בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המסורת החדשה של פסטיבל "בין שמים לארץ"

חטאים וסודות, בין המחול העכשווי למסורת היהודית. על שלוש עבודות שהועלו בפסטיבל “בין שמים לארץ”

5תגובות

פסטיבל “בין שמים לארץ”, שמפגיש רקדנים ויוצרים חילונים עם רקדנים ויוצרים דתיים, מבקש ליצור גשר בין המחול העכשווי למסורת היהודית. בשבוע שעבר הועלו בתיאטרון תמונע, בבכורה תל אביבית, שלוש עבודות שלו.

התוכנית נפתחה בדואט שיצרו מאיה לוי, כוריאוגרפית ורקדנית חילונית, ואהרון מנור, רקדן ויוצר שומר מסורת. נקודת המוצא ליצירה הם החטאים. היוצרים הידקו לפי אל”ף בי”ת את החטאים כפי שהם מופיעים בתפילות יום כיפורים. בתמונת הפתיחה הם יושבים על הרצפה, כמו בתוך היכל תפילה למדיטציה וחשבון נפש פנימי, לבושים בחלוקי רחצה המכסים את הגוף. היא בחלוק לבן והוא בשחור. כשהיא מזמזמת נעימה של תפילה, לוי מניחה כף יד עם אצבעות פרושות על מגש עץ ומתחילה כאחוזת תזזית לדקור בסכין את הרווח הצר שבין האצבעות. הקצב גובר ויש תחושה שהסכין תינעץ בבשר.

תמי וייס

הפעולה מזכירה הלקאה עצמית שמופיעה בדתות שונות כדרך להיטהרות. כבר מתחילת הריקוד איכות התנועה שלה מקרינה עצבנות פנימית, שפיטה עצמית לחומרה. הוא, לעומת זאת, יותר רגוע, מקרין חסד. בהמשך הם קמים, מתקדמים צמודים זה לצד זה בחלל הבמה בתבנית מוגדרת, כאילו המסלול והתנועות הם חלק מטקס. לעתים הם נעמדים זה מול זה, מחליפים את החלוקים כשהם משתחלים וגולשים בתוך השרוולים, או פותחים את החלוק זה בפני זה כחושפים חטא או סוד, אבל בלי שהקהל יראה. גם צניעות וגם אמצעי לשמור על המסתורין.

באחד הקטעים הם נעמדים וצועקים בדממה את החטאים כאשר תנועת הפה נהפכת לכוריאוגרפיה. הפה שלה נפער, ממש נקרע, ואילו שלו מכווץ ויוצר חללים קטנים עגולים בתוך השריר המעגל את הפה. ושוב הם מתקדמים בחלל, אבל זאת התמקדות נמוכה של ברכיים הכמעט נוגעות ברצפה.

זו התקדמות מתישה ויש בה מרכיב של קבלה של כניעה, או בחלק אחר הם קופצים מעלה, חוזרים שוב ושוב על הקפיצות המתישות והמטהרות ואינם מוותרים על השמעת כל החטאים. היא מהדקת את החגורה כמבקשת לחצות את הגוף לשניים. הריקוד חותם כשהם קושרים עצמם זה לזה בחגורות והם מתקדמים בחלל כשהוא מאחוריה תומך בה. הסיום לא ממש פתור אבל העבודה בכללותה מעוררת הערכה ועניין.

עבודה נוספת טובה היא “אשת חיל” של איריס נייס וגלית ליס. נייס עומדת בה צמודה מול שולחן גדול שעליו סועדת משפחה גדולה. השמלה שלה על שפעת הבד היא גם מפת שולחן לבנה. זוהי אשה שעובדת, לא נחה לשנייה. התנועה שלה היא של עשייה מוקצנת של עבודות הקשורות לסידור השולחן, להכנת הארוחה. זו תנועה מונוטונית, והגוף חוזר שוב ושוב על אותה עבודה הכרוכה באנרגיה. היא מותשת ותוך כדי העשייה הטורסו נופל על השולחן בעייפות פיסית ונפשית. היצירה נקטעת כמה פעמים כשהפנסים כבים. החשיכה עשויה לסמל זמן, ימים או שנים. כששוב נדלקים הפנסים אפשר לראות את השינויים העוברים על האשה. הם מתבטאים באיכות התנועה שהשתנתה וביחס שלה לשולחן. עכשיו היא כבר ניתקה את השמלה למפה, מתרחקת מהשולחן אבל עדיין התנועה שלה עצבנית, זוכרת שנים של עשייה.

בקטע הסיום היפהפה של היצירה השולחן ערוך עם מפה לבנה ועליו עומדים כוסות זכוכית שקופות לקידוש. הפעם הרקדנית על השולחן. היא האדון. היא מתקדמת על ארבע, פושטת רגליים וידיים. גמישה, משנה כיוונים, לא חוסכת ברצון לפרוש כנפיים, אבל בו בזמן לא פוגעת בזכוכית השבירה. כאן נוצר מתח בין המודעת הנדרשת של תנועה באזור התחום לבין הסכנה בשבירת הכוסות ולהיפצע. הכל נתון לפירוש, ואולי זה הפתרון שמצאה האשה שמבקשת תנועה זורמת ומתפרשת אבל גם לשמור על טריטוריה המזוהה עם המסורת.

תמי וייס

“נניה” מאת אלעד שכטר הוא ריקוד לארבעה גברים שנהנים מתחושת הפיסיות של הגוף והאפשרות להביע את עצמם בתנועה. בריקוד מרכיבים אקרובטיים, הרבה מצבים שבו האחד סומך על האחר, כמו במשחקי תיאטרון לגיבוש קבוצתי. ידיים מחוברות יחד כדי ליצור פתרונות ויזואליים. הנדוניה של הריקוד היא ההתמסרות וההנאה של הרקדנים מהתנועה.

פסטיבל “בין שמים לארץ”. מנהלים אמנותיים: רונן יצחקי ודניאלה מיכאלי. “תודעת חטא” מאת מאיה לוי ואהרון מנור; “נניה” מאת אלעד שכטר - קבוצת מחול ק.ט.מ.ו.ן. רקדנים: אשר לב, איל עוגן, חנניה שוורץ, רון אורן; “אשת חיל” מאת איריס נייס הדר וגלית ליס. רקדנית: איריס נייס. תיאטרון תמונע, 18.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו