בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נילי כהן פורשת מעולם המחול

אחרי שהיתה שותפה להקמת מרכז סוזן דלל, עמותת הכוריאוגרפים ופסטיבל “הרמת מסך”, נילי כהן פורשת מתפקידה כראש המחלקה למחול במינהל התרבות. בראיון היא מסבירה למה רצתה שהמחול יהיה כמו תיאטרון

14תגובות

“טיפלתי אז בקשרי תרבות והמחול תמיד היה מקופח. הוא היה הילד הקטן והביישן, אנשי השטח לא דיברו, בוודאי שלא צעקו”, נזכרת נילי כהן בתקופה שקדמה למינויה לראש המחלקה למחול במינהל התרבות ב–1982. המינוי הזה היה ציון דרך משמעותי שהפך את המחול בישראל לתחום ממוסד, וגם נתן, פרדוקסלית, כתובת ליוצרים “לדבר ולצעוק”, כפי שהיא ייחלה.

בימים אלה כהן פורשת מתפקידה אחרי שלושה עשורים. מאז מינויה היתה שותפה לכל האירועים המשמעותיים של המחול בארץ, ובהם הקמת מרכז סוזן דלל ב–1989 - עם שלמה להט, ראש העיר תל אביב, וז’ק דלל, תורם שרצה להנציח את שמה של בתו - והקמת עמותת הכוריאוגרפים ב–1998; אבל תרומתה הגדולה ביותר היא ייסוד הבמה הראשונה למחול עצמאי בארץ, “הרמת מסך”, שמתקיימת זו השנה ה–23 וממחר תעלה במשך ארבעה ימים בתיאטרון ירושלים. כוריאוגרפים כמו ענבל פינטו ואבשלום פולק, נעה ורטהיים ויסמין גודר החלו בה את דרכם ויצרו אחר כך את להקותיהם.

אמיל סלמן

כהונתה של כהן מזוהה אם כך בצדק עם התמיכה ביצירה העצמאית. היא קוראת ליוצרים העצמאיים “ילדי” ודיבורה שטוף בגאווה הורית; לה עצמה אין ילדים. כמי שהקימה לו במה, ואחראית לתקצוב של כל תחום המחול, היא גם סופגת את הביקורת. “כשאני עושה פה החלטה, אני חושבת על בג”ץ. היה לי רק אחד, של בת דור תל אביב. זכינו”, היא אומרת.
שלל הטענות שנשמעו נגד המחלקה שלה במשך השנים התרכזו ביולי האחרון בקבוצה של כוריאוגרפים שמחו נגד תקרת הזכוכית שקיימת לתמיכה ביצירה העצמאית בארץ.

הקבוצה אף הקריאה מכתבי מחאה על הבמות וטענה שמדור המחול, ועדה חיצונית מייעצת, הוא מיושן. על כך היא עונה שלפני שנתיים מונו בו ארבעה חברים חדשים. “אם אני פותחת את טבלת התמיכות שלי ויש שם גוף שנקרא ‘תנועה ציבורית’, זה מיושן?”, היא קובלת, “ומה אם נכנסים אליה ריקודי בטן ופלמנקו? הדבר היחיד שמינהל תרבות לא השכיל להקים הוא מחלקה בינתחומית. כשיש יצירה שהיא תיאטרון, מחול, מוסיקה וספרות ביחד, היא נופלת מיד בין הכיסאות”.

ומה בדבר חברותם של אנשי תיאטרון בו? על שלמה פלסנר היא אומרת ש”היה רקדן” ועל עמנואל ויצטום ש”אותו רציתי בשביל המוסיקה, כי זה חלק אינטגרלי מיצירה מחולית, אם היא מוסיקלית או לא”. על מינויו של איש התיאטרון מיכאל גורביץ’ לניהול האמנותי של “הרמת מסך” בעשור הקודם היא עונה, “הוא גדל בבית של מחול, אמא שלו היתה מחוליסטית. הוא לא זר למחול. אף אחד מהם לא זר למחול”.

“רציתי שהמחול יהיה כמו התיאטרון”, היא מסבירה. “בימים שבהם התחלתי היה תיאטרון נטו. אמרתי שאני רוצה שהקהל יבוא בהמוניו ל’הרמת מסך’, אבל ידעתי שאנחנו צריכים לעסוק בבנייה. רציתי לדאוג לדור העתיד של היוצרים. אם לא היינו דואגים לכך, המחול היום היה הרבה יותר דל”.

האם “הרמת מסך” יצרה אינפלציה של יוצרים שמתחלקים בעוגה קטנה מדי? יוצרים בתחום חושבים שבמקום להשקיע את התקציב בכעשר בכורות קצרות אפשר היה להפיק יצירות ספורות שכל אחת תימשך ערב מלא ‏(הדבר אכן נעשה, אבל הופסק באמצע העשור הקודם‏). אחרים טוענים שהיה עדיף להשתמש בכסף להקמת עוד להקה רפרטוארית - דבר שאכן נעשה באופרה הישראלית, כחלק מלהקה שנקראה “הפרויקט” אבל נסגרה עקב בעיות תקציביות. אחרים, שאינם באים מתוך התחום, תמהים על כך שאחד הפסטיבלים החשובים ביותר למחול המתקיימים בארץ הוא פרי יוזמה ממשלתית.

המחסור בתקצוב הולם לתחום המחול הביא להגירה של כוריאוגרפים מישראל בשנים האחרונות, שהבולט בהם הוא עמנואל גת. בימים אלה מסתמנת הגירה של יוצרים עצמאיים לברלין ובהם עמית גולדנברג ויערה דולב, מיה ויינברג ולי מאיר. כהן מסכימה עם היוצרים שסכומי הכסף שניתנים ליצירות מחול אינם הגיוניים, בניגוד מוחלט ל”שגרירות המוצלחת” שמאפיינת את המחול בחו”ל. עם זאת, גם אוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת שבע שנהנית לרוב מהתקציב הממשלתי הגדול ביותר, התלונן לא מזמן על “קיצוץ מדמם” בתקציבו, שלדברי כהן נבע מגידול פתאומי בפעילות להקת המחול הקיבוצית שהשפיע ישירות על בת שבע. היא מסכימה כי חקיקת חוק מחול והתפתחות שדולה בכנסת לכוריאוגרפים ‏(דרך פורום מוסדות התרבות‏) יוכלו להביא להגדלת תקציב המחול. כך או כך, היא מתגאה בכך שבשנות כהונתה תקציב המחול כמעט הוכפל.

חלומות על אופנה

כהן, שמסרבת לנקוב בגילה המדויק, נולדה וגדלה בירושלים. היא למדה בתיכון במגמת אופנה, ושאפה לנסוע להשתלמות אצל מעצבים בפאריס. כשהיתה בכיתה י”ב, אחיה, אהרן כהן, נהרג בתרגיל צבאי. עקב כך לא גויסה לצה”ל וגם לא נסעה לפאריס. היא נרשמה ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטה העברית, שם סיימה את התואר השני שלה. את התזה כתבה על יגאל תומרקין.

אחד הפרויקטים הראשונים שלה עם כניסתה לתפקיד ראש המחלקה למחול היה הקמת הספרייה למחול בבית אריאלה בתל אביב בשיתוף העירייה. בתחום הוצאת הספרים על מחול היא מרגישה שנחלה פחות הצלחה. “לא תמיד יש ספרות על אמנים, והיה פיתוי מצד מערכת ההוראה של המחול להשתמש בספרות בינלאומית. בתמיכתי יצאו ספרים על שרה לוי תנאי, יהודית ארנון ועוד, אבל הכתיבה בתחום אינה עשירה”.

היא יצרה, בשיתוף ועדות מקצועיות, את מערכת הקריטריונים לתמיכה בתחום המחול. הקריטריונים הם תמיד מושאי המחלוקת העיקריים בוויכוחים בין האמנים לממסד ובין הממסד האמנותי לממשלתי. בעת מחאת הכוריאוגרפים, למשל, היוצרת נעה דר טענה שיש להפריד את להקות המחול הקטנות מהבינוניות והגדולות. כהן מסכימה ובימים אלה היא מקדמת שתי הצעות לשינוי הקריטריונים.

“ברור שללהקות הקטנות אין אותו כוח כלכלי כמו לגדולות”, היא אומרת. “כבר לפני כמה שנים ביקשתי ליצור להן מערכת קריטריונים נפרדת כדי שיתחרו עם עצמן”. המהלך לא נעשה קודם לכן כי “יש התנהלות של יועצים משפטיים, והמינהל עמוס”.

בעת כהונתה היו שקבלו על העדר קריטריון של שכר כוריאוגרף ללהקות, לקבוצות מחול ובעיקר לפסטיבלים. על כך היא אומרת כי “חובה לשלם לכוריאוגרף שכר, ועובדה שהכנסנו לקריטריונים את שכר הרקדן. אלא שאני לא קובעת את גובהו. אפשר להכניס את זה לקריטריונים, אבל בדרך כלל הכוריאוגרף מקבל מאתנו תקציב ומחליט לאן הכסף הולך”.

לדבריה, פתרונות למצוקה התקציבית של המחול נשמעו באוזניה אינספור פעמים, ובהם הקטנת מספר הבמות לתמיכה ביצירה הצעירה, אבל “אם לא יהיו במות איך הם יתחילו”.
את השם לפסטיבל “הרמת מסך” הגתה השופטת בדימוס רות טלגם, שהיתה יו”ר הוועדה לבדיקת המצב והצרכים של המחול ב–1988. כשכהן נשאלת מה לממשלה וליוזמה אמנותית, היא עונה כי “כיצד השטח ייזום? אין לו כוח. מזל שזה הגיע מהצד הממסדי, כי זו במה שאינה מושפעת משיקולי רייטינג”.

התקציב הראשוני לפסטיבל “הרמת מסך” ‏(שהפיילוט שלו היה ב–1988‏), הגיע מיתרות תקציביות של משרד החינוך שהסתכמו תחילה בכמה אלפי שקלים. למנהלים אמנותיים אז מונו אנשי מחול כמו דניאלה מיכאלי ודוד דביר, אבל הפסטיבל לא נסק בשנותיו הראשונות.

מדוע החלו להיבחר אנשי תיאטרון לניהול הפסטיבל?

“כי כוריאוגרפים עבדו אז לעצמם. הבמה נקלעה לקשיים, אז פנינו לאדם שהיה מאוד מקורב לעולם המחול, ערן בניאל, שהיה מתחום התיאטרון. בסך הכל רצינו חופש אמנותי ליוצרים. הוא היה נשוי לנורית שטרן, והיה מעורב בהרבה הפקות מחול”.

היא מספרת כי הבמה החלה לנסוק “ברגע הראשון של שנות ה–90”. הפסטיבל הועבר בתום העשור להפקתו של פסטיבל ישראל כי היה מועמד יחיד וגם כי “רצינו שתהיה זליגה של יוצרים משתי הבמות. פסטיבל ישראל החל לארח יוצרים שלא חלמו להגיע אליו, כמו ‘ורטיגו’ וענבל פינטו”. ב–2006 מחו היוצרים סהר עזימי ורננה רז על תקצוב הפסטיבל, שכמעט 90% ממנו מיועד לצורכי ההפקה, וביקשו לחלק בעצמם את עוגת התקציב של “הרמת מסך”. בתגובה אומרת כעת כהן, “הם קיבלו תשובה מאוד ברורה. התקציב נקבע לפי ועדת מכרזים. ממתי מדינה נותנת לאזרחים שלה לחלק את התקציב?”.

למה צריך כל כך הרבה עבודות ב”הרמת מסך”?

“לא כל יוצר יכול לעשות ערב שלם. אני אומרת למנהלים האמנותיים שלי שאם הם רואים יצירה שהיא פנינה, שיגידו. ‘אויסטר’ של ענבל פינטו, למשל, עלתה ב’הרמת מסך’ בקופרודוקציה עם ליון”.

מדוע את פורשת?

תומר אפלבאום

“הגעתי לגיל. אני סיוויל סרוונט. כל הזמן הרגשתי שאני נותנת ונותנת, ולא היה לי זמן להחזיר לעצמי. זה מה שאני רוצה עכשיו. השטח תמיד יגיד תעזרו, תעזרו, תעזרו, זה לא ישתנה”.

תחום שלם יקום על הרגליים?

“היה לי חזון ואני מאוד שמחה שצדקתי בו. אני לא אומרת מימשתי אלא מימשנו, כי זה קודם כל היוצרים. התפקיד שלי היה לאפשר את התנאים”.

את יצרת את אלמנט הריבוי בתחום. המצב הזה יצר עושר שחלק כבר רואים בו אינפלציה, ויוצרים לא מצליחים להתפרנס. לא הגיע הזמן לסינון היצירה העצמאית?

“אני לא קוראת לכך אינפלציה. יש עושר של פעילות. יש תנאים, אנשים רוצים ליצור וצריך לאפשר לכולם. הבסיס הרחב הזה הצמיח להקות שהיום הן בפיק. ‘הרמת מסך’ היא ערוץ להתפתח”.

מדוע לא מונו כוריאוגרפים למדור המחול? איריס ארז מונתה בסל תרבות והיתה על זה ביקורת.

“אפשר למנות רק כוריאוגרפים שלא נתמכים. תביאי לי כאלה. אנחנו מחפשים”.
בנוגע לטענה שהמדור לא מספיק להגיע לכל ההופעות, היא משיבה כי “יכול להיות, כי מדובר בהרבה עבודה”.

מה האתגר שעומד בפני מי שיחליף אותך?

“שאין קהל למחול. כשסופרים את הקהל של המחול מול המוסיקה, התיאטרון והמוזיאונים, אין מה להשוות. פעם אמרו שהמחול לא פופולרי ואליטיסטי, ובא נהרין והראה אחרת. מאז התחלנו לדרוש את זה בצורת קריטריונים. לפני כן רק שידרנו מסרים. היום הייתי מפלחת את האוכלוסייה. המחול אליטיסטי, הוא ברובו מופשט. זה כמו שאם את רוצה להבין סינית את צריכה ללמוד סינית”.

עד עתה התקיימו מכרז פנים משרדי וחיצוני לתפקידה, וטרם נמצא לה מחליף. היא אף הכשירה אדם אחר לתפקיד, אבל לדבריה זה לא צלח. בקרוב עתיד לצאת מכרז נוסף. כאשר כהן נשאלת כיצד היא משקיעה את זמנה עתה היא עונה: “בכל מה שלא הספקתי לעשות בגלל המחול. אני מפסלת ורוצה להתחיל לצייר. אפילו זממתי להתחיל דוקטורט. אני עוזרת במשרד עוד קצת, אסיים עם הקריטריונים ועם הפרסים שתיכף מגיעים”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו