד אוף דה דאנס”

תגובות

התהייה מדוע מופעי מחול עכשווי עולמיים מהשורה הראשונה נעדרים מהבמות בישראל, בעוד מופעים מסחריים מגיעים ללא הפסקה, חוזרת ועולה בעשור האחרון, ותימשך גם בקרוב: מהשבוע עד אמצע ינואר יועלו כאן שלושה מופעים פופולריים: “הנערים הרעים של המחול”, להקה אמריקאית מסחרית, תעלה את המופע “רוק דה בלט” עד 8 בחודש ‏(בין השאר כחלק מסדרת “מחול במשכן” של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב‏); “ספיריט אוף דה דאנס”, להקת פולקלור אירי מסחרית מאנגליה שתופיע בסוף השנה ברחבי הארץ; ו”לורד אוף דה דאנס”, גם היא להקת פולקלור אירי מסחרית בניהול הכוריאוגרף מייקל פלאטלי, שתופיע ב–19 בינואר בהיכל נוקיה. מדוע מנהלי מוסדות ציבור ואמרגנים מציגים אותם? מה הכוריאוגרפים וקובעי טעם במחול חושבים עליהם?

אדריאן קנטרנה, כוריאוגרפית “הנערים הרעים של המחול” ‏(בעלה ראסטה תומס מופקד על הצד האדמיניסטרטיבי‏), מסבירה בשיחת טלפון מארצות הברית כי היא רואה בבידוריות של להקתה ערך, כי “הקהל האמריקאי הפסיק ללכת לתיאטרון. ‘הנערים הרעים של המחול’ מקרבים מחדש לבלט את הקהל האמריקאי שחושב שמחול זה מה שיש בטלוויזיה. אנחנו מנסים לפנות אליהם דרך עולם שהם מכירים - הפופ”.

מחול

מדוע אתם עושים זאת דרך פופ?

“כי זה נוח. אנשים לא אוהבים להרגיש מנוכרים, הם רוצים לחוות משהו חדש אבל לא משוגע. זמרי הפופ שבחרתי להשמיע על הבמה - ‘קולדפליי’, ‘יו–2’, לני קרביץ, מייקל ג’קסון ו’קווין’ - מצליחים בכל העולם והמוסיקה שלהם אוניברסלית. הבלט גם היה כזה בעבר, אבל כבר אינו בארצות הברית. ריקוד באמריקה פופולרי כי הוא בטלוויזיה”.

האם יש ביקורת נגדכם?

“בוודאי. מבקרים את הכוריאוגרפיה, את המוסיקה או את העובדה שאנחנו מסחריים, אבל כל דבר חדש שמתפרסם זוכה מיד לביקורת. עשיתי ניסוי באחת ההופעות והחלפתי שיר של מייקל ג’קסון במוצרט. לקהל היה יותר קל לשמוע מוסיקה קלאסית כי הוא רגיל אליו”.

דייוויד קינג, שהקים ב–1997 באנגליה את “ספיריט אוף דה דאנס”, שנה אחרי ש”לורד אוף דה דאנס” הוקמה באירלנד, הוא מפיק־על בריטי שבבעלותו תיאטראות ברחבי העולם וסניפים של “ספיריט אוף דה דאנס” באמריקה. בשיחת טלפון מאנגליה מסבירה סוזנה טלברט, מנהלת וכוריאוגרפית בלהקתו, כי “דייוויד מראש לא מגדיר את להקותיו כמחול אמנותי, אלא כמסחריות לכל דבר. אם יש ביקורת אז אומרים שהמופע רועש או קולני, אבל לא על כך שזו אמנות גבוהה או לא. אנחנו מראש לא מכוונים לשם”.

קינג אמר בעבר כי הוא “נחוש להפוך את חוויית הצפייה ב’ספיריט אוף דה דאנס’ לשמחה ומרגשת מבחינה בידורית. אני רוצה שהקהל יחייך. הסגנונות השונים של המחול - ג’ז, פלמנקו, סלסה, סטפס, פאנק אורבני, קאן קאן ופולקלור סקוטי - מתאחדים לסיפור אהבה שבו הרוח הגדולה של הריקוד לוקחת אותנו לחיפוש אחר שלום עולמי ואהבת אמת”.

דודי ברקוביץ’, מנהל משרד הכרטיסים “הדרן”, יזם בשיתוף יואל פאר, מנהל חברת “בימות”, את הבאת “הנערים הרעים של המחול” ו”ספיריט אוף דה דאנס”, ויזם לבדו את הבאת “לורד אוף דה דאנס”. הוא מספר כי הכיר את קינג בוועידת עסקים בלונדון לפני 15 שנה. “הוא יהודי ציוני, וגם אני. התחברנו על בסיס הציונות שלנו. הוא חוגג את כל חגי ישראל ואת ערבי השבת. אני מתרגש להיות בגולה ולראות יהודים כאלה”.

יש לך היכרות עם עולם המחול?

“לא. רק עם עולם העסקים. אני מביא מופעים לקהל הרחב. אני לא כמו המשכן לאמנויות הבמה. אם אני רואה מופע שימכור כרטיסים ויעשה כסף - אביא אותו”.

פאר, לעומתו, רואה בעבודתו סוג של שליחות. הוא מסכים כי האחריות התרבותית שייכת למנהל הגוף הציבורי, אבל אומר כי “השנה הבאנו את ‘טזוקה’, למשל, שהוא מופע לציבור אחר לגמרי ובתחילת ינואר נביא את הכוריאוגרפית דבורה קולקר שעשתה גם הפקות ל’סירק דה סוליי’. אנחנו משתדלים להביא מופעים לקהל מגוון. היכולת שלי להביא מופעים מושפעת מאינטרסים כלכליים ומסחריים, אבל אם המוסד התרבותי היה נותן לי תקציב הייתי מביא מופעים שלא בהכרח יבטיחו הכנסה, אלא דברים יותר חדשים ומאתגרים”.

זה לא תפקידו של המוסד התרבותי הציבורי, ליזום הבאת דברים מעניינים?

“אם לא יהיו אמרגנים פרטיים בארץ יגיעו ארבעה מופעים מחו”ל בשנה. המוסד לא יכול להביא מופעים ברמה טובה כל הזמן ולכן יש שיתופי פעולה. אנחנו מביאים תרבות שיכול להיות שלפעמים פופולרית, אבל כל מופע שהבאתי מילא אולמות והועלה בכל העולם”.
האם זה לא מערב אינטרסים מסחריים־פרטיים בתהליך הבחירה?

“מה הבעיה עם גם וגם? אנחנו יוצרים קהלים. הם תומכים במופעים שאנחנו הבאנו ואנחנו, מצדנו, מחויבים להביא את אותם סגנונות”.

מבקרת המחול אורה ברפמן חושבת כי “תופעות כאלה ממש דוחות. ‘הנערים הרעים של המחול’ לא היו צריכים להיכנס לצלחת של מנויי המשכן לאמנויות הבמה. אם מישהו פרטי מביא להקה כזאת שימכור ויתפרנס. אבל כשמוסד ציבורי מציג אותם כחלק מסדרת המחול שלו זה מקלקל את הרפרטואר שלו”.

אולי מוסדות ציבוריים צריכים להפסיק לשתף פעולה עם אמרגנים פרטיים?

“תמיד היה שיתוף פעולה, והיו גם אמרגנים די חדשניים. פנחס פוסטל ודינה אלדור פתחו בשנות ה–90 לאנשים את העיניים עם ‘סנקאי ג’וקו’, פינה באוש ואלן פלטל. אז היה שיתוף פעולה מבורך שקשור בכך שהיתה תחושה של תקווה שהפריחה את התרבות”.
כלומר, הציבור הישראלי צריך לחכות לאמרגן פורץ דרך?

“בשביל זה יש ועדות שיפוט, יועצים ומנכ”לים למוסדות התרבות. במשכן כנראה מתייעצים עם אנשים שחושבים כמו האמרגנים, כי עובדה שהתוצאות שמגיעות העונה לא מעניינות בעליל. זה סיכון שמנכ”לית המשכן לאמנויות הבמה לוקחת על עצמה, ואולי היא לא רוצה לבזבז זמן על בדיקה. אם הם לא טורחים לעשות את הבדיקות הראויות - אין להם מה לתהות על ביקורות”.

מה ההשפעה של מופעים כאלה על הקהל?

“אף אחד עוד לא ניזוק מלראות את ‘ספיריט אוף דה דאנס’. זה פשוט סר טעם. גם אין שום קשר בין הקהל של הדבר הזה לקהל של מחול עכשווי. הכשל קורה בשלב הבחירה. או שיש שם מישהו שאין לו כלים לבחור, ואז צריך לדעת לזמן לו כלים מבחוץ, או שאין לו עניין. יכול להיות שמנהלי המשכן חושבים ש’הנערים הרעים של המחול’ מעלים מופע מצוין”.

מבקרת המחול גבי אלדור מציגה עמדה מתונה יותר. היא סבורה שהמופעים הללו שייכים לעולם של בידור פופולרי ולגיטימי ו”קשה להתווכח עם הצורך של מוסדות תרבות ואמרגנים להתפרנס”.

אלא שבית האופרה ממומן על ידי כספי ציבור.

“אולי זה לא נורא שהציבור יראה דברים שהוא לא צריך להתאמץ לאהוב. אולי הוא משלם את מסיו בדיוק על המופעים שהוא רוצה לראות”.

המתאם האמנותי של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, מיכאל אייזנשטדט, מסביר כי “כאשר כספי ציבור יממנו באופן מלא סדרות שלמות של אופרה, תיאטרון ומחול, כמו בגרמניה, בשווייץ או באוסטריה, אז לא אעבוד עם אמרגנים. התקציב הציבורי של האופרה הוא 30% והשאר מתרומות והכנסות עצמיות”.

מדוע אתם מעלים את “רוק דה בלט”?

“המופע הזה שונה מכל מופע אחר שעולה בסדרה, כי הוא פונה לקהל צעיר, לאו דווקא של מחול מודרני, שרוצה גוד טיים בתיאטרון. אני לא חושב שמופע אחד כזה בסדרה שיש בה להקות בלט חשובות מכל העולם כמו בוריס אייפמן, זה נורא”.

אם היה לך תקציב גדול יותר את מי היית מביא לארץ?

“את ‘לה סקאלה’, ‘רויאל בלט’ ו’בלט האופרה של פאריס’, ומתחום המחול המודרני את כל אחת מהלהקות פורצות הדרך בעולם כיום - מתיו בורן, למשל, שהעלה פה לפני כמה שנים את ‘אגם הברבורים’ לגברים והיה הצלחה מרהיבה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות