בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הרמת מסך"

מה קורה כשהמלים כובלות את הריקוד

הטקסטים האיכותיים חסמו את המחולות בחלקו הראשון של "הרמת מסך". רק "מושך מוזר" של אלדד בן ששון הצליח להשתחרר ולהציג ריקוד יפהפה

2תגובות

"הרמת מסך" הוא האירוע החשוב של בכורות מחול ישראליות ולא במקרה היה מרכז סוזן דלל מלא והאווירה חגיגית. הפעם חולקו ארבעת המסכים בין שני מנהלים אמנותיים, הכוריאוגרף יורם כרמי הופקד על שני הראשונים ואילו רונית זיו על שני המסכים הבאים.

נקודת המוצא ליצירתה של דנה רוטנברג, "Armed, הוא השיר של ו"ה אודן המדבר על גבולות הפרטיות ומתריע: "אני מודיע לך ¬ רק ידידות. אל תחצהו בגסות, הישמר לך כחוק. אין לי אקדח, אבל אני יודע לירוק". הריקוד מבוצע על ידי שני זוגות הרקדנים הטובים עדי בוטרוס וענבר נמירובסקי, איילה פרנקל ואורי שפיר, החובשים לאורכו כפפות גומי צבעוניות, אולי כביטוי להפרדה שיוצרת הכפפה.

בסצינה מסוימת הרקדנית ענבר נמירובסקי דבוקה לקיר כשהיא מרימה את שמלתה, מכסה את פניה ומגלה את האגן והרגליים החשופות, מה שמעורר מחשבה על מגע לא רצוני שבו הרקדנית כמו שמה מסכה על פניה. בהמשך הריקוד נכנסים הרקדנים עם כפפות ענקיות, אולי שלב נוסף ומועצם של מניעת מגע ישיר. אחר כך הם מעיפים את הכפפות לרצפה, מתקדמים על ארבע ואוחזים אותן בפה כחיות, ויש קטע שבו רקדן על ארבע ממתין שיניחו כפפות מתחת לכפות ידיו וברכיו בזמן שהוא מתקדם ¬ מעין ביטוי לרצון להימנע ממגע עם הרצפה, המתקבלת כאן כהרחבה מטאפורית של עור האשה.

תמי וייס

הריקוד ניתן לפרשנויות שונות אבל בשורה התחתונה הרעיון, שבטקסט הוא מבוטא באופן ישיר וחזק, לא מתורגם למחול שיש בו עניין. מה שראינו הן פיסות ריקוד שההגיון המניע אותן מצוי רק בראשה של היוצרת בעוד התנועה עצמה והחופש להביע את הרעיון מתוך הגוף ¬ חסומים.

ביצירה "פירורים" של מאיה ברינר רוקדים איילה פרנקל, מור נרדימון, גיל קרר וברינר, וגם כאן נקודת המוצא הוא שיר ¬ הפעם שיר על בדידות של זלדה: "התעוררנו כדי לגלות שאנחנו לבד... במקום שבו הכל מתפורר נותר לנו לאסוף את השברים. ולחכות". בולט שהכוריאוגרפית היא רקדנית ואפשר לתאר את המחול כרביעייה של רקדנים שמנסה להתחבר, והם סומכים זה על זה, נדבקים ונופלים. העבודה מעלה על הדעת אימפרוביזציית מגע, אבל פראית יותר, ללא אותה הקשבה מקובלת לאחר. אפשר גם להתרשם מהשליטה של היוצרת בהנעת רקדנים בחלל. נעים לצפות בריקוד אבל הוא חולף ואיננו ולא מותיר זיכרון של ממש. גם כאן הטקסט של זלדה חזק יותר

מכשפת או מכושפת

עידן יואב יצר עבודה, "The Unfortunates", בסגנון שניתן לתאר כתיאטרון-מחול שבו משתתפים הרקדנים אלה נגלי ועידן יואב, והפרפורמרית אורי ג'וספין לנקידנסקי. ושוב נקודת המוצא היא רעיונית: "יש מקום בין אתה לאתם שבו טכנולוגיה של רוח מנהלת אנשים כקבוצה". יש משהו אפל ומסתורי בעבודה הזאת: בתמונת הפתיחה המסקרנת, בתוך בועה חצי חשוכה בפינת הבמה האחורית, יש משרד קטן ובו יושב יואב ליד שולחן כשתיקים ענקיים מונחים סביבו, הר-מאגר של ידע על אנשים. במרכז הבמה מתנועעת דמות מוזרה, לראשה מצנפת מוגבהת והיא עוטה גלימה שחורה. אולי מכשפה, אבל היא נראית יותר כדמות שכושפה, כשהבגד החיצוני כמו לא תואם את מה שמתנועע בתוכו.

דמות נוספת מופיעה על הבמה, אשה מרשימה (לנקידנסקי) בבגד ערב מפואר המדברת על שליטת הטכנולוגיה בעולם, והיא זו שמעבירה את המסרים, את הרעיונות והמחשבות. הוויזואליה מסקרנת כאן, אבל נראה שהריקוד נשכח, עד שמתוך הגלימה השחורה משתחלת החוצה הרקדנית המצוינת אלה נגלי. ושוב טקסט, ושוב רעיון שלא הבשיל לכדי יצירה.

טקסט נוסף, "ועל אף האתגר, ההרהור, השגרה, אני בוחרת בך יום יום מחדש", עומד מאחורי העבודה "ואף על פי כן" של דפי אלטבב שאותה רוקדים אוליביה קורט-מסה ויוחאי גנתון, שניהם רקדנים משובחים. שמחתי לראות שדפי אלטבב ממשיכה לחפש קול תנועתי משלה וניתקת בהדרגה מהשפעות של קנונים ישראליים. התנועה שלה פורצת החוצה באי שקט, במין תאווה לגעת בחיים השזורים בפיסות של שקט, כשהרקדנית דבוקה-מחובקת-נישאת על הרקדן והם קשובים זה לזה, ללא ניע, והתנועה מתחוללת במחשבות.

העבודה היחידה בשתי הרמות המסך הראשונות שיש בה זרימה של מחול, של גוף שממש רוקד, היא "מושך מוזר" של אלדד בן ששון. גם כאן יש שיר או הגיגים כנקודת מוצא: "באוטוביוגרפיה שלי קיים משהו מושך מוזר. הוא מתפתל, מתנועע ומשתנה, וממלא מעגלי משוב חיוביים הדוחפים את המערכת לכיוונים שונים".

זה מחול טריו שמבצעים אלעד לבנת, מור גור אריה ובן ששון ¬ שלושתם רקדנים עם איכות תנועה יפה. המחול פותח למוסיקה הידועה של הבולרו של ראוול שכבר קיבלה פרשנויות כוריאוגרפיות רבות בעבר, אבל הפרשנות של בן ששון בהחלט בלתי צפויה ומעניינת. שלושת הרקדנים בבגד שחור בגזרה פשוטה יום-יומית רוקדים תנועות שכמו נולדות מתוך ההנאה שבמפגש הגוף התלת ממדי, או אולי מעטפת העור של הגוף, עם החלל העוטף אותו. הגוף נושם בתוך החלל, מתענג באיפוק על יכולת התנועה, לעתים הגוף של הרקדנים נע בחלל כמו דגים בבריכה, מצוי במקום מוכר ועונה על כל הצרכים.

הם רוקדים חומרים תנועתיים זהים כאשר מדי פעם משתחלת תנועה אחרת, מעין הבזק חטוף של שוני, שמיד חוזר לשורה. בהמשך כל אחד בשלישייה פוצח בשירת הגוף שלו, כשיש מקום לכל אחד מהם ועם זאת הם מודעים לקיום של אחרים באותו חלל. ריקוד יפהפה.

חמשת הריקודים הצטיינו בהפקה מקצועית, ברקדנים טובים שיכולים לעשות כל מה שיידרשו. התאורה מילאה את המקום המסורתי של התפאורה, ונראה שגם עיצוב התלבושות נדחק הצדה ללבוש יום-יומי ¬ וחבל. הצורך להביא רעיון שיעמוד מאחורי העבודה פוגע במחול. הוא אינו מאפשר לגוף לומר את דברו אלא מאלץ אותו לומר בגוף את מה שהמלה אומרת בפה או בכתב טוב יותר.

גם הקומפוזיציה היתה חסרה, אף שהמנהל האמנותי, יורם כרמי, ידוע בכישוריו בתחום. ייתכן שכיוצר בעצמו הוא חשש להתערב ביצירה של כוריאוגרפים צעירים שהוא מעריך, אבל דומני שהיצירה שלהם היתה יכולה להיות נשכרת מהידע שלו.

 

"הרמת מסך 2012" (מסכים 1+2). מנהל אמנותי: יורם כרמי. "Armed" מאת דנה רוטנברג, עיצוב תלבושות: חגית אביר; "פירורים" מאת מאיה ברינר, מוסיקה מקורית: אורי אבני, עיצוב תלבושות: גלית רייך; "The Unfortunates" מאת עידן יואב; "אף אל פי כן" מאת דפי אלטבב, עיצוב תלבושות: רון גלייט, עיצוב פסקול: מיקי פטיש; "מושך מוזר" מאת אלדד בן ששון. מרכז סוזן דלל בת"א, 14.11 15
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו