בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל ריקודי חדר: מה הסיפור של התנועה

עמוס חץ, ענת דניאלי ויוצרים נוספים הציגו בפסטיבל ריקודי חדר יצירות שאינן מספרות סיפור כי אם בודקות את הגוף, התנועה ומה שביניהם

תגובות

פסטיבל ריקודי חדר, המתקיים מאז 1989, מתמקד בריקוד קאמרי, נזירי באופיו, ללא תפאורה ומרכיבים תיאטרליים. היצירה בו משלבת מחשבה עם כתבי תנועה, בעיקר כתב התנועה אשכול-וכמן. זה מאפשר ליצור קומפוזיציה שאיננה נולדת מפתרונות תנועתיים שהגוף רגיל להם. הפתרונות השונים מהמוכר קשים לביצוע, אך לא במובן של הווירטואוזיות הטכנית, אלא בעיקר מבחינת הקואורדינציה; בו בזמן נדרש הגוף להפיק מתוכו כמה מסלולים של קולות, שלכאורה אין קשר ביניהם.

כמו נועה אשכול, מחברת כתב התנועה, גם עמוס חץ, מנהלו של הפסטיבל, משתמש במלה חיבור במקום יצירה או ריקוד לתיאור עבודתו. השנה הורכבה התוכנית מארבעה יוצרים, שיצרו והופיעו בחיבורי סולו שיצרו לעצמם.

חץ הופיע בשני חיבורים ותיקים שחיבר בעבר. הוא כיום בן 79 וקורא אותם מחדש. לגופו חליפה שחורה נוחה שמבעדה מבצבצת חולצה אדומה, והתנועה העשירה בטורסו ובידיים מיטשטשת מעט בשל הז'קט, מה שתורם ליצירת משחק בין סמוי לגלוי. בעבר החיבורים נרקדו למקצבי המטרונום, הפעם חץ רוקד בשקט, שמקנה לרצף התנועות המשכיות חופשית יותר של חלוקת הזמן.

החיבור הראשון בנוי על משפט סדרתי וכולל מרכיבים תנועתיים שאין ביניהם קשר אך יוצרים גיוון של פעולה גופנית. לאחר שחץ מציג את המשפט, כמו צייר המציג את פלטת הצבעים, או מלחין את הסולם שבו ישתמש, הוא חוזר עליו בכיוונים שונים, תחילה במרחב האישי ואחר בזה כללי. הוא מותח אותו ואחר כך שב ומצמצמו. כשהוא רוקד הוא מעלה על הדעת חיבור של טאי צ'י.

מה שנפלא הוא שחץ בגילו המתקדם התרכך, רגוע, שלם עם עצמו ואפילו מרגיש חופשי להזין את התנועות בנואנסים של צבעוניות. וזה במידתיות שאיננה מסיטה את הפעילות של התנועה, שהיא היא האמירה, לעבר גלישה לסיפורים שאינם קשורים לתנועה עצמה. מעולם לא היה כה מהנה לראות אותו רוקד כמו הפעם.

נקישות מזמינות

ענת דניאלי, כמו חץ, מתעניינת בתנועה נטו. ולמרות המורכבות המאפיינת את התנועה שלה, יש בה גם צלילות ונזיריות. הסולו שלה נראה כאימפרוביזציה, אבל הוא מובנה, בדרגות חופש שנולדות מתוך הקשבה מחודשת ושונה לגוף בכל הופעה.

הסולו בנוי על דימויים של קיפול ופריסה, נפילת איברים ואיסופם. בניגוד לחץ, דניאלי חוברת להתנהלות הטבעית של הגוף, אבל כמוהו אין היא מספרת סיפורים. פעולת התנועה הוא הסיפור. זוהי בדיקה של אפשרויות התנועה הגלומות בגוף, אבל בניגוד לטרנד העכשווי, היא נעשית בהקשבה שמקרינה גישה הומנית. במלים אחרות, גוף אנושי הרוקד ולא גוף של סופר-רקדן, וזאת אף על פי שהיא עוברת משוכות טכניות רבות. למרות היותה רקדנית ותיקה, הגוף שלה נענה לה ברצון וניכר חיבור טוב בין גוף לנפש.

לפעמים הקיפול של הגוף יוצר פקעות מוזרות, עם בסיס מינימלי של מגע עם הרצפה, ובהמשך הגוף נפתח, משתרע כל כולו על הרצפה, כמו חזרה הביתה. לאורך הריקוד יש מוטיב מסקרן שבו השוקיים נופלות לרצפה ברצף של קצב אחיד ויוצרות נקישות עדינות, כמעט טפיחות, של כפות רגליים על גוף הרצפה, בעוד שהגוף ממשיך להתכנס ולהיפתח. במקום אחר חוזר המוטיב אבל הפעם הרגליים חוברות יחד, ומפתיע, ואולי כאן גם הקסם, כיצד ההתמסרות לכוח הכובד יוצרת צליל עדין, כאילו הגוף ממולא בחומר קל. רחש הטפיחות מזמין להצטרף אליה.

ריקוד עם שושן

לליאור אופיר יש הופעה מרשימה. פלג גופו התחתון במכנסיים שחורים רחבים. הוא נכנס לבמה, מניח צנצנת זכוכית שקופה צנועה עם מים ובתוכה שושן בודד. זה ריקוד לזכרו של אביו. הפסקול משלב קולות של המשפחה עם זיכרונות אישיים שלו.

הריקוד אישי ואינו מתורגם ממש לכוריאוגרפיה, אך יתרונו בתנועה הנהדרת של אופיר, הגומא את המרחב בגמישות ואלגנטיות של נמר צעיר. כשהוא רוקד עם השושן, אין סינון של בחירות, אבל למי אכפת, כי פשוט נעים לראות אותו רוקד כך עוד ועוד.

לעומתו, שלי פלמון בודקת איכויות של מאסה של הגוף. נראה שפלמון קיבלה השראה מהמסה של היינריך פון קליסט "על תיאטרון המריונטות" (במסגרת הפסטיבל גם התקיים כנס בנושא). יש בעבודתה מרכיב בולט של מכניות, גפיים הנעות במעגלים גדולים, ומנגד רגעי הקשבה של מי שנתונה בתוך עצמה. לאלה נוספים דימויים של חיה, בתנועה מהירה לצלילי מוסיקה קלאסית. ואולם, עושר הרעיונות כאן לא התגבש לכלל ריקוד בנוי.

 

"בין סמוי לגלוי" - פסטיבל ריקודי חדר, 2012. ניהול אמנותי: עמוס חץ וליאורה אביצור. "קורא שוב את הגב" ו"אני משוך בין צירים רבים" מאת עמוס חץ; "חלקים וחזרות" מאת ענת דניאלי; "זיכרון, פרידה" מאת ליאור אופיר, פסקול: ניק פני; "מחווה לטובע" מאת שלי פלמון. אולם התיבה ביפו, 13.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו