שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"הבלט הישראלי": צעד גדול ללהקה

רות אשל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

השילוב בין להקת הבלט הישראלי לכוריאוגרפיה של איציק גלילי מעלה על הדעת את המפגש של אוהד נהרין עם להקת בת שבע לפני כעשרים שנה. זה מהפך נפלא, ויש לברך על כך שברטה ימפולסקי, מייסדת הלהקה, והלל מרקמן הסכימו כי גלילי יעלה תוכנית מלאה מיצירותיו עם להקה שהיא מפעל חייהם.

ככוריאוגרף מודרני עבודתו של גלילי מוכרת בארץ. אך ככוריאוגרף היוצר ללהקת בלט קלאסי התוודעתי אליו בראשונה לפני כשנה, בפסטיבל האביב בראשון לציון. להקת הבלט הישראלי העלתה שם בבכורה ישראלית את "היקאריזטו" שלו (הבכורה העולמית התקיימה בבלט שטוטגרט ב‑2004), ומעולם קודם לכן לא נראתה כה טוב. גם הפעם העלתה הלהקה את "היקאריזטו", אך בדקותיה הראשונות של היצירה נראתה כאילו היא חוששת קמעה לקפוץ אל תוך הים הסוער עתיר המערבולות. הזהירות הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בקפיצות של הגברים, שלא מומשו במלואן.

ואולם, ככל שהיצירה התקדמה חזרה איכות הביצוע לכשהיתה לפני שנה, והרקדנים הסתערו על המשפטים התנועתיים כאילו לחמו על חייהם או התחרו בתחרויות האולימפיות. הם הפגינו את הקסם של ביצוע איכותי הנולד מתובענות גדולה הגובלת בפולחן, ומיד אחר כך הרפו, פסעו על הבמה בהליכה יומיומית, התאפסו, התחברו אל עצמם מחדש, ושוב התכנסו, אוגרים ומרכזים אנרגיה למשוכה הבאה. יש משהו מרתק במעברים האלה בין התכנסות למאמץ  שיא ובין הרפיה. 

מלבד הרחבת השפה והפתרונות היצירתיים המפתיעים שמוצא גלילי לגוף, הוא עושה שימוש מעניין במיוחד גם במרחב הבמה. אצלו קופסת הבמה נפרצת ונראית כמשטח חשוך חסר גבולות, ואילו התאורה מפסלת וכותבת באור, יוצרת איים של התרחשות, ומנגד סודות, מאירה לפעמים קוביות גיאומטריות לריקוד סולו או דואט, או צירופי קוביות היוצרים מרובע גדול או מלבן, וגם שלוליות אור לא ממש מוגדרות בקצוות. באלו מצטופפים עשרות רקדנים, כמו עדת ציפורים ענקית לפני מסע ליעד רחוק.

מתוך החזרות לערב מיצירותיו של איציק גליליצילום: דניאל צ'צ'יק

שם, באזור התחום, הרקדנים מחולקים לקבוצות המבצעות בו בזמן אותם משפטים תנועתיים מאתגרים בקאנונים, דבר היוצר מעין כאוס מאורגן, מעין רטט שטמונה בו סכנה כי משהו ישתבש. אך פתאום הכל מתכנס לקול אחד, לאוניסונו, כמו פתרון אחיד ידוע מראש. המוסיקליות אינה טמונה בצירופי התנועות דווקא, אלא באורך המעברים שבין הכאוס-לכאורה ובין הסדר, בין שחרור ובין משוכות טכניות, בין חושך לאור. וכאן אי אפשר שלא לציין את עיצוב התאורה הנהדר של ירון אבולעפיה. אצל אבולעפיה הצוגים אינם צמודים לתקרה או לצדי הבמה, כנהוג, אלא תלויים מהתקרה באלכסונים בגבהים ובאורכים שונים. כך הם מאפשרים לפסל את החלל ואת גוף הרקדנים באופן שונה מהרגיל.

"והארץ תיתן פריה" (בכורה עולמית בבלט הלאומי הבריטי ב‑2012) היתה העבודה הטובה בתוכנית. היצירה פותחת בסולו של גבר המכסה את עיניו בידיו, כמתכנס פנימה, בשעה שהטורסו שלו נע בתנועה זורמת. בהמשך מצטרפת אליו הלהקה, שכל חבריה לבושים בבגדים קצרים אלגנטיים מבד שחור עם טקסטורה מעניינת ומקומטת מעט, ומטח זיקוקי הדינור של הווירטואוזיות פורץ.

אחרי צפייה ב"היקאריזטו" נוצר רעב לרוך, לזרימה בתוך המטח המהיר של צירופי התנועות. וכאן אכן נשזר מוטיב של רכות לאורך היצירה; המוסיקה שנבחרה, הלוא היא המוסיקה המינימליסטית של ג'ון קייג', עם קטעי השקט, בהירות הצליל והעדר הדרמה שלה, מעניקה ליצירה גם נשימה. ועם זאת, לצד הקצוות של מהירות ווירטואוזיות היה משמח לראות גם את הקצוות של מינימליזם וזרימה, המוכרים מעבודות המחול המודרני העכשווי של גלילי.

עוד באותה תוכנית הועלו שני דואטים ­ סלאש" ו"מונו ליסה" ­ שניהם מרשימים בפתרונות התנועתיים שלהם. בניגוד לעבודות הקבוצתיות, שני הדואטים מאפשרים לצופה להתמקד בריקוד נטו, ללא המרכיבים של שימוש עשיר בחלל ובקומפוזיציה לקבוצה. את "מונו ליסה" רקדו אליסה קארליו קבררה ומיכאיל קניסקין, סולנים אורחים מהאופרה של ברלין, שם יצר גלילי לאחרונה תוכנית חדשה ללהקת הבלט. מרשים במיוחד היה קניסקין, שלמרות הווירטואוזיות היתה זרימה בביצועיו, ושני הרקדנים יחד הביאו לכדי ליטוש מרבי את המורכבות התנועתית. את "סלאש" רקדו שני הרקדנים האיכותיים פרץ ועמית ירדני מהבלט הישראלי. 

אין ספק שתוכנית זו מזניקה קדימה את הבלט הישראלי, שינוי שקהילת המחול ציפתה לו. הדאגה לעתידה של הלהקה, שנוסדה ב‑1967, עלתה לא פעם לכותרות, מלווה בתהייה אם "דור המייסדים" המזדקנים יצליחו להשתנות, להתחדש ולהשלים עם כך שיש להעביר את הלפיד הלאה. גלילי עצמו, המתגורר בהולנד ועובד עם מיטב להקות המחול בעולם, לא פסל את האפשרות לחזור לארץ, שבה גם חיים ילדיו. אפשר רק לקוות, שכפי שימפולסקי ומרקמן גילו כוחות נפש ואומץ שלא להרפות ולקיים את הלהקה למרות כל הקשיים, כך יהיה להם עתה האומץ להרפות דווקא. הקשר שנוצר עם גלילי הוא מבורך, כמעט בבחינת נס. אם הלהקה תופקד בידיו, הוא יוכל להביא את מפעל חייהם של המייסדים למקומות שעליהם חלמו.

להקת הבלט הישראלי, ערב מיצירותיו של הכוריאוגרף איציק גלילי: "היקאריזטו", מוסיקה: פרקוסה; "דלאז", מוסיקה: ירון ואן ויין; "מונו ליסה", מוסיקה: תומס הופס ואיציק גלילי; "והארץ תיתן פריה", מוסיקה: ג'ון קייג'. תלבושות: נטשה לאנסן; עיצוב תאורה: ירון אבולעפיה. משכן אמנויות הבמה תל אביב יפו, 8.11

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ