שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לאן מתעופף הכוריאוגרף איציק גלילי

שיר חכם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שיר חכם

אלה ימים טובים ללהקת הבלט הישראלי. הכוריאוגרף איציק גלילי, החי בהולנד, בא לפני כמה שבועות לתל אביב כדי להעמיד ערב מלא ובו ארבע מיצירותיו, שלוש בבכורה ישראלית. היצירה העיקרית בערב היא "והארץ תישא פריה", שנוצרה לבלט הלאומי האנגלי. כן יועלו שני דואטים - "מונו ליסה" ו"סלאש", שנוצר לפסטיבל המחול ההולנדי. "היקריזטו", שנוצרה לבלט שטוטגרט, הועלתה בפסטיבל האביב בראשון לציון בשנה שעברה.

בלהקת הבלט הישראלי ניכרה התרגשות לקראת העלאת הערב. רקדן בלהקה מספר על "עלייה מדהימה במוטיבציה לעבוד". רקדנית אחרת אומרת כי "'היקריזטו' היא נקודת השיא בקריירה שלי, הרגע שבו נפתחתי לבלט ניאו־קלאסי, שבו הצורות נשברות אבל גם זה יפה". אחרת מספרת כי "מזמן לא עבדנו בשיתוף פעולה כל כך הדוק. אנו מרגישים שהיצירות שלו מותאמות לגיל ולזמן שלנו, שיש לנו חופש הבעה מולו". התוכנית תועלה היום במשכן לאמנויות הבמה בת"א.

גלילי, יליד 1961, הוא כוריאוגרף של ניגודים. אירופי אבל ישראלי, עכשווי אבל קלאסי, תיאטרלי אבל פורמליסטי. יש האומרים שיצירותיו ממשיכות את הקו של ירי קיליאן וביל פורסיית, ברוני הבלט העכשווי של אירופה, ויש הקוראים לו "נהרין להמונים". אף שהוא חי באירופה יותר מ–20 שנה, ההולנדים מדברים על הטמפרמנט הישראלי שלו. להקתו לא שווקה מעולם כלהקה אירופית ובתחילת דרכו עבד לדבריו עם "בוחטות של ישראלים שהגיעו להולנד בגלל מלחמת המפרץ".

להקת הבלט הישראליצילום: דניאל צ'צ'יק

הכל התחיל בלהקת בת שבע. לפני מינויו של אוהד נהרין למנהל אמנותי של הלהקה ב–1990 היא היתה כור היתוך לאינספור יוצרים ורקדנים. אחד מהם היה גלילי ולצדו גם הרקדנים טליה פז ועידו תדמור. עם תדמור יצר את הדואט "דו־עת" ב–1990 שהצליח מאוד. באותה שנה זכה גם בתחרות "גוונים במחול" עם הדואט "קרטון".

גלילי היה הקופץ הראשון על הכיסא ביצירה של נהרין "קיר", שבה הקטע המפורסם "אחד מי יודע" ‏("אני המצאתי את המוּב הזה"‏) ובגללה גם לא נסע לתחרות כוריאוגרפיה בפסטיבל בניולה בפאריס באותה שנה. הוא היה מחויב חוזית ללהקת בת שבע, ואמר על כך אז כי "השיקול שלי היה לטווח ארוך, ובין הבניולה לנהרין העדפתי את נהרין".

זמן קצר אחרי שעבר להולנד הוא נחל בה הצלחה. ב–1992 קיבל את פרס הקהל בתחרות בינלאומית בכרוניגן על היצירה "אפקט הפרפר", והוזמן ליצור ללהקות גדולות כמו "2 NDT" והבלט הלאומי של הולנד, ואף לפסטיבל אוניברסיטאות בניו יורק.
שנות התבגרותו, שעליהן הוא ממעט לדבר, עברו במשפחות אומנות ובמוסדות, לאחר שאמו אושפזה כשהיה בן חמש בבית חולים לחולי נפש. בכתבה ב"דבר השבוע" מ–1987 הוא תואר כ"נסיך. עור לבן מתוח על שלד" ו"חיה נרדפת". שבריריות וחוסר אונים עולים מתיאורי ילדותו, בד בבד עם שאפתנות גדולה ויכולת תקשורתית משוכללת שאפשר לזהותה גם היום. בילדותו חלם לחזור לבית הוריו ברחוב קרן היסוד בתל אביב. שאיפות האיחוד עם אמו ואביו התפוגגו.

באמצע שנות ה–80, לאחר שירות צבאי בצנחנים שנגמר בטרם עת עקב פציעה, השתתף בחוג ריקודי עם בתל אביב. שם נאמר לו ללכת ל"בת שבע 2". נירה פז, סולנית לשעבר במטרופוליטן בלט בניו יורק ומנהלת הלהקה, זיהתה את כישרונו. בזמן שרקד בלהקה עבד כמספר כלבים. הוא ביקש לעלות ל"בת שבע 1". המנהל אז, דוד דביר, השיב כי אין מקום פנוי, והוא החליט להיבחן לבת דור. את ז'נט אורדמן, המנהלת האמנותית של הלהקה, הכיר עוד קודם, כשסיפר את אחד מהפודלים שלה ברמת השרון.

הוא רקד בבת דור כשנתיים ובתחילת 1987 התקבל לבת שבע 1. שם התחיל לבצע יצירות של נהרין כגון "טאבולה ראסה", ויצירות של סיקי קול וניר בן גל. ב–1990 יצר כחלק מערב בכורות חורף את הדואט "דו־עת" עם עידו תדמור. גלילי יצר לבת שבע כ–25 עבודות. באותו זמן אמר כי "פתאום אני לא סתם איציק, פתאום כוריאוגרפים מתייחסים אל הדעות שלי".

ליישר קו

איציק גליליצילום: דניאל צ'צ'יק

ב–2011 הזמין אותו תדמור, שהיה המנהל האמנותי של פסטיבל האביב בראשון לציון, לעבוד עם להקת הבלט הישראלי. תדמור מספר כי "אני ואיציק חברים טובים, וכבר הרבה שנים אני חושב שצריך להביא לבלט הישראלי כוריאוגרפים אורחים, כדי ליישר קו עם בלטים בכל העולם. בהסכמתה של ברטה ימפולסקי, הביקור התברר כהצלחה מדהימה".

גלילי, שיצר במשך השנים יותר מ–100 עבודות, הקים את להקת "גלילי דאנס" בכרונינגן ב–1997 ועזב אותה ב–2008 כי רצה "לעשות דברים בסדר גודל גדול יותר". הוא קיבל הצעה מהכוריאוגרפית ההולנדית כריסטינה דה שאטל לפתוח להקה באמסטרדם שנקראה "Dansegroup Amsterdam". היא הוקמה בינואר 2009, אבל גלילי עזב בתחילת 2011 בגלל חילוקי דעות עם ההנהלה. כך פתח את השלב הבינלאומי נטול הבית הראשון באמת בקריירה שלו. הוא קורא להתרוצצותו הקדחתנית בעולם "חופש".

אף שיצר עבודות ללהקות בלט גדולות כבר לפני 12 שנה, בשנתיים האחרונות עבד עם אינספור להקות בלט ובתי אופרות ברחבי העולם, ובהם הבלט המלכותי האנגלי, שטוטגרט בלט, הבלט של ויילס, להקת "רמבר" בלונדון, בלט האופרה של ברלין, להקת התיאטרון מחול ההולנדית, בית האופרה של פוזנן ובית האופרה של בורדו.
הוא חי כעת באמסטרדם ומספר שתמיד אהב את העיר כי "כל הזמן קורים בה דברים".

השהות בכרונינגן היתה, לדבריו, מעין גלות מרצון, כי קיבל תקציב ממשלתי לפתוח להקה באזור שלא היה בו מחול. כשעבר לאמסטרדם ב–2009 כדי לעבוד עם דה שאטל, התגשם חלומו "להעניק תמיכה ממסדית לאינפלציית היצירה בה".

גלילי מאמין שעשה צעד נכון. בינואר הקרוב ייכנסו לתוקפם קיצוצים של 45% מתקציב התרבות בהולנד ויביאו לסגירתן של רוב להקות המחול ההולנדיות. הגל החדש במחול ההולנדי החל בשנות ה–70 וה–80 וכלל את הכוריאוגרפים ירי קיליאן, הנס ואן מאנן, טור ואן שכייק, דה שאטל ואחרם. גלילי יצר ל"NDT" להקת הבלט של קיליאן ששילבה לראשונה גם שיעורי מודרני, כמה פעמים. בתקופה שבה הגיע להולנד, שנות ה–90, היא כבר היתה חממה מבעבעת של דור ההמשך. כוריאוגרפים עכשוויים כמו סידי לרבי שראקווי, יאן פאבר ואלן פלטל פעלו במרץ. קיליאן, שהיה נושא הדגל של המחול ההולנדי במחצית השנייה של המאה ה–20, רקד בבלט שטוטגרט בניהולו של ג'ון קראנקו, והזרים מסורת ניאו־קלאסית בעורקים של דורו. "אני הייתי נטע זר, הגעתי ונכנסתי פנימה כמו סערה, לא עצרתי לרגע", מספר גלילי על אותה תקופה.

מלבד מרכיב רב־שפתי בכוריאוגרפיה שלו, לגלילי גם עיסוק רב שנים בתאורה. היצירה "היקריזטו", למשל, משמעה ביפאנית "הצטופפות של אור" והוא קיבל את ההשראה לה מהתבוננות בכיכר שיבויה ביפאן. לגלילי גם עיסוק חוזר בריבועי תאורה. יצירת הריבועים הראשונה שלו היתה "Peeled", והוא רואה את "היקריזטו" כפיתוח מאוחר שלה. ב–2005 החל לעבוד עם תאורן באופן צמוד.

מאז תום הרומן ההולנדי שלו יש צביון בינלאומי גם ביצירותיו, דבר המראה ביתר שאת את תחושת הדחיפות המאפיינת את הקומפוזיציות התנועתיות שלו. יש שקוראים לכך "בלט רדיקלי", שהפסיק להעמיד פנים שהוא צורה נעלה וחבר למאמץ ולחשק של הגוף. גלילי קורא לכך "הנשמה". הוא גם בא לביקורים הוא גם בא לביקורים תכופים בארץ. ב–2010 יצר ללהקת המחול הקיבוצית את "עד בלי די". יש לו קשר בלתי אמצעי לישראל. הוא אב לשלושה ילדים עם מיכל שרון שעברה אתו לכרונינגן ואחר כך חזרה להתגורר עמם ביישוב בת שלמה.

גלילי זכה בפרסים רבים ובהם פרס פיליפ מוריס לכוריאוגרף צעיר בהולנד ב–1994, פרס הכוריאוגרפיה ההולנדי ב–2002 ותואר אביר במסדר המלכה של הולנד ב–2006. הוא מסתובב בעולם עם צוות קבוע של עוזרים נאמנים, כולם אמנים: ירון אבולעפיה, שאותו הכיר בכרונינגן, התאורן הקבוע שלו ‏("איציק חושב תאורה כבר בפיתוח של הכוריאוגרפיה", לדבריו‏), נטשה לנסן, מעצבת תלבושות בוגרת האקדמיה לאמנות ריטפילד באמסטרדם, ולאונרדו צ'נטי, פילוסוף התנועה של גלילי, וחסיד מושבע של גאגא. מעל כולם עומדת אליזבת גיביאט, שרקדה בלהקת בת דור ומשמשת מנהלת חזרות צמודה, מתרגמת והאדם הקרוב ביותר לגלילי.

ברטה ימפולסקי, המנהלת האמנותית של להקת הבלט הישראלי זה 45 שנה, רואה בגלילי "גאווה ישראלית". היא חושבת ששהותו רבת השנים באירופה מעניקה לו "גירויים אחרים לגמרי" ומזכירה את הדמיון של עבודותיו לאלה של בלנשין. "גלילי מאוד מוסיקלי, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה", היא אומרת. לבלט הישראלי הגיעו במשך השנים כוריאוגרפים אורחים ובהם כריסטיאן שפוק, המנהל האמנותי של בלט ציריך, שיצר את "דוס אמורס", וכריסטוף פסטור, מנהל הבלט הלאומי של פולין שיצר את "באך דיוויז'ן". כשימפולסקי נשאלת מה מבדיל בינם לבין גלילי היא משיבה כי "איציק ישראלי".

קריאות לשינוי

בשנותיה הראשונות היתה הבלט הישראלי להקה רפרטוארית שביצעה יצירות של ג'ורג' בלנשין וג'ון קראנקו. בהמשך היתה ימפולסקי ליוצרת הישראלית היחידה בלהקה. בשנים האחרונות נשמעים קולות רבים הקוראים לשינוי המודל הניהולי של הבלט. בתחילת השנה מונתה מנכ"לית חדשה ללהקה, לאה לביא, במקום הלל מרקמן, בעלה של ימפולסקי ומייסד שותף, שעבר לכהן כנשיא כבוד. ביום הראשון לתפקידה התקשרה אליה מנכ"לית האופרה הישראלית חנה מוניץ ויחד הגו את הרעיון של ערב יצירות מלא מאת גלילי ‏("שיתוף פעולה חדש, דרך חדשה", לדברי לביא‏). בפברואר 2012 כתבה רות אשל על ערב הגאלה לכבוד 45 שנה ללהקה, שבו הוצגה יצירה של גלילי, כי "זהו ערב שמחבר בין העבר והווה של הלהקה - לבין עתידה", וכן כי "היפרדות מבוקרת ואחראית של הזוג מרקמן וימפולסקי ממפעל חייו והעברת הסמכויות הניהוליות וגם האמנותיות הן צעד הכרחי להבטחת עתידו של הבלט הישראלי".

אלא שהעתיד עדיין לוט בערפל לדברי לביא. כשנשאלה בראיון בתחילת השנה אם יש תוכנית לשלב כוריאוגרף קבוע ללהקה השיבה כי "כל האופציות ייבחנו". עם זאת עתידים לבוא לבלט כוריאוגרפים אורחים נוספים בעלי שם לבלט ‏("העידן החדש של הבלט", היא מכנה זאת‏). באותו ראיון אמרה כי אחת הדרישות של משרד התרבות לתוכנית ההבראה שהוקצתה לבלט היא הכנסת ועדת רפרטואר חיצונית, וכי מתנהלים מגעים עם אלכסיי רטמנסקי, המנהל החדש ופורץ הדרך של להקת הבלט האמריקאי להעלאת אחת מעבודותיו בעונה הבאה. כמו כן, סיפרה שהלהקה פנתה אל יורי בורלקה, המנהל האמנותי לשעבר של בלט בולשוי, ונבחנת אפשרות שהוא יעלה כאן את "אזמרלדה".

כשלביא נשאלת כעת מה הייחוד של גלילי ביחס לכוריאוגרפים אחרים שהוזמנו ללהקה היא עונה כי "גלילי נבחר לאור הניסיון וההצלחה שהיתה בפסטיבל האביב, ולאור ההיכרות שלו עם ישראליות. הוא שונה בתקשורת הנהדרת שלו עם הרקדנים ועם הצוות, בהשתלבות האופטימלית שלו במערכת, גם מבחינה אמנותית, ועקב היכולת האישית שלו. הוא קודם כל בן אדם".

ברוב הראיונות עמו נשאל גלילי בנוגע לחזרתו ארצה. ב–1994 אמר ל"מעריב" כי "אם תהיה לי הצעה קונקרטית, נראה"; ל"כל הזמן" אמר ב–2001 כי "חסרה לי החייתיות שמתפרצת ישר מהבטן - משהו מאוד ישראלי"; ואילו ב–2003 אמר ל–ynet כי "הכל נמצא פה - השורשים וההשראה. זו לא בעיה לייצר תנועות, אבל השורש והעומק באים מבפנים והבפנים שלי מורכב מהילדות, מההיסטוריה שלי, מישראל". בראיון ב"גלריה" מ–2003 אמר כי "אולי עכשיו תיפתח לי דלת או שתיים, ואולי תוצע לי הצעה שתגרום לי לחשוב על חזרה לישראל, כדי לעבוד כאן ולגדל את ילדי".

כשהוא נשאל על כך כעת הוא משיב: "כל מקום הוא פוטנציאל ובעצם כל דבר. אכפת לי מהבלט כמו כל דבר אחר, אחרת לא הייתי יושב פה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ