בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכורת "הרמת מסך" הציגה שפת תנועה מקורית

פתיחות לסגנונות ריקוד איפיינה את מרבית היצירות שהוצגו בבכורה ב”הרמת מסך” 3 ו־4. בלטה “הגבעה”, המתייחסת למיליטריזם הישראלי

2תגובות

שש בכורות של יצירות מחול הועלו ב”מסכים” 3 ו־4 של אירוע “הרמת מסך”, בניהולה האמנותי של רונית זיו. ברובן ניכר מינון מוצלח בין רעיון למימושו הכוריאוגרפי.
אחד המאפיינים הבולטים של היצירות שהוצגו הוא שיוצריהן מחפשים שפה תנועתית משלהם, שאיננה נולדת מתוך אנרגיה של גוף המפסל את עצמו אלא מתוך רעיון ולפיכך פונה יותר לעבר צורניות ומחוות. מאפיין נוסף הוא פתיחות לסגנונות שונים. חיקוי סגנונה של יסמין גודר, שבלט לצד מחול הגאגא של אוהד נהרין ב”הרמות המסך” בשנים האחרונות - פחת.

אשר לטקסטים בדפי התוכניות של היצירות, אלה הם לא פעם בבחינת הצהרת כוונות שקשה לראות את הקשר בינה לבין המתרחש על הבמה, ולעתים הם גורעים יותר מאשר מוסיפים ל”הבנת” המחול.

תמי וייס

הכוריאוגרף והמוסיקאי שלומי פריג’, שיצר את “ג’וקר”, הביא לבמה את הנושא שמעסיק אותו והוא, על פי התוכנייה, “מעמדו השברירי של הפרפורמר על יחסיו העדינים עם המציאות, עם הקהל, עם אשתו”. אותו הנושא טופל ביצירה “הריקוד השלישי” ‏(1990‏) של ניר בן גל וליאת דרור, אך באופן שונה לחלוטין.

בניגוד לבן גל ודרור בחר פריג’ להביע את הרעיון באמצעות דמות הליצן - דמות מבדחת אך גם כזו המותחת ביקורת סמויה, פרפורמר שהוא חשוף ומוסתר בו בזמן. פריג’ מציג ליצן עכשווי. בלי אף אדום ובלי תלבושת ליצנית מסורתית. יופיה של היצירה בלקסיקון התנועה המקורי, שיש בו רעננות של ילד מבוגר. התנועה אקרובטית, קלילה, מבקשת לעורר תשומת לב ותמיד נעימה, בלי להתייחס ברצינות רבה מדי ליכולתו של הגוף, בלי להעמיס יתר על המידה; נדמה כי הגופניות אינה אלא כיסוי לאמירה.

בחלקו השני של הריקוד מתפתחים יחסים עם דמות אשה הטובלת בתוך חלום כבתוך בועת זכוכית שקופה. הביצוע האיכותי הוא של הרקדנים יעל אברבוך ואנטולי שנפלד.
עבודה מסקרנת נוספת היא “May Contain Nuts” של גילי נבות. הרקדנים נעים בתוך מלבן אור תחום על רצפת הבמה. השפה התנועתית מצטיינת בעושר של פרטים, של תזוזות חלקי גוף היוצרים מערכת יחסים עדינה ואינטימית אך מאופקת בין הרקדנים. זאת נוצרת לאו דווקא במגע אלא בדיאלוג.

תרומה גדולה ליצירה מעלים הרקדנים המצוינים, גיא שומרוני, מיכל סייפן ואורי יוחנן, שהתנועה שלה מתאפיינת באיכות צלולה של שקט וברמה גבוהה של ביצוע.

ההורה ההיא

יצירה בולטת היא “הגבעה” של רועי אסף, בביצוע הרקדנים השותפים ליצירה, שלומי ביטון, יגאל פורמן ואסף עצמו. אסף יוצר קישור בין דברי הנביא ישעיהו ‏(ל’, י”ז‏): “... תנוסו: עד אם נותרתם, כתורן על ראש ההר, וכנס, על הגבעה” לבין מלחמות ישראל כיום. אבל מה שעושה את העבודה מעניינת כל כך הוא המפגש שהוא יוצר בין המסלול של המחול לבין הבחירות המוסיקליות של הריקוד.

את מסלול הריקוד ניתן לתאר כמחול של משחקי התגוששות חביבים של שלושה גברים שאוהבים להיות ביחד, תמיד קרובים זה לזה. הם מתאבקים, כמו משכללים את כישוריהם, ועושים זאת בעדינות, ברכות, כגורי חיות. הם גם נאמנים וערבים זה לזה, תומכים זה בזה.

משמח היה לראות את בין הרקדנים הטובים את שלומי ביטון אחרי שהות ארוכה בספרד. ביטון העלה בעבר עבודות שיצר ב”הרמת מסך” וכאן גם חיבר את המוסיקה.

קל להתאהב בשלושת הגברים שרוקדים באחווה כזאת ומפעם לפעם יוצאים בריקוד “הורה” או מחול עם אחר; אבל המפגש עם המוסיקה הוא שיוצר את האמירה הקשה: את המשחק מלווים שירי מלחמה כגון “גבעת התחמושת”. ביניהם, קטעי מוסיקה מאת ביטון שעשויים להתאים לימי אפוקליפסה. ככל שהלב יוצא אל האנושיות של הריקוד כך גובר הכאב כאשר בסיום אחד הרקדנים מוטל שוכב כמת על הרצפה, חברו נשאר על עומדו ואילו השלישי עוזב את הבמה במהירות כמבקש להתנתק ממה שקרה.

אשה דרקון

נעה שדור ושלומית פנדימינסקי מחפשות כל אחת את החופש שלה, ולכל אחת פתרון אחר. לפי התוכנייה, היצירה של שדור מציגה “יחידת עילית קטנה, סוכנים כפולים ולא ממושמעים, משתדלים לתעל את האנרגיה שמפעילה אותם למחוזות של יופי וקרבה, אך לא תמיד בהצלחה”.

שלושה רקדנים - עינת בצלאל, אלמוג לובן ואור חכים - נעים כסיירת ממושמעת באוניסונו, בתנועה אחידה בעלת איכות רובוטית משהו. תוך כדי ההתקדמות נולד ומורם מעלה, כמתוך גל ענקי, פסל שנוצר מחיבור הגוף של הרקדנים, שבקצהו העליון מזדקרות יד וכף יד מאוגרפת. הוא מעלה על הדעת את הפסלים של ברית המועצות לשעבר אבל גם את פסל החירות האמריקאי. המחול בנוי במקצועיות, הביצוע איכותי אבל נשאר במידה רבה בבחינת התנסות אישית של היוצרת.

הריקוד של שלומית פנדמינסקי, “Fly, Fly, Lie”, הוא לשלוש רקדניות - ענבל בן זקן, נועה רוזנטל ואלה רוטשילד. הן נראות כנגועות בכישוף. לבושות בשחור, גופיהן אוצרים מתח פנימי, רעב שאין להשביעו, הפורץ החוצה בתנועות קטנות מקוטעות של ראש, כתף. אצבעות כפות ידיים לשות את החלל ונראות כעומדות להתפוצץ מרוב המתח שנאגר בהן, פה נפער ואולי ממטיר אש בלתי נראית של אשה־דרקונית. בסוף הריקוד פורצת רקדנית, מתחילה לשיר ולרקוד רוקנרול, שטופת תחושה של חופש. גם כאן המחול בנוי במקצועיות והביצוע איכותי, אבל הוא נשאר חידתי ולא מותיר אחריו הד של ממש.

הרמת מסך”, מסכים 3 ו־4. מרכז סוזן דלל, 23.11, 24.11



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו