בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלט דה לוריין לא הצליח להרשים

הרפרטואר הלא שגרתי שבלט דה לוריין העלה בארץ מעניין מבחינה היסטורית, אבל אינו מעורר את החוויה המצופה

תגובות

הייחודי של הכוריאוגרף שלה כמו בלט דה לוריין. הלהקה הרפרטוארית, המונה 60 רקדנים ממדינות שונות, פועלת במרכז כוריאוגרפי לאומי ‏(CCN‏) בניהולו של פטר יעקובסון. זה עוסק בחקר המחול, משמש בית ליוצרים ולסדנאות ומעורב בקהילה - ומנהליו מבקשים לחשוף את הקהל לעבודות מחול שנוצרו בעבר, כדי למקם בעצמם את ההווה וליצור קבוצות מחקר הבודקות כיווני התפתחות בעתיד.

זו הסיבה שהרפרטואר הלא שגרתי שהעלה בארץ בלט דה לוריין בשבוע שעבר מקיף תקופות שונות במחול המודרני. יש בתוכנית של הלהקה עבודה של מרתה גרהם משנות ה–30, ולצדה עבודה של מתילד מונייה וז’ן־פרנסואה דירור, כנציגי המחול העכשווי בצרפת. בין לבין ממוקם מרס קאנינגהם, התלמיד המורד של גרהם, שיצר נקודת מבט חדשה על המחול בתחילת שנות ה–60 ואת היצירה המועלית במופע זה יצר ב–1987.

ברנרד פרודהום

היצירה של גרהם, “סקיצות של כרוניקות”, נוצרה ערב מלחמת העולם השנייה ומעלה זיכרונות של סבל ממלחמת העולם הראשונה. בזמן יצירתה נחלקה קהילת היוצרים במחול המודרני באמריקה בין אלה שטענו כי מחול צריך להיות פוליטי ולהעביר מסרים, ובין אלה, וגרהם בראשם, שטענו כי אמנות גדולה אינה עוסקת במחשבות ובמסרים אלא רק בגוף. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה - ולנוכח השימוש שעשו הגרמנים והאיטלקים, ובהמשך גם ברית המועצות, באמנות לצורך תעמולה אידיאולוגית - התייחסו יוצרי המחול המודרני בארצות הברית אל המחול האידיאולוגי־הפוליטי כנחות יותר. ועם זאת היצירה של גרהם נמנית דווקא עם הריקודים היחידים שלה שאכן עסקו במסר.

בפתיחת המחול יושבת הרקדנית הסולנית ג’ניפר בלזק במרכז הבמה על שני פודיומים קטנים מעוגלים, חצאיתה הגדולה מכסה אותם ולפיכך הם משנים את צורת הגוף. צדה העליון של החצאית שחור ואילו צדה התחתון אדום. השחור מסמל את האבל, האדום את הדם. פלג הגוף העליון של הרקדנית עוטה בגד גוף שחור צמוד. בחלקו השלישי של הריקוד לובשת הרקדנית שמלה לבנה ועליה פסים שחורים כדי לבטא את התקווה לעתיד טוב.

בשנים ההן הרבו להשתמש בפודיומים באירופה ובארצות הברית. אלו גם איפשרו שינוי גובה וניצול מרבי של הבמה. הסולו הדרמטי של גרהם עושה שימוש בפודיומים ‏(ובהבדלי הצבעים‏) תוך עיסוק בבד, כאילו שיקפה גם הכוריאוגרפיה של הבד את הכאב. מבחינה זו מזכיר הסולו את האקספרסיוניזם הגרמני והרקדן הגרמני הראלד קרויצברג, שנודע בשימוש הדרמטי בבד.

בחלקו השני של הריקוד ניכרת כבר החותמת הברורה של שפתה של גרהם. כפות ידיים בצורת כפית, הרמות רגליים ישרות הצדה וכיפוף הרגל המורמת לאחור. אלמנות נכנסות מכיוונים שונים, כל אחת לבדה, כולן באותו צעד קטוע. הן לבושות בשמלה ארוכה, ידיהן מחוות תנועה דרמטית ליד אזור הפנים, המרפק משוך הצדה באכזריות של כאב. מנגד, הטורסו קפוא, כאילו איבד מחיותו בגלל האסון. הן נראות כמקהלה יוונית המבשרת על אסון ובכך יש אולי השתקפות מוקדמת של העיסוק של גרהם במיתולוגיה היוונית ביצירות מאוחרות יותר שלה. כאן בולט האיפוק של גרהם, השיוף של כל תנועה כאילו היתה לבנה מחושבת בבנייה של שפה. אין ספק שלגרהם היו עבודות טובות יותר, אבל את ההנאה מעבודה זו יש לשאוב מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שלה.

ברנרד פרודהום

אחרי הפסקה ארוכה מדי הועלתה היצירה העכשווית של מונייה ודירור. המחול מתקיים בזירה דמויית אולפן קולנוע התחומה בעמודים ובפנסים. שני זוגות רקדנים, לבושים באופן זהה - חצאית תחרה לבנבנה, ז’קט גברי, ומעל כל זה מעיל המסתיר חלקית את השכבות התחתונות. הרקדנים אוחזים במעיל באופן שיסתיר חלק מפניהם. התלבושת היא אמירה מגדרית כלשעצמה, ואליה נוספת התנועה הזהה של שני המינים. לפעמים העבודה נקטעת במחוות המתייחסות לקולנוע האילם, אבל הריקוד נשאר חידה. עם זאת, הרקדנים מצוינים.

אחרי הפסקה ארוכה נוספת הועלתה היצירה של קאנינגהם. זו יצירה עם חותמת קאניניגהמית ברורה העוסקת במקריות. למיטב הבנתי, לרקדנים יש בה מאגר משפטים מובנים באורך זמן זהה, והם רשאים להתחיל לבצע אותם בזמן המתאים להם ובהרכב מקרי משתנה. השפה התנועתית היא קאנינגהמית מובהקת - פלג הגוף התחתון הוא כשל הבלט הקלאסי והטורסו מתקמר ומתקער.
מוזר היה לראות את הרקדניות בשמלות צבעוניות יום־יומיות לאחר שבמשך שנים הורגלנו לראות את הרקדנים בבגד גוף, המתאר את ניקיון קונטורת הגוף ומתאים יותר לתפישת היוצר. המוסיקה - “גלים קצרים 1985” של עמנואל דימס דה מלו פימנטה ו”שתיקות” של ג’ון קייג’ - לא הקלה גם היא את ההתבוננות של הקהל. הרקדנים מצוינים אבל נעדרה מהמחול ההנאה מניקיון הצורות והמבנים, המאפיין את סגנונו של קאנינגהם.
למרות הרקדנים המצוינים והבחירה המרתקת בכוריאוגרפים חשובים מתקופות שונות התוכנית לא עוררה את החוויה המצופה. ייתכן שהסיבה היא הבחירה בעבודות שיש בהן עניין וחשיבות היסטורית אבל הן דורשות מבט אחר. אין ספק שגם ההפסקות הממושכות ואורך המופע הכבידו.
בלט דה לוריין - “סקיצות של כרוניקות”, מאת מרתה גרהם;
“מאמה, שני. ראשון. וכו’”, מאת מתילד מונייה וז’ן־פרנסואה דירור; “המצאות” מאת מרס קאנינגהם. היכל אמנויות הבמה הרצליה, 7.11



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו